בראשית, פרק ד - פסוק י'ד

"ויאמר הוה אלוהים אל הנחש
כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה
על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך : ואיבה אשית בינך
ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופונו
עקב"

בראשית, פרק ד - פסוק ט'ז

"אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך
תשוקתך והוא
ימשול בך"

בראשית, פרק ד - פסוק י'ז

"ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן-העץ אשר צויצתיך לאמר
לא תאכל ממנו ארור
האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך"


האם באמת אפשר לקרוא לכל אלה עונשים?
תסלחו לי אבל עם כל הכבוד אי-אפשר.
הייתי מגדיר את זה כמתנה.

הנחש "הורחק" מהאדם בכך שעכשיו הוא ללא רגלים, הוא זוחל והוא
מייחל לטרוף את האדם.
דבר זה גורם לאדם לקבל מודעות לסביבה שלו, שלא הכל 100% טהור
ושישנם סכנות בכל מקום.

למרות שאי-אפשר לדעת אם האשה יכלה ללדת לפני או לא, אפשר לשער
שהיא לא יכלה.
ו- ה' נתן לה את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת, הבאת ילדים לעולם,
למרות שזה מתלווה עם סבל רב.

ולאדם? הוא רק פקח את עיניו ולימד אותו שלהשיג משהו דורש הרבה
מאמץ ועבודה קשה.
הוא רק לימד אותו את ערך העבודה הקשה ונתן לו את הסמכות לשלוט
במשפחה כביכול.

האדם לא היה מגורש מגן-עדן והופך לבן-תמותה לולא היה הוא אדם,
כי מה שהופך אדם לאדם זה האנושיות שבו.
אפשר לקרוא לזה חסרון, אך אפשר גם לומר שזה יתרון.
אנושיות זאת אולי טעות אחת מוחלטת, אבל היא מתלווה עם הרבה
תבונה ללא צורך בעץ הדעת.

העונש היחיד באמת, שהאדם קיבל, הוא היותו בן-תמותה.
אך גם זה לא בדיוק עונש, זה רק גרם לו להבין ולהעריך את חייו.