היה היה פעם ילד אחד
ילד רגיל
לא יפה במיוחד, לא רזה במיוחד, וגם לא מנודה במיוחד
סתם ילד
יום אחד הילד התאהב
לא סתם התאהב, אלא במלכה של השכבה
הילדה שכולם רוצים להיות חברים שלה, וכולן רוצות שהיא תהיה
חברה שלהן
זאת שתמיד נבחרת לתפקיד הראשי בהצגות, ויש לה תמיד ציונים הכי
טובים בכיתה
זאת שהיא הכי יפה, וכל המורים אוהבים אותה
בקיצור, המושלמת
אבל הילד לא האמין בעצמו. הוא לא העיז אפילו לדבר איתה, אז בטח
שלא להתחיל איתה.
וככה, הוא חיכה
היא החליפה חברים, גם לו היה כמה קשרים, אבל בגלל שהוא היה
מאוהב בה הוא לא החזיק מעמד
הוא חיכה
הוא הסתכל עליה יושבת בשיעור, לועסת את העט, והרים לה אותו
כשנפל.
הוא היה מגיע ראשון בבוקר, כדי לנקות לה את הכיסא, וכשבאה
והתיישבה, היה מתיישב מאחורה, הכי רחוק ממנה שיכל, והסתכל.
הוא בילה את ההפסקות בלהסתכל עליה, מרחוק, מהצד.
חברים שלו שאלו אותו מה קורה איתו, למה הוא לא בחיים. בהתחלה
הוא אמר להם שהוא מאוהב.
הם אמרו לו שילך להתחיל איתה
הם לא ידעו במי מדובר
הוא אמר שאין מצב, ולא הסכים להסביר
אחרי שלחצו עליו הרבה, הוא אמר
רוב ה"חברים" שלו צחקו עליו
החבר הטוב שלו לא צחק
הוא רק חיכה שכולם ילכו, ואמר לו שהיא לא בשבילו
שהיא סתם
פרצוף יפה
הוא לא היה מוכן לשמוע
הוא אמר שהוא זה שמסתכל עליה במשך כל כך הרבה זמן
הוא מכיר כל תנועה שלה, כל מצב רוח שלה, הוא יודע מתי היא
עצובה, מתי היא שמחה, מתי היא עייפה, ולמה
חבר שלו שתק לרגע, וכשדיבר, הציע לו ללכת לטיפול
הילד הקשיב לחבר שלו. בכל זאת, חבר הכי טוב, זה לא הולך ברגל.
הוא הלך, וקבע תור אצל פסיכולוג נחשב אחד.
ביום של התור הילד הלך למרפאה, חיכה בחדר המתנה נחמד עם
עיתונים צבעוניים
כשהגיע זמנו קראה לו האחות להיכנס לחדר הרופא. הוא נכנס,
והתיישב על הספה הגדולה.
"אני רוצה שתרגיש בנוח" אמר הפסיכולוג "תרגיש בנוח, ותספר לי
מה מפריע לך, למה באת לפה"
הילד לא רצה להגיד סתם. אז הוא ישב בשקט, וחשב טוב טוב. כשסיים
חשוב, סיפר לדוקטור את כל הסיפור. איך הוא התאהב, איך לא היה
לו אומץ, ואיך הוא עוקב אחריה. הרופא הקשיב בשקט, וכשהילד
סיים, אמר לו הדוקטור:
"תחשוב טוב על מה אתה באמת מרגיש. אם אתה עוקב אחריה כי התרגלת
לזה, וזה לא בגללה אלא בגללך, זה לא בסדר, וכדאי שנעבוד על זה.
אם אתה באמת אוהב אותה, לך אליה, תגיד לה מה אתה מרגיש, או
שתכתוב לה מכתב. איך שהיא תגיב לא ישנה. אתה תרגיש טוב עם
עצמך. בינתיים, קח סוכריה, ותחזור בשבוע הבא להגיד לי איך הלך
ומה החלטת"
הילד החליט להקשיב לעצת הדוקטור. הוא אזר אומץ, וכבר בבוקר
שלמחרת הלך לדבר עם אהובת ליבו. אך בגלל שהיה חסר ניסיון, הוא
הלך לדבר איתה בהפסקה הגדולה, כשכל החברות שלה יושבות לידה.
(ילדים, אל תנסו את זה בבית!!!)
הוא אמר את מה שהיה לו להגיד, ניסה לפחות, כי המשפט השני שיצא
מפיו היה מלווה בפרצי צחוק עצבניים.
לפני שהילדה הספיקה לחשוב על תגובה הוא כבר ברח משם בבכי.
הוא הסתגר בחדר, ולא היה מוכן לדבר עם אך אחד, אפילו לא עם
אחותו הקטנה שתמיד הייתה מצחיקה אותו.
לכל דפיקה על הדלת הוא ענה בשאלה שיעזבו אותו בשקט
חברו הטוב שמע על הפאדיחה, וראה שהוא לא מגיע לביצפר, לכן בא
לבקר אותו בביתו. כשדפק על הדלת וקיבל את התשובה השגורה, לא
ויתר, ודפק שוב, מזדהה בשמו.
"תעוף מפה! בגללך הלכתי לטיפול, בגללך עשיתי אתמה שעשיתי! אתה
אשם בכל"
החבר לא ידע מה לעשות. הוא בהחלט הרגיש אשם, והחליט לנסות לטפל
במצב. למחרת הוא השאיר למלכת הכיתה פתק בתיק: "אני צריך לדבר
איתך. תפגשי אותי אחרי ביצפר."
חברות שלה ראו את הפתק, ולא התאפקו. כשהם קראו, הם חשבו שזה
הייתה אמורה להיות עוד הצהרת אהבה, וצחקו מהעניין עוד יותר.
החבר לא ידע שהיא לא קיבלה את מכתבו, ולכן כשחיכה וחיכה לה
לשווא החל לחשוב שהיא סתם סנובית מרושעת. הוא הלך לספר כל זאת
לחברו. ידע שלא יקבל תשובה, לכן החליק לו פתק מתחת לדלת. הילד
שלנו קרא את הפתק, והחליט שהיא כנראה באמת סתם, ולא שווה לבכות
בגללה.
למחרת הוא חזר לביצפר. אולי הוא שכח, אבל החברות שלה לא שכחו.
הן עשו לו את המוות כמו שרק בנות בכיתה ו' מסוגלות לעשות. הוא
ברח הבייתה חזרה כבר בשיעור השלישי. הילדה, לא ידעה מכל
הסיפור. היא בכלל הייתה חולה. אחרי הסופשבוע, באה לביצפר,
ושמעה מחברותיה איךף הציקו לחצוף שהעיז להתחיל איתה. היא כעסה
עליהן, ואמרה להן שלא יפה לצחוק עליו.
"זה שהוא מאוהב בי, זה לא סיבה לצחוק עליו, להפך. זה מראה עד
כמה הטעם שלו טוב"
כל ה"חברות" שלה, הסכימו איתה מיד.
עבר שבוע, והילד לא חזר לביצפר. עברו שבועיים, והוא נשאר בבית,
יוצא רק לשירותים וחוזר. בלילות, כשכל הבית ישן, היה מתגנב
למקרר ואוכל. בימים היה מסתגר ולא יוצא. הוריו היו חסרי אונים,
ולא ידעו מה לעשות, והימים חלפו להם.
האוכל המועט וחוסר הפעילות הגופנית בצירוף עם המצב הנפשי הקשה
התחילו לתת את אותותיהם בילד. הוא נחלש מאוד, והיה יוצא פחות
ופחות לאכול בלילות. כמו כן גם פחות הגיב לסביבתו,
וניסיונותיהם של הוריו לא קיבלו שום תגובה. לילה אחד הרגיש
הילד רעב מאוד, אך היה חלוש כדי לקום. הוא נשכב על המיטה,
ונרדם.
לפתע התעורר מקול דפיקה על חלון חדרו. בתחילה חשב שמישהו זורק
אבנים על החלון, וכשפתח את החלון על מנת לצעוק על המפריע, שמע
משק כנפיים וראה יונה לבנה נכנסת במעוף שקט אל תוך החדר.
הילד התבונן בה בפליאה. כשהתאושש, ראה שאל צווארה מחובר חוט
עדין, שמחזיק פתק. הוא פתח את הפתק, והחדר התמלא בריח עדין
ונעים. הוא הילד החל לקרוא:
"שלום לך, היכן שלא תהיה. אתה בוודאי מתפלא מה פשר היונה הפתק
וכל זה. אני אסביר: התרגשתי מאוד מהתמימות שבהצהרתך. לא הצלחתי
להניח לנפשי מהעוול הכבד שנגרם לך בגלל חברותיי המטופשות. אני
מאוד רוצה לפצות אותך. אם אתה מוכן לקבל את הפיצוי הפעוט, נשק
את היונה על הכנף הימנית."
הילד התרגש, ודמעה, ראשונה מזה שנים, החלה לרדת במורד לחיו.
הוא לא היסס, ונישק את כנף היונה. בו ברגע היא גדלה, והפכה
ליונת ענק. היונה סימלה לילד להתיישב על גבה, וכשעשה זאת,
המריאה ויצאה דרך החלון. אל על היא התעופפה, חלפה לה דרך
העננים, והמשיכה, אל הכוכבים. הילד הביט למטה והתפעם מהמראה.
כשסיימה היונה את סיבובה, החזירה אותו לחדרו, ולאחר שנשק לה
שוב, חזרה לגודלה המקורי ועפה לה משם. הילד הלך לישון מאושר
באותו לילה, ובבוקר למחרת קם, והפתיע את אמו כשיצא מהחדר, נשק
לה לבוקר טוב, והלך לבית הספר.
בבית הספר כולם הופתעו לראותו. חברים שאלו אותו לשלומו,
והופתעו לראותו רזה משזכרו. את מה שגרם לכל העניין העצוב אף
אחד לא זכר.
חוץ מילדה אחת, לא מאוד יפה, לא מאוד מקובלת, סתם, "עוד ילדה"
בבית הספר. היא זכרה טוב, ואיך יכלה לשכוח. הרי כשראתה את הילד
מתבונן באהבה במלכת הכיתה, התאהבה בו, כי ראתה את אור אהבת
האמת בעיניו. היא ידעה שהוא טועה, ואוהב את האחת הלא נכונה, כי
מלכת הכיתה, עם כל יתרונותיה, לא ניחנה במתנה הגדולה באמת-
היכולת לאהוב. הילדה האמינה שהילד יתבגר וירד ממלכת הכיתה.
כשראתה שהוא לא יורד, אלא להפך, הייתה עדה לסבלו הרב, החליטה
לעשות מעשה. היא הלכה לסבתה, שהייתה פיה, וביקשה ממנה כוחות
קסם מוגבלים לעשות מעשה טוב. הסבתא הסכימה, והילדה הפכה את
עצמה ליונה, ובאה כאילו בשם מלכת הכיתה. אל למעשה היא באה בשם
עצמה, רק שהילד לא ידע זאת. עדיין.
הילדה החליטה ללכת לאט. היא החלה להתקרב אל הילד, לדבר איתו,
לבלות איתו זמן. לאט לאט הם נעשו להיות ידידים, וידידים טובים.
כשהיו ממש ידידים טובים, ודיברו על הכל, היא העלתה את נושא
ההעלמות.
הוא סיפר לה על התקופה בה הסתגר בחדר, ועל היונה שהוציאה אותו
מזה. רק שהוא לא אמר לה שהיונה גדלה ולקחה אותו אל הכוכבים, כי
פחד שלא תאמין. הילדה הקשיבה, וכשסיים שאלה אותו:
"ואיך זה לראות את הכוכבים כל כך מקרוב?"
הילד לא הבין מאיפה היא יודעת, והיא התוודתה לפניו. עכשיו, היא
הראתה לו את פרצופה האמיתי של "מלכת הכיתה", ועזרה לשארית
ה"אהבה" להעלם ממנו. עכשיו הוא היה פנוי לאהוב מישהי מתאימה.
והוא בהחלט מצא. הילד והילדה כבר מזמן לא ילדים. היום שניהם
מבוגרים, והם עדיין חיים באושר ובעושר, אם כי הרעש של כל
היונים שהם מגדלים קצת מפריע להם לפעמים.

ותודה לקירבה לאלוהים על ההשראה והמוזה:)