כשאתה בן 15 אתה חושב שאתה על גג העולם.
אתה הכי מגניב, הכי חכם, הכי מבין, אתה הכל. אתה כל מה שאי פעם
רצית להיות.
אבל אתה לא. אתה צל של כלום, זיוף שנועד להסתיר את הריקנות
הגדולה שבאמת יש מבפנים. הדבר היחיד שמונע ממך לדעת כמה פתטי
אתה באמת זה רק הסביבה הקרובה שאוהבת אותך ופשוט חושבת שזה
שלב.  
אתה חושב שאתה בוגר ואין עליך, אתה אף פעם לא טועה. לא, זה הם
שלא מבינים, בגלל זה מה שאתה עובר זה המציאות ואין על זה
עוררין, אין מצב שתעבור את זה, זה אתה החדש.
או ש...

אתה נראה, מתנהג, מתלבש, מדבר בדיוק כמו כולם, אבל משחק אותה
את הייחודי זה שלא מבינים אותו, אבל אתה פשוט חלק מהעדר, כולם
משחקים אותה כאילו לא מבינים אותם, אבל אין בעצם מה להבין, הכל
כל כך פשוט.

ופתאום לפני שתרגיש בזה, כל הביטחון שלך נוזל, אתה רוצה להיות
אהוב, יפה, מגניב, מושלם ואתה מאבד את מה שנותר מהדבר הזה שפעם
היה הדעה העצמאית שלך, מרגיש כמו אפס, כמו זבל, ותוהה לעצמך אם
אתה קיים רק כדי להרגיש חרא עם עצמך ולקוות להיות משהו אחר. לך
תדע, תחפש, תמצא, זה באמת לא משנה, אתה תמיד תגיע לזה שלא נשאר
ממך כלום.

ואז יום אחד אתה קם בבוקר ודופק את הראש בקיר, למה? כי אתה
פשוט קולט כמה אתה מטומטם, והיחיד שלא הבין אותך זה אתה.
אתה תופס, שלא משנה איך אתה נראה, אתה מיוחד, ומה שאתה לא אוהב
אתה יכול לשנות, ושונה זה יפה, ואם יבוא לך כולם יאהבו אותך,
ושוב תהיה הטיפוס המגניב שחלמת להיות וגם שלם עם עצמך, סוף
סוף.

אחרי עשר דקות אתה רואה איזה בן אדם אחר, מושלם, כוסון, חכם
ושנון, ואז אתה באמת שוכח את כל התובנות המעמיקות שלפני מספר
דקות חשבת שיצילו אותך מעצמך ומתחיל לייסר את עצמך מחדש במרדף
אחרי השלמות.