רגליים יחפות פוסעות חרש על רצפה קרה, נאבדת בתוך המרחב האין
סופי, סוקרת בעיניים תוהות כל פינה ופינה.בסוף המסדרון חדר
נכנסת בצעדים איטיים ומהוססים.. דמות מטושטשת מתקדמת לעברי
היא קוראת לי לבא אליה, מאמצת את עיני מנסה למקד את מבטי
והערפל מתפזר ,הדמות מתגלה ברורה , דמות מוכרת, דמות מהעבר,
הדמות מנופפת בידיה לעברי היא רוצה שאשאר איתה . מאחוריה עוד
ועוד דמויות מתאספות הן מתקדמות לעברי, חלקן מוכרות חלקן פחות,
מתבוננת בהם בשתיקה בוחנת כל אחד ואחד, הם מתקרבים לעברי יותר
ויתר ידיים נוגעות בי מכל צד, מנסות למשוך אותי אלייהם,
נוגעות בכותנתי  הלבנה, בזרועותי ,דוחפות מאחורי. הם מקיפים
אותי, עוטפים אותי מכל צד מקיפים אותי במעגל גדול, הם מנסים
להפוך אותי לאחת מהם, מעגל הולך ונסגר. עיני מתרוצצות בבהלה
מנסה להדוף אותם ממני והנה פרצה.. נקודת אור בתוך המעגל הם
עדיין לא סגרו עלי לגמרי, מתפתלת מבין הידיים החונקות ובורחת
לפני שיסגר המעגל ואשאר לנצח במקום שאליו לעולם לא אשתייך..
רצה לעבר הדלת החומה והכבדה משעינה את כל כובד גופי החלוש על
מנת לפתוח אותה וממשיכה לרוץ לאורך המסדרון בלי להסתכל לאחור
עד שאני מתעייפת ורגלי נחלשות .. עצרתי, נשימתי קטועה וכל גופי
רועד . נשענת על קיר מכוסה שטיח יוקרתי ומנסה לייצב את נשמתי
ולסדר את כותנתי הקרועה. מעבר לעיקול בסוף המסדרון מבחינה בדלת
, חציה פתוחה, בידיים רועדות ובנשימה עמוקה פותחת את הדלת. חדר
צבעוני מתגלה לעיני עם ילדים משחקים בקבוצות בהררי צעצועים
ומשחקים, מתקרבת בעיניים מסוקרנות לעבר קבוצה עליזה היושבת
בפינה. כל המבטים מוסבים אלי, לחיים סמוקות ןעיניים מלאות
עליצות מכל עבר, הם מפנים לי מקום במעגל מצפים שאשב על ידם, הם
לא מדברים ובכל זאת אני מבינה מה הם אומרים, הם רוצים שאלמד
אותם משחקים חדשים ובכל זאת אני עדיין לא יושבת , לא בטוחה
שאח"כ אוכל לקום למרות החמימות שבין הילדים שוב אותה תחושה
משתלטת עלי, תחושה של אי שיכות הקוראת לי לצאת ולהמשיך לחפש,
מבולבלת מסתכלת בפנייהם של הילדים מנסה למצא שם את התשובה,
מבטי נעצר על הבוגר בחבורה , ראיתי את פרצופו בעבר יותר מפעם
אחת, ממשיכה להעביר את מבטי על פנייהם של שאר הילדים ומגלה עוד
ועוד דמויות מוכרות.. לפתע אני יודעת שעלי לעזוב, מתרחקת
בצעדים איטיים אחורה כשפני עדיין כלפייהם, מנופפת בידי לשלום.
הקטן שבחבורה פורץ בבכי , מנופף לי בידו בפראות הוא לא רוצה
שאעזוב אותו אבל אין ברירה אני מוכרחה להמשיך הלאה. עוזבת את
החדר וממשיכה לפסוע מנסה למצא את החדר הבא, פוסעת ופוסעת מחישה
את צעדיי אך עדיין לא רואה שום חדר ממשיכה לצעוד במהירות
מסתכלת לעבר כל הצדדים , לרגע עולה מחשבה בליבי לסוב על צעדי
אולי בכל זאת.. אך הנה מופיע כמו משום מקום חדר ללא דלת ואור
עצום בוקע ממנו, מתקדמת לעברו ואוזניי קולטות מלמולים לא
ברורים ככל שאני מתקרבת רחש המלמולים עולה ומתחזק, נכנסת בחשש
לתוך החדר ולעיניי נגלים מאות אנשים לבושים בלבן עומדים
ושפתייהם זזות, אחדים מהם שולחים מבט לעברי , מבט חם עם עיניים
מלאות חכמה וטוהר. מתחילה להסתובב בינייהם והנה בסוף הטור מורם
אליי מבט מתחת לכובע לבן נשי, מבט מצפה, כאילו חיכה שאגיע ..
פרץ אהבה עז עוטף אותי ואני מחבקת את האשה , כן גם אותה אני
מכירה זאת האשה שמכירה אותי יותר טוב מכל אדם אחר, היא תוכל
לעזור לי, זכרונות צפים אל מול עיניי על האשה המדהימה והחזקה
הזאת אנו ממשיכות לחבק אחת את השניה על פנייה זולגות דמעות
אושר אשר מפלסות דרכם על לחייה הרכות וממשיכות לרדת עליי-גשם
מלוח, היא ממשיכה למלמל בחיבה ומסתכלת עליי, אני רוצה להשאר אך
כמו בניגוד לרצוני אני מתנתקת לאט מזרועותיה ופוסעת לכיוון
היציאה,מפלסת דרכי בין מאות האנשים, מישירה מבט לאחור לעברה
וקולטת את מבטה הקורא לי לא לעזוב.. אני יוצאת , בליבי אני
יודעת שביום מן הימים ארצה לחזור מאותה אשה בחיים לא אוכל
להתנתק היא חלק יותר מדי גדול ממני מכדי שאעזוב אותה , אך אני
חייבת להמשיך ולחפש את מקומי, לנסות להשתלב בין אנשים, ממשיכה
לפסוע בדבקות צעד אחרי צעד רגליים יחפות פוסעות חרש על רצפה
קרה לנצח...