אני לא יודעת מה קורה לי.
רע לי. כל כך רע לי. אני עצובה, אני מדוכאת, בלי סיבה. אני
רוצה לבכות, אני בוכה. בלי סיבה.
קשה לי. קשה מדי, ואני לא יודעת למה.
אני הולכת לישון מאוחר, אני עייפה, כל כך עייפה, אבל אני פשוט
לא מצליחה להירדם. אני נכנסת למיטה, בוהה בקירות, בתקרה. שעות.
ואני לא נרדמת. מליון מחשבות רצות לי בשניה אחת בראש. רגע,
נזכרתי, שכחתי להכניס את הקלמר לתיק. לא, אני לא אחכה עד
הבוקר, כי עד שאני לא אכניס אותו זה יעצבן אותי, ואני לא אוכל
להירדם. אז אני קמה, ומכניסה אותו, וחוזרת למיטה. רגע, פתאום
אני צמאה, ואני גמורה ואין לי כוח לקום למטבח, אבל עד שאני לא
אשתה אני לא אוכל להרדם.
אני שמה דיסק. שירים שקטים, עצובים, כי רע לי, ואני אוהבת
לשמוע שירים כאלה כשאני ככה, ואז אני יותר עצובה, אבל רק ככה
אני יכולה. ואני בוכה.
עכשיו אני יכולה לישון.
אני קמה מוקדם בבוקר, אבל מאוחר מדי לבית ספר, אני לא מצליחה
לקום מוקדם כשאני נרדמת רק בחמש בבוקר... לא בא לי ללכת לבית
ספר, אני שונאת אותו. אוהבת להיות עם חברים שלי, אבל שונאת
אותו.
רוצה להקשיב, אבל לא מסוגלת, לא יודעת למה. אני לא מרוכזת,
והראש לי חושב רחוק. יותר מדי רחוק. ועצוב לי, לא יודעת למה.
ואני בוכה.
עכשיו אני יכולה להקשיב.
אני אוהבת אותו, אבל רע לי. אני רוצה אותו כל כך, וחושבת
עליו... כל הזמן, בכל מקום. טוב לי לחשוב עליו, אבל זה עושה לי
רע. בשניה אחת, אני נזכרת בכל הפעמים שראיתי אותו, הייתי איתו,
דיברתי איתו, הקשבתי לו... ואני נשברת, ואז אני רואה אותו.
ואני בוכה. והוא מרגיע אותי, והוא מסתכל עליי בדרך שרק הוא
יודע להסתכל, והוא מחבק אותי, נותן לי נשיקה, ואומר לי אל
תבכי, אני לא אוהב לראות אותך בוכה. את יודעת שזה לא שווה את
זה. אבל אתה שווה הכל. אתה יודע איך לשמח אותי, ואתה משמח
אותי, וטוב לי כשאתה עושה את זה. ואני מסתכלת עליך מביט בי,
ובא לי לבכות אפילו יותר, אבל אני מפסיקה, כי אתה לא אוהב
לראות אותי בוכה, אז אני מחייכת אליך.
ואתה הולך.
אל תלך...
עכשיו אני שוב בוכה.