"תעצרו מיד, ותעלו לניידת!" שמעתי את השוטר אומר. או בעצם כמה
שוטרים, אני לא בטוח שראיתי טוב. הלכתי לצדה של כנען, והייתי
שיכור. ולא מאלכוהול. הייתי שיכור מאהבה.
כל כך הרבה זמן אהבתי אותה, ואהבתי אותה על אש קטנה, ובערב
ההוא, כאילו מישהו שפך נפט לתוך לבי - ואהבתי לכנען פרצה החוצה
כמו להבה, כמו לבה.
...ומה ששיכר אותי עוד יותר, הייתה הידיעה שגם אצל כנען בוערת
אותה אש, אליי.
"Do you speak English?", ניסה השוטר דרך אחרת להגיע אלינו.
כנען הביטה בי, בעיניה היפות, וצחקנו. כנען הייתה שיכורה
כמוני, והצחוק שלה, הפרוע והמשוחרר, הכריח גם את השוטרים לחייך
מעט, ולפתע, ארבעתנו פרצנו בצחוק מתגלגל. "נו... ועכשיו
ברצינות" כבש השוטר את צחוקו, והמשיך במה שהיה אמור לעשות -
לעצור אותנו. "תעלו לניידת, אתם מסטולים לגמרי..." ושוב, אני
השוטרים צחקו. "יאללה כנען, זה עדיף מאשר ללכת ברגל..."
מלמלתי, ומשכתי אותה אל הניידת. השוטרים עדיין גחכו, ועלו
שניהם אל הניידת. התחלנו לנסוע. "יש... לי שאלה, אדון שוטר"
אמרתי. מה זה בכלל 'אדון שוטר'? זה מוזר לגמרי. "כן, מה?" אחד
השוטרים ענה לי מן המושב הקדמי. "למה אנחנו כאן? כלומר - על מה
אנחנו עצורים?" אמרתי. השתדלתי לדבר בקול יציב - שלא יסגיר את
השכרות. "שוטטות" אמר השוטר בטבעיות. שוטטות... שו-ט-טות...
מלה מגניבה לאללה... שאלתי את כנען מה דעתה על זה. גם היא
גלגלה את המילה בפה, שו-ט-טות... לא התאפקתי ונישקתי אותה.
הייתי חייב. זה היה ממש כיף, הרגשתי חום, גם פיזי, בתוך הפה
שלי ושלה, וגם נפשי, בלב שלי ושלה, שפתאום נהיה אחד, ולעולם לא
יפרד. ידעתי שתמיד נשאר ביחד. הפרדתי את הפה שלי משלה, אבל לא
להרבה זמן. שוב, הייתי חייב להרגיש את החום הזה והמתיקות הזאת
שבפה שלה. "היי! אתם שניכם! מה אתם חושבים שאתה עושים?" שאל
השוטר שנהג. הוא כנראה הסתכל במראה, וראה אותנו שכובים על
הרצפה. נפלנו, בטעות. מהרתי להתנתק מכנען המשכרת. משכתי אותה
אלי, וחזרנו לשבת. הגענו לתחנה. כנען הייתה קצת יותר יציבה
ממני, ולכן נשענתי עליה, עד שהגענו לחדר, ואז התישבתי על אחד
הכסאות שם. כנען, בטבעיות, התישבה על הברכיים שלי, חיבקה אותה,
ועצמה את עיניה. חיפשתי במבטי הסהרורי את השוטר. ליד שולחן
שחור הוא ישב, אחד מהם, עם עט ביד אחת, והיד השניה חופרת
בערמות הדפים שהיו שם. "איפה הייתם ומה אכלתם או שתיתם שם?"
הוא שאל בקשיחות, מנסה להוציא ממני את הסודות שיסגירו אותי,
כביכול. גל נוסף של אהבה, והפעם אחד חזק במיוחד, שטף אותי.
אמרתי לו את מה שהשתוקקתי לומר בצעקה לכל מי שיכול לשמוע. "אני
אוהב את כנען, כל כך הרבה זמן. הערב זה פשוט פרץ ממני. משנינו
בעצם, נכון?" פקחתי את עיניה. "כן" היא אמרה. השוטרים הביטו זה
בזה. "אהבת נעורים, הא?... טוב נו, אתם יכולים ללכת... תהנו
לכם ביחד, יש לכם משהו מיוחד..."