הכל התחיל מנקניק פסטרמה מקולקל. לא, הפעם אני לא מדבר על
בריאת היקום כתוצאה מנקניק הפסטרמה המקולקל של אלוהים (אל
תדאגו, גם הסיפור הזה יגיע יום אחד), אלא דווקא על משהו בתחום
הפרסונלי, ואם תרצו - המוניציפלי.

(ה הם, כחכוח כחכוח)

הכל התחיל מנקניק פסטרמה מקולקל. אתם הרי יודעים שהרבה דברים
מתחילים מנקניקי פסטרמה מקולקלים, וגם הסיפור שלנו לא היה
יוצא-דופן. כשחושבים על זה, יותר דברים התחילו מנקניק פסטרמה
מקולקל מאשר התחילו מכדורי סל מפונצ'רים, למשל, או מהתפרצויות
קדחת הנילוס המערבי. בכל מקרה -

(כחכוח כחכוח, אה-הם הם)

הכל התחיל מנקניק פסטרמה מקולקל. לפני מספר ימים קפצתי למקרר
לעשות לי כריך (סנדוויץ' בלעז) והוצאתי ג'בטה, חומוס, מלפפון
חמוץ ושקית פסטרמה תמימה למראה. זה היה יום אחרי נסיון "כריך
השוקולד, אבוקדו ובצל" המחריד, שלאחריו נשבעתי שלא אאזין יותר
לפיץ העכבר. בכל אופן (שימו לב לגיוון, אחרי "בכל מקרה" בסוף
הפסקה הקודמת) - הכריך החדש הוכן ונאכל בתיאבון רב. מאחר שלא
היה לי מה לקרוא בעת האכילה (זה היה בשעת לילה מאוחרת והעיתון
טרם הגיע לסף דלתי, ואת "בעקבות הזמן האבוד" כבר קראתי), קראתי
את מה שהיה באזור - תחילה את הרכיבים של החומוס, אח"כ את תכולת
קופסת שימורי המלפפונים החמוצים (במלח, כמובן) ואז ניגשתי
לפסטרמה. אחרי הברקוד (שהיה מרתק בפני עצמו, יש לומר) הפכתי את
החבילה לצד שעליו תאריך התפוגה. כאן נתקפתי חרדה - "לא מוכר לי
התאריך הזה מהשבוע האחרון?" - הרמתי ראשי אל לוח השנה (חודש
מאי, כלומר תמונת חתולים משחקים בצמר) ובו התאריך הנקוב על
האריזה עם איקס מסומן עליו. החזרתי עיניי לאריזה, ללוח השנה
וחוזר חלילה.

לרבים מכם ודאי מוכר הכלל האירוני של הסרטים המצויירים (בעיקר
האחים וורנר, דהיינו לוני-טונס) - הגיבור נופל לתהום הפעורה
תחתיו אך ורק אחרי שהוא מסתכל למטה, ולרוב זאת אחרי גישוש
האדמה החסרה תחת רגליו. בתיאוריה, אם ימשיך ללכת על האוויר
במבט אמיץ קדימה, ללא גישושים בכפות רגליו וללא מבט למטה, יגיע
לצד השני בשלום. כיוון שזה כמעט תמיד זאב הערבות הרשע, זה אף
פעם לא קורה, אך בתיאוריה הנפילה מתרחשת רק עם התפתחות המודעות
אצל הצועד (זה בטח גם איזה תיאוריה פילוסופית, אבל למי יש כוח
ללמוד את זה. ויווה האחים וורנר). הדבר אינו שונה גם באכילת
פסטרמה מקולקלת. כל עוד הבשר הנגוע מטייל בקרביך מבלי שתדע את
תאריך התפוגה, לא יאונה לך כל רע. ברגע שתשים לב לתאריך המיושן
(וכאן הפנייה לסארטר ומהות ה"דז'ה-וו"), "יתעורר" המזון המורעל
בבני מעיך ויעשה בגופך שמות (שזה, כידוע, מה שבא אחרי בראשית).
כך שאחרי מבטי-הלסירוגין לאריזת הנקניק וללוח השנה, צנחתי
אפיים ואיבדתי את ההכרה.

התעוררתי, או לפחות נדמה לי שהתעוררתי, בכיכר מרכז העיר ליד
פסל של שלמה בניזרי, כששרוול חולצתי פרום וכרס מסתורית אך
חביבה מעטרת את מרכז גופי. שקשקתי בראשי לצורך התנערות והבטתי
בנעשה בכיכר. מולי עברו אווזים מקומיים בטיול מהגן-חיות. לכמה
מהם היו משקפיים - כולם מהסוג המוחזק ביד (או בכנף, במקרה
שלהם). המדריך (לא היה קשה להבין מי זה, הוא לבש בלייזר כחול)
סיפר לברווזים במבטא בריטי משהו את סיפור חייו של דון יוסף
מרקאזעיר, על שמו נקראת כיכר מרכז העיר. כיוון שעשה זאת מנקודת
מבט אווזוצנטרית-קמעא (יחסו של הדון לאווזים, שמות האווזים
באחוזתו, מחיר הפואה-גרה לראש בהלוויה שלו וכדו') איבדתי עניין
די מהר ("כולה אווזים מדברים", אמרתי לעצמי, "הרי בצד ההוא של
הכיכר אני כמעט רואה צרפתי מחייך") ודידיתי לצד ההוא של הכיכר.
הצרפתי היה בסך הכל בובת קרטון, ולכן כששאלתי אותו מה עליי
לעשות בהמשך דרכי לא עלה בידו להגיד לי יותר מ"לך בעקבות השמש
העולה, מרחק שלושה רחובות תמצא את מבוקשך".

התחלתי לעבד את ההוראות, ופתאום הבנתי משהו קשה לעיכול (אפילו
יותר מאשר פסטרמה מקולקלת) - זאת עיר מוכרת לי מאוד, אך זו לא
העיר שלי. היא אפילו לא דומה לה וגם לא הייתי במקום הזה בחיים,
מה שאומר שבעילפוני (מצב שהחל, כזכור, בעקבות נקניק פסטרמה
מקולקל) קיבלתי באופן כלשהו ידע מפליג אודות העיר הזאת - שנדמה
לפתע שגדלתי ליד כל סמטה בה. מחשבה מעודדת לברנש בהנגאובר
מטורף.

ניגשתי שוב להוראותיו של הצרפתי מקרטון (הנייר, לא העיר). "לך
בעקבות השמש העולה, מרחק שלושה רחובות תמצא את מבוקשך". כולם
יודעים שהשמש עולה 7.60 ש"ח במזרח, ו-8.40 במערב. מעטים יודעים
שבאילת היא עולה 6 ש"ח ובבת-ים היא כמעט ולא עולה בכלל, אבל זה
לא ענייני לסיפורנו ולכן זניח. הסתכלתי בכיסי וכיוון שראיתי
שבע שקל שישים הלכתי מזרחה שלושה רחובות, בשכבל בית בדרך אני
מניח מטבע. וכמו שהבטיח הצרפתי המקורטן (שיותר גיחך מאשר חייך,
אגב) מצאתי את מבוקשי. כיוון שברדיו אמרו שלא כדאי להתקרב
למבוקשים (הם נוטים לחטוף טילים פעם בכמה זמן) נאלצתי שוב
לנדוד הרחק ולחפש משהו (זה מה שקורה בסיפורים כאלה). חשבתי על
האופציות - יכולתי להיות מרקו ולחפש את אמא, להיות כמו
ב"סליידרז" ולחפש את הבית, להיות שאול ולחפש אתונות, להיות
נערת כפר תמימה ולחפש פרסום, או להיות דורותי ולחפש מי ינענע
אותי. מאחר שלא ממש ידעתי איפה הבית שלי ושם השארתי גם את
האתונות, גם את אמא, גם את הכיסא הרוטט וגם, בתוך מכשיר הרדיו,
את הפרסום שלי (כמו שנאמר - הפרסום ברדיו אובד), החלטתי שלחפש
את הבית תהיה משימה נאה בעבורי, ושכאן המקום לשבור פסקה.

שברתי פסקה והתחלתי במסע - והפעם על אמת. ראשית חוכמה במסעות -
לברר היכן נמצא הממסע (עורך המסע, במקרה זה עבדכם הנאמן).
חיפשתי דוכן אינפורמיישן, מהנוחים האלה שמוכרים לך מפות
במחירים מופקעים ומספרים לך על כל המקומות ששיחדו אותם. כיוון
שלא מצאתי דוכן כזה החלטתי להתחיל לשים לב לדברים מוזרים
שקורים בסביבה ואז אולי יהיה לי מושג באיזה אזור אני נמצא.
הבטתי אל מעבר לפירמידות-העסקים שסבבו את המקום ולאנשים
בתחפושות ארנב המוכרים נקניקיות בלחמנייה, ושמתי לב למשהו
מעניין: הרחוב כל הזמן נכבה. כמו פנס שנגמרות לו הבטריות, הוא
פשוט מפסיק להיות רחוב לזמן קצר וחוזר להיות רחוב, אך יותר
עמום מקודם. ואחרי כל תקלה כזאת (שגורמת לכרכרות-הטרולים לעשות
חראקות מזעזעות) מגיעים בריצה טכנאי-כביש מוסמכים עם מפתחות
שוודיים ענקיים, כורעים על המדרכה ומבצעים סיבובים קצובים עם
הכלים בקצוות המחוזקים של הכביש. פתאום נפל לי האסימון: נזכרתי
בכתבה שקראתי פעם במוסף של מעריב (אחרי הטור של מאיר עוזיאל)
על הרחובות של ונציה שעשויים מים, ובו ברגע הבנתי שאני לא
בוונציה. בגוואנאקו, לעומת זאת, יש רחובות שפועלים על בטריות
אבץ-פחם ודוכני נקניקיות בלחמנייה. וכאן המקום להסביר על
גוואנאקו. נו, לא בדיוק כאן. טיפה למטה.

גוואנאקו אינה, כפי שסבורים כולכם, מילה לא ברורה. היא גם
אינה, כפי שסבורים זואולוגים וכל-מיני חסרי חיים, בהמת משא
שדומה ללאמה ולאלפקה. היא אפילו אינה, כפי שסבור שמעון פרס,
אשתו של נסיך מונאקו. גוואנאקו היא עיר פועמת שמופיעה מדי פעם
במקום כלשהו על כדור הארץ, ולכן היא לא מופיעה בשום מפה (נו
טוב, גם בגלל שהרגע המצאתי אותה). אילמלא היתה נעלמת ומופיעה
באופן כה תדיר, היה אפשר להגיד עליה שהיא "עיר ללא הפסקה", אך
בשל היותה עיר פועמת (שמופיעה ונעלמת) היא מכונה "עיר
רציפה-באינטרוולים-קצובים". לא קליט, אם כי מדוייק. כאמור, יש
בה רחובות הפועלים על בטריות אבץ-פחם ודוכני נקניקיות בלחמניה.
יש בה מערכת ביוב אינטגרלית ונהר נייד, ובית העירייה שלה משמש
בעיקר אגף בקרת ניווט שדואג לכך שבכל הופעה מחודשת הנהר יתחבר
לנהר קיים ושהעיר לא תיפול על עיר קיימת או על אתר היסטורי.
בכל הופעה העיר מאמצת אספקטים מקומיים ולפעמים גוררת חלק איתה
לשאר מסעותיה (כמו הצרפתי מקרטון). זאת עיר שטוחה בעיקרה עם
אקלים נוח, והארנונה לא גבוהה במיוחד לדיירי הקבע (אם אפשר
לקרוא להם כך). תיירים מגיעים בעיקר באמצעות נחיתה אקראית של
העיר עליהם ובאמצעות נקניקים מקולקלים. הייתי מסביר לכם איך זה
עובד מבחינה ביולוגית, אבל אז הייתי צריך להרוג אתכם. בכל
אופן, העיר נמצאה עכשיו בישראל (הרי מדברים כאן עברית ומשתמשים
בשקלים, ומישהו היה שם לב אם היינו באמצע לוס-אנג'לס) והבית לא
יכול להיות רחוק (אלא אם העיר תיעלם שוב ותיקח אותי איתה. אבל
מי חושב על זה?). תוך כמה שעות אשב בסלון שלי עם כוס קפה ביד
(בלי סנדוויץ'!) ואספר לחבר'ה שהייתי בגוואנאקו ולא עצרתי
בדיוטי-פרי.

(מי שמחפש את ההסבר על גוואנאקו, נא לפנות טיפה למעלה)
לאחר שקבעתי את מיקומי, כפי שמצווה ראשית חוכמה, פניתי לשנית
חוכמה: מציאת כיוון הבית. הוצאתי בטריות מהפנס שהיה לי בכיס
והעברתי לשקע המתאים בכביש, והתחלתי ללכת בו ולפנות כה וכה. או
במלים אחרות - לדדות בזיגזג. עברתי בחנויות ובבתי המשרדים
בשולי הכביש בחיפוש אחר דרך למצוא את כיוון הבית - מצפן, קרן
לייזר מתבייתת, מכשיר ג'י-פי-אס משוכלל או סתם כיסא גבוה. ואז
פתאום עליתי על זה.

זה (או ZE, ראשי תיבות של זואולוג'יקל אנטרפרייזז) היא חברת
ענק המפתחת שיטות להתחקות אחר מוצא המינים באמצעות תגים גנטיים
(לא ניכנס לזה עכשיו - נגיד רק שזה מגניב). על-שמה נקרא בניין
יפהפה דמוי פירמידה באחת משכונותיה המרכזיות של גוואנאקו. בנין
שדי קל לעלות עליו, ושממנו רואים רחוק מאוד (ואם ממש מתאמצים,
גם רואים קצת שקוף). אז כמו שאמרתי, פתאום עליתי על ZE ומשם
שנית חוכמה נראה קרוב מתמיד: ארצנו קטנטונת היא, וממרומי
פירמידה ענקית אפשר לראות מים לים לים. הבנתי בדיוק את מקום
ההימצאות הרגעי של גוואנאקו (שאותו לא אגלה לכם, כי אולי לא
שמתם לב כשזה קרה וכך אני אלמד אתכם לקח), והבנתי מה הכיוון
אליו עליי לפנות.

שלישית חוכמה, בניגוד למה שנראה לכם, זה לאו דווקא להתחיל במסע
הביתה. שלישית חוכמה זה דווקא לקנות חולצה סגולה בחנות המעצב
הקרובה. ולמה, אתם שואלים? למען הגברת תדירות הקרינה
האלקטרומגנטית במסע? למען יראה אותי מי שמחפש אותי ויהיה קל
לזהותי? לא ולא. ההסבר כאן פשוט - ההוא שכתב את חוברת "חוכמות
במסעות" הוא סגן יושב ראש איגוד יצרני הבד הסגול. אז קניתי
חולצה סגולה בחנות המעצב הקרובה (עם פמפלטים לא מתווכחים)
ופניתי לרביעית חוכמה - להתחיל במסע הביתה.

כאן אמנם הפוטנציאל הגדול ביותר מבחינת סיפור (המציאות של
נסיעות ברכבת ישראל ובאגד בינעירוני עוברת כל דמיון, כפי
שכולכם בוודאי יודעים), אך עם זאת אפרוש. כל אחד מכם יכול
להשלים בעצמו את הסיפור על-פי חוויותיו האישיות מהקרון שנתקע
על המסילה ליד קריית גת, או מהתינוק שהקיא באוטובוס קצת אחרי
צומת גולני, או מהנהג שהחליט שהשוליים רחבים מספיק לנסיעה של
195 קמ"ש, או מנהג מונית השירות ששכח לספר לנוסעים שהוא נוסע
מחיפה לתל-אביב דרך ג'נין. רק אסכם לכם, למען ההפי-אנד, שחזרתי
הביתה בשלום. ואולי יום אחד אשתף אתכם בחוויות שלי מסנדוויץ'
כתף בקר (או אולי במשהו ששווה לקרוא). ועכשיו, נא להשעתשע
בשאלות.

שאלות לקוראים (בסדר כרונולוגי תואם לסיפור):
1. כמה אנשים שאתם מכירים מסמנים איקסים על לוחות שנה? זה לא
סתם קטע של סיפורים?
2. שמתם לב למשפט "מולי עברו אווזים"? זוכרים את מולי האווז
מ"נילס"? בפעם הבאה, נסו לאתר מראש מסרים תת-הכרתיים שכאלה.
3. שמתם לב שבת-ים זה חרא עיר?
4. נזכרתם שמה שניענע את דורותי זה בכלל הטורנדו בהתחלה?
5. מי לעזאזל סוחב פנס בכיס?
6. 100 שקל למי שמסביר לי למה כתבתי "פמפלטים" ולא "עלונים".
7. שמתם לב שהניסוח "שאלות לקוראים", בלשון רבים, הוא דבר
אופטימי מאין כמותו בשבילי?
8. (בלי קשר) כשמישהו מוסר דרככם ד"ש, אתם אי פעם זוכרים
להעביר אותו הלאה?