זה לא שאני היפוכונדר או משהו, אני בכלל לא כזה, ההפך, אני
טיפוס אחראי שיודע לעמוד מאחורי המילים שלו. בוודאי שלא אתרץ
מצבים מחורבנים במחלות של הדקה התשעים, וזה טעות גסה לומר עלי
שמה שהיה לי בראש זה לדפוק למייק את העסק בגלל השבוע שעבר,
כשתפסתי אותו תוקע את אמא שלי במטבח.

[בכלל לא איכפת לי ממנה, שנים שאנחנו לא ממש מדברים על שום דבר
פרט למזג האוויר ומצב החצ'קונים שלי, מצדי שהזקנה תחטוף מהשמוק
אינסוף אורגזמות, למרות שזה בלתי אפשרי, לא מצפה ממנו להיות
ג'ון הולמס האגדי או משהו, אבל כשמשתלשל לך כזה בוטן בין
הרגליים... טוב נו, אז היא קצת ירדה מהפסים בזמן האחרון, אפשר
להבין אותה, גם העניין של הקיצוצים ומכתב הפיטורין, וגם
ביקורצוות של אבא והשרמוטה שקילף לעצמו מאיזה בית קזינו
בקפריסין, היא נראתה צעירה מאמא בשני עשורים לפחות, שטוחה רזה,
(לאמא יש סיבות טובות לא לסבול אותה, אז היא קוראת לה
גוויונת), ובאורח פלא הפגינה מיניות נועזת, לא בעיניי כמובן,
אני בכלל לא בקטע של נקבות, על אחת כמה וכמה שרמוטות תוצרת
חוץ, שמתחרמנות מזרגים מזדקנים ורפוסים. לא יודע אם נוסף על כל
הבעיטות הרגשיות שחטפה היה נבון מצדי להפיל עליה עוד את האמת
המזוינת שלי, שלמרות הגמילה אני מתכוון לחזור ולשכור בימים
הקרובים קצת, ועם זאת להישאר נקי (אה, נשמע כמו משימה בלתי
אפשרית, אבל אני מאמין שיש לי את הכוח הדרוש) - בשביל אישה
קטנה וחלשת אופי כמוה כל זה היה יותר מדי, מעל ומעבר למה
שהייתה מסוגלת לסבול. אז לא כזה מטריד אותי כל העסק הזה של
הזיונים שלה, עובדה שבאתי אליה לביקור של סופשבוע, אחרי
שעיכלתי הכל; באתי לתמוך בה לפני תחרות "בשלנית השנה"... מאכלי
הגורמה שלה, פשוט ללקק את האצבעות. ואסור לשכוח את כרטיס הטיסה
לתאילנד שהבטיחה להביא לי ברגע שתזכה במקום הראשון. חצי נחמה.
בכניסה הוצאתי לה בפנים את הגודש הלא לעיס שנשאר לי תקוע בפה,
והוא נשמע כמו: את חופשית לעשות עם החיים שלך מה שבא לך, אני
לא אתערב כי את מספיק בוגרת כדי להבין בעצמך שאם את משתבצת או
מתמכרת לזנות ומתפרקת לחתיכות ממחלת מין או משהו, רק את תהיי
אחראית על המעשים המטונפים שעשית, רק את תסבלי, כי אני לא אטפל
בחיתולים המחורבנים שלך. בעצם, היא ידעה את זה טוב ממני. גם על
מייק לא כעסתי, אחרי שפוצצתי אותו במכות והוא אותי חזרנו להיות
חברים, והעיקר שותפים לעסק. מה יש לומר על מייקי חוץ מזה שהוא
תמיד היה קוקו מוצהר - ומכאן אפשר לנחש ששני קוקואים זה צמד
לעניין. פעם הייתי זקוק לו כי הייתי חייב כסף בשביל מנות הלבן
ששמתי לי בצד, מחוץ למכירה, הלבן שיאכיל לי את הורידים
והורידים השביעים את הנשמה, כדי שרעב והפרנויות לא יאכלו אותי
ויהפכו אותי לאיזה סמרטוט נקי ומנוער מסמים, שמייקים למיניהם
רגילים לדרוך על כאלה. עברו שישה ימים של הקאות וכאבים נוראים,
אבל החזקתי את עצמי בידיים ולא נגעתי בחומר. הבנתי שהיום אני
צריך את מייק קרוב אלי וזה על מנת להציב בילט-אין ראשוני
לסיגנון חיים משעמם וחסרי ריגושים, אני אמור לעשות את הצעד
הראשון ואין לי איך לעשות אותו כשהארנק שלי גווע ברעב. בלילה
לפני היום הגדול עשיתי את כל הסידורים שאוכל לוותר עליהם בבוקר
שלמחרת. עשיתי מקלחת קרה, התגלחתי בקפידה, בלעתי פרוזק והלכתי
למיטה טעון מבפנים בהרגשה כבדה של מחוייבות. סיכמתי ביני לבין
עצמי שבחמש וחצי אני קם, שם על עצמי את הג'ינס והטי וקופץ אל
מייק, הוא מביא לי את הסחורה ואני יוצא ישר למקלטים לפתוח את
הדוכן לתור המחוממים שיתקהלו שם בהמוניהם, ביניהם כרגיל גם
כאלה שיהיו מוכנים לרדת לי כפיצוי למחסור במזומנים. האמת שבזמן
האחרון נהייתי איכשהו אדיש למין, זה הפך בעיניי לדבר מיותר
לחלוטין, דוחה ופורנוגרפי, הזין שלי הסתפק לא רע בהזרקה שווה
לוריד האשכים (לאור מצבן הלא כל כך מלהיב של הזרועות והרגליים
הכחולות, שהתחילו להתכסות במעין קליפת עץ יבשה, הרפתי מהן
לאיזה זמן), זה היה הרבה יותר מגרה מאלף גמירות רצופות, מציצות
תאוותניות או חדירות אחוריות. אני לא קוף שיביאו לי בתחת. אבל
בקרוב, בקרוב מאוד אפילו, אני מתכוון להחזיר לעצמי את המיניות
שלי. אצא לשייט... כן, חיי לילה זוהרים, מועדונים ומסיבות רייב
בתאילנד, אצא להעיף ראש עם הגלגלים והאסיד, טראנס והאוס, מרי
ג'יין, בחורים שווים, אלכוהול, זיונים וכו'].

התחרות בעיצומה

אני לא אשם שהתעוררתי כשאני מרוח מכף רגל ועד הראש בנוזל
חייזרי שקוף עם מעברים אדומים וחומים של דם. זה נטף על הסדין
כמו נוזל ציטופלסמי מצמח מעוך שטיפה הצליח לשמור על כמה תכונות
של בנאדם. נדף ממני סירחון של מזבלה. ייתכן שהתחלתי להירקב.
"משתנה אנושית" קרא לי אבא כשתפס אותי מתמסטל לראשונה בחדרי.
שנתיים, שלוש - לעזאזל, מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא ביקר
אצלנו? זה מעניין איך היה בוחר לקרוא לי היום לו היה רואה אותי
עכשיו, שוכב חצי מת במיטה, מפרכס, מזיע ומסריח. הוא תמיד היה
אחד מוזר משהו פחד, אופי זרוק ומחורבן כמו שלי, אבל שמרני כמו
משיח לאומני. הוא לא האמין איך יצא שלמכור נשים כמוהו נולד
אוכל בתחת ג'אנקי כמוני.

מעשה במושתן בתהליכי גמליה שהתעורר יום אחד וגילה שהוא חילזון
עירום, והקונכייה ששנים הוא סחב על גבו אבדה לו... זין, אני
חייב... חייב. כלום אני לא חייב. חייב רק לשכב ולהבריא. אני לא
יכול להמשיך ולהרכיב פאזל משברי חיים המטמטמים שלי, לצרוך אותם
ולדעת שיום אחד הם ימצאו אותי ויתפסו לי בזרוע וישימו אזיקים
ויתחבו אותי לניידת ושם יבעטו בי ויכריחו להלשין ואם לא הם
ידאגו לרסק את כל העצמות שיש לי ולהכין דייסה מאיברים פנימיים
[...] הם: "כמה זמן אתה מכור?". אני: "רק התחלתי, זאת אומרת,
האמ, כמה חודשים כזה...". הם: "כמה חודשים?" (דגש בומבסטי על
כמה). אני מתחיל לספור, מסתייע באצבעות: "טוב, אז: 1, 2, 3, 4,
5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12...". מה אמור להיות - אחד עשרה,
שתיים עשרה? שתיים עשרה אצבעות? על כף יד אחת? ויד שניה: שלוש
עשרה אצבעות? אלוהים, 14, 15, 16, 17, 18 [...]. הם2: "נאלץ
לבצע ניתוח קטנטן". אני: "קטנטן?!". הם2: "עצום את העיניים. זה
לא יכאב. נו, אולי רק בהתחלה. אתה עוד תראה כמה שהכאב מענג".
אני: "לא, אני מתחנן...". צלילי המכונה המטרידים. מזכירים את
את הקולות המשתנקים שמתנגנים ממרפאות של רופאי השיניים. רק
שאלה נשמעים אכזריים הרבה יותר. אני צורח: "לא, לא, לא, אני
אעשה הכל". הם1: "הכל. באמת הכל?". אני: "הכל". הם1: " אז מי
הספק שלך?". הייתי צריך לדעת. אני: "לא, את זה אני לא יכול
לומר, נסו להבין אותי...". הם1 בשוות נפש: "הספק. המדהטר. שמות
מלאים". אולי אמציא להם שמות? הם2: "שלא תחשוב לפברק...", ואז
הם פונה לשני, "ידידי, רק תראה את תוצאות הבדיקות שלו. כמעט כל
המנגנון של הנוירוטרנסמיטור אצטיל קולין שלו מת בגלל פעילות
האנדרפינים השובבים האלה". הם1: "וזה, מה זה אומר?". הם2: "זה
אומר שהג'אנק חיסל אותו כמעט עד הסוף. מכל מקום, הסוף קרוב. צר
לי, קרוב מאוד. הבחור באמת נדפק. גוסס. רק הבט בזרועות שלו".
הם1: "גועל נפש. יש לך שקית הקאה?". צחקוקים קטנים מתפרצים
כנחשול גדול... הים נסוג מגלים... מאות צחקוקים כאלה מנגנים לי
על העצבים. הם2: "אין לנו מה לאבד, נצטרך להיפטר מכמה איברים.
אני אלך לקחת את המסור החשמלי שלי". אני1: "מסור חשמלי,
השתגעתם?!". אני2: "מה אתה נלחץ, כולה מסור. זה נורא מרגיע.
והריח של הבשר הנשרף... טוב, זה כמובן רק לאניני הטעם. אבל לא
תאמין איזה תענוג זה". אני3: "עזבו אתכם משטויות, לא משנה לי
הניתוח, אני חושב ככה: שלא חשוב איך, העיקר בשבילי זה להבריא".
הם1: "ובצדק". אני1: "הם יהרגו אותנו". אני3: "שטויות במיץ
פרג". אני2: "כמו שכבר אמרתי, רק לאניני הטעם". אני, אני
חייב...

לא יכול יותר... חייב להזריק! חייב ג'אנק!

אני מרגיש שאני נחנק - אין לי מספיק חמצן והנשימה שלי מתפוצצת
לי בריאות - האוויר נכנס ויוצא כמו רוח פרצים כבדה - אני שט
בים לבן כחלב, רותח ומבעבע - מוציא רוח מהמפרשים - שדונים
ירוקים ומוסדניקים במשקפי שמש אטומים משתזפים על החול - לקוחות
בלבוש אזרחי - הומלסים - שלדים מהלכים - כולם מכורים - כולם
משתוקקים למצוץ לי - לוטפים את שורש הזין המזדקר שלי ומפגישים
מבטים מסטוליים עם העיניים שלי - פיות קטנים, יבשים - שפתיים
זרות נעטפות סביב ראש הזין הרך שלי - קשר עין - כולם יודעים
עלי מאחורי האופק - כולם צוחקים עלי - השקיעה החמה - הרותחת -
אני גומר להם בפה -

"עזור לי לעזור לך". אני מזוהם - גם את - נמות מסרטן, נכון
אמא? - איידס. דום לב, שבץ, דלקת כבד. מה את מעדיפה? "אל תזיז
את היד. אתה רוצה שאכבול אותך למיטה או מה?". הסתכלתי באישונים
המצומצמים שלה, כמעט בלתי נראים - עיניים יפות יש לה,
כחול-ירוק מלוכלך ומרגיע. כמו ים שלאחר הסערה - הזקנה שלי
מנגבת את המחט בעזרת כדור מגולגל מצמר גפן ורוד שספגה בחומר
חיטוי ריחני והופכת לי את היד המצולקת. זיעה קרה גולשת על עור
האווז שלי - אני רועד - אני טובע בביצה הקפואה. ונקבר במצולות.
"יש פה 0.4 גרם, אני מניחה שזה יספיק לך". המחט מגשש מתחת לפני
העור המת, חלקלק, תועה - היא לוחצת על הבוחנה, המחט פולט את
הארס - הו, כן, ככה, בדיוק ככה. כואב לי - הלבן דולף כמו זרע
חם - כל כך כואב לי - כל כך טוב לי -

הרעל בוחש אותך מבפנים והעינוג משביע יותר מזה שמקבלים לאחר
שמפוצצים חצ'קון מגודל על המצח. העינוג עלאי. זה כמו לאונן
שעות על גבי שעות על גבי שעות ולשכוח לגמור.

רואים אותו - איך הוא מתפתל בין הכריות והסדינים? - כאלה רכים
ואווריריים, הנשימה חלקה והגירויים רוחניים - כמו נשיקות של
מלאכים. טוהר. התעלות. אני מגשש לי בזוהר, כאילו מחליק מתוך
גופי המעוות וחופר בתוך הענן. "אמא", אני מדבר נורא לאט ובקול
רגיש ונקבי, שוחה בנוצות של ציפורים נדירות, "אני רוצה להבין
רק - ולהרגיש כל מילה שתגידי - לא רוצה לשמוע שקרים, אני רוצה
רק את הכנות שלך - למה גרמת לי לשבור ת'קריז?". שתיקה. "מאיפה
היה לך ג'אנק בשבילי?". האישונים שלה נעלמו לאנשהו והעיניים
היפות נותרו חלולות. "ממתי את צורכת, אמא?". היא קירבה את
השפתיים שלה אל המצח שלי ונשקה לי ברטיבות. "לא יכולתי לראות
אותך סובל", היא לחשה. "אבל את יודעת שאת דופקת עם החרא הזה את
החיים שלך", אמרתי, "וחוץ מזה, לא היית צריכה להשפיל את עצמך
בגלל איזה אופיום פרסי מטונף". את כל כך אומללה, טיפשה
ומחורבנת. תני לי לחבק אותך. "את יודעת, התנהגת עם מייק ממש
כמו זונה. אני לא רוצה שיגידו עלי, הנה בא הבנזונה. אמא, בבקשה
תחסכי ממני את ההשפלה הזאת". הדלת חרקה. הרוח של הבריחה שלה
הרעידה את הווילונות בחדר. היא התחפפה למטבח ולקחה איתה גם את
המזרק. בתהומות דוממים של השלווה שקשקו הכלים של הבשלנית מספר
אחת שלי.