הבוקר בו התעוררתי היה בוקר יפה.
כמעט חצי שנה ישנתי, נמנמתי, התהפכתי מצד לצד. חלמתי חלומות
ארוכים, חלומות יפים, פנטזיות מרובות משתתפים. לא במובן החולני
- אני לא בנאדם כזה, יותר במובן הסיפורי, סצינות של החיים. לא
אשקר, היו לי גם סיוטים, שהחלו להתרבות לאחרונה, חלומות רעים
כאלה שבהם הכל נהרס וכלום לא מסתדר כמו שאתה רוצה. אבל בסך הכל
- ישנתי ממש טוב.
למה התעוררתי? שאלה טובה. אולי זה שבזמן שאתה ישן, אתה זז
במסלול אחר מזה של המציאות. זה אולי לא דבר רע, אבל לאורך זמן
חייבים להתעורר וליישר קו, כמו שאבא שלי אומר.
בכל אופן, אני חושב שזה היה יום ראשון, יום יפה. לא חורף, לא
אביב, סתם יום יפה. אפילו המחשבה על היום הארוך המחכה לי לא
הצליחה להעציב אותי. עכשיו, כשהתעוררתי, צריך להודיע לכולם
שאני ער, במיוחד לה. וגם צריך לעשות משהו, להתמתח. כשהגעתי
מישהו כבר חיכה לי ליד הכיתה. "מה, כבר נגמר?" הוא שאל בגיחוך.
"התחלתי להצמיח שורשים, הייתי חייב לקום." עניתי תוך כדי
הליכה. הכיתה, האנשים, כולם נשארו אותו דבר. נדמה היה כאילו
למרות השינה, אני והמציאות המשכנו לנוע באותו מסלול. אחרי כמה
דקות התברר שהמסלול שלי לקח ימינה, והמציאות לקחה שמאלה. ככה
זה כשישנים.
אבל את זה גיליתי רק מאוחר יותר באותו יום. כשטיפסתי בפעם האלף
במדרגות, ראיתי את הדבר שהכי לא הייתי צריך לראות באותו יום.
ליד המעקה, אני אפילו לא יכול לבטא את זה במילים. אבל שני
אנשים שאני מכיר היו מעורבים בעניין, שלא נאמר מעורבים זה בזו.
היא והוא.
אף פעם לא טענתי לשפיות, גם לא לגבורה יתרה, אבל התקיימה בי
ההנחה הבסיסית שהדברים מסתדרים בסופו של דבר במקומם. גם אם אני
לקחתי ימינה והמציאות המשיכה שמאלה, עוד לא אחרתי לגמרי את
הרכבת, קצת מאמץ, קצת ריצה ונגיע. אבל באותו רגע, כשהעיניים
שלי התמקדו, הבנתי שהמסלול שלי כבר מזמן נגמר, ואני עפתי
מהצוק.
למרות שהמטאפורה נראית מסובכת, המציאות, כמו תמיד, די פשוטה,
אבל רק בדיעבד, כמו מבחנים במתמטיקה אחרי שנגמר הזמן. גם במקרה
הזה, המציאות היתה די פשוטה, כמו שהסביר לי מי שישב לידי
בשיעור. "אתה ישנת, ובינתיים הוא והיא. אה, וגם אני וההיא
השניה. הכל קרה ממש לא מזמן, היית צריך לראות. חבל שישנת."
פתאום כל המדיניות הזאת של להרוג את השליח נראתה לי כמו משהו
הגיוני, אפילו רצוי. אבל להאשים אותו, מפתה ככל שזה היה, לא
היה עוזר.
המחשבות התחילו להתרוצץ. אם רק במקום החלום הזה האחרון, שגם
ככה לא היה משהו ששווה לחלום, הייתי מתעורר, הכל היה נראה
עכשיו אחרת לגמרי. לא הוא והיא, אני והיא. ובכלל. הצצתי החוצה
מהחלון, השמיים התבהרו, נהיה חם, מחניק. ציפיתי למזג אויר אפור
וקר, עננים וגשם, אבל אי אפשר כבר לסמוך על מטאורולוגיה
בימינו. הדקות התארכו, גם שעון דיגיטלי יכול לזוז לאט.
אני חושב שהפעם האחרונה שהתחשק לי לבכות היה די מזמן. אבל
באותו רגע הרגשתי שאני לא יכול יותר. קמתי, ארזתי את הדברים,
ואחרי טיול קצר למזכירות וחזרה הלכתי הביתה. לא רציתי לומר
להתראות, לא רציתי שיאמרו לי שאני ארגיש טוב, אבל נדמה היה
שדווקא עכשיו כל האנשים הלא נכונים מרגישים מצוין, וכולם פתאום
מאוד דואגים ומתעניינים. לכולנו יש תקופות טובות, זה לא משהו
שצריך להתבייש בו.
כשהגעתי הביתה, המיטה שלי הציצה מהחדר. פתאום הכל נראה כל כך
ברור, כל כך מובן. החלפתי בגדים, הגפתי תריסים, כיביתי את
האור. הריח של השינה הציף לי את הריאות. נשכבתי, התכסיתי,
עצמתי עיניים. עכשיו כל מה שצריך לעשות זה לחזור לישון, ולקוות
שמעולם לא התעוררתי. אחרי מנוחה טובה הכל נראה יותר טוב.