השכנים התחילו עם בועז שרעבי,  עוצמת קול מקסימלית, כאילו שמו
את הרמקולים על החלון שלי. היה צריך לשים לזה כבר סוף, טענתי
את הקאלאצ' ודרכתי, הסתכלתי על החלון שלהם. בועז שר "לתת את
הנשמה ואת הלב", כן, זה נשמע לי טוב, לחצתי על ההדק, מרוקן
מחסנית באוטומט לתוך החלון של השרמוטים. בועז שר "לעבור ימים
קשים" ויכולתי לשמוע את הצרחות שלהם  מתערבבות בשיר. כן כן,
הייתם צריכים לחשוב על זה קודם, לא להציק לשכנים שלכם ככה. אז
תמותו עכשיו. הכנסתי עוד מחסנית ויריתי, סתם, בשביל הכיף, הם
בטח במילא על הרצפה כבר והכדורים  לא יפגעו בהם, רק ירסקו עוד
כמה דברים בדירה המטופשת שלהם, אולי יפגעו גם בסטריאו ויסתמו
סוף סוף את הפה של בועז שרעבי. לא שיש לי משהו נגד בועז שרעבי,
הוא דווקא זמר בסדר, לא הסטייל שלי אבל בסדר, אבל יש גבול, והם
עברו את הגבול אז הם מתים עכשיו, השרמוטים. הדלקתי סיגריה, עוד
מעט תבוא המשטרה, המשטרה הדפוקה, עם הסירנות שלהם והמדים,
כובעי הבייסבול המפגרים שלהם. טענתי את המטול רימונים, נוריד
איזה ניידת, שיהיה קצת שמח. אני לא אוהב שוטרים, אף פעם לא
אהבתי אותם, עם כל השאלות שלהם, איפה היית ומה עשית, מה זה
ענין של האמא הזונה שלך איפה הייתי, בא נגיד לך איפה הייתי,
זיינתי את האחות המוצצת שלך בתחת, יא שרמוט. שוטרים, לא יכלו
למצוא עבודה יותר טובה, נגיד לקחת כסף מאנשים שנכנסים להשתין
בתחנה המרכזית בדימונה, יותר מכובד, יותר עתיד, כי אנשים תמיד
ישתינו בדימונה, ואוטובוסים לאילת תמיד יעצרו בדימונה. אבל
השוטרים לא באו, רק אמבולנס. היום המצב התדרדר, השוטרים
פוחדים, וכל בן אדם היום צריך לשמור על עצמו, ולי זה מתאים. את
ההוא מהוועד בית הורדתי לפני שבוע, רצה כסף, אז הסברתי לו
בעדינות שמצידי לא חייבים לשטוף את המדרגות בבנין כל יום,
שישטפו  מדי פעם, נגיד באביב ובסתיו, זה מספיק, הג'וקים באים
גם כשנקי, אז למה להתאמץ. אבל ההוא מהוועד בית רצה כסף, אז
הוצאתי את המאצ'טה שקניתי, עם הלהב שלושים סנטימטר, ועשיתי לו
קו גדול ויפה מתחתית הגרון עד סוף הבטן, חרקירי, ואחר כך
גילגלתי אותו בעדינות במדרגות, וזהו, אין יותר וועד בית. וזה
באמת חבל, נהיה כאן אנרכיה בבנין, זבל על המדרגות, עכברים
בחצר, אולי צריך וועד  חדש, אני ירוץ לבחירות. הוא היה בן אדם
טוב דווקא, מבוגר, קרוב לשישים, אולי תיכנן לצאת לפנסיה עוד
כמה שנים, לנסוע לטייל בעולם, עם הכסף שלי, כי את הרצפות גם
קודם לא היו מנקים פה הרבה, הוא לקח הכל לכיס שלו. ועכשיו הוא
מת, ואין פנסיה, אין טיולים, אבל גם אין שחיתות, לא גונבים כסף
מהדיירים המסכנים שבקושי חיים גם ככה, עם כל השיילוקים שרוצים
את הכסף לשכירות כל הזמן. אם כי לי אין את הבעייה הזאת, את
השיילוק שלי כבר גמרתי מזמן, והיום אף אחד לא בא אלי ורוצה דמי
שכירות, וגם מבזק כבר לא מתקשרים, ומחברת החשמל גם לא,
וארנונה, ארנונה עוד רוצים לפעמים, אבל זה לא מפריע, זה כסף
קטן, שיקחו ארנונה הזונות, אם זה עושה להם טוב. אני פורק את
המטול רימונים ומתקשר לאמא. כל יום אני מדבר איתה בערב, לראות
שהיא עוד חייה, שמישהו לא בא לקחת לה את הקצת שיש לה. דופקים
את הזקנים היום, דורכים עליהם, אני יודע שיום אחד איזה נרקומן
ישחט את האמא שלי, זה רק ענין של זמן, וזה חבל, כי היא אשה
טובה. הלו אמא אני אומר לה, מה נשמע, הכל בסדר, יופי, אז ביי.
האמת, אין לי סבלנות לדבר איתה, היא כבר לא יודעת מי אני
במילא, משהו זז לה בראש, אלצהיימר או משהו כזה, ורוק תמיד נוזל
לה מהפה, והיא הולכת ערומה ברחובות וצועקת. זה לא נעים, ילדים
קטנים רואים את השרמוטה הזקנה הזאת עם השדיים שמגיעים לרצפה
והבטן של ההיפופוטם והקרחת בקוס ונבהלים. האמת, אני לא יבכה
יותר מדי כשיגמרו אותה, הגיע הזמן שלה, היא כבר בת 70, וזה
הזמן ללכת. אבא של גמר בזמן, הג'יהאד האיסלאמי סידר לו את זה,
זה היה אז, כשהם היו באים להתפוצץ פה, השרמוטים. אבל אחרי הקטע
עם אבא שלי הענינים האלו נגמרו, כי אני אז התעצבנתי, נסעתי
לעזה ואספתי 100 ילדים קטנים וקשרתי אותם לאבנים ועליתי על
סירה וזרקתי אותם למים, והערבים קלטו את הרמז, ונרגעו. לא ישר,
קודם פוצצו עוד כמה אוטובוסים. אז גנבתי מבחנה קטנה עם
חיידקים, נדמה לי שקראו לזה אנטרקס, ולא נשארו הרבה ערבים
בעזה, הלכו 200,000, ונהיה שקט. כי אלימות זה הדרך, רק אלימות,
מקסימום קורבנות במינימום זמן זה המוטו שלי. ורחמים, רחמים זה
טוב לסרטים, לספרים, למי שרוצה האפי אנד. אני לא מחפש האפי
אנד, אני רק רוצה שקט, שיעזבו אותי בשקט, אתה לא תדרוך עלי
ואני לא ידרוך עליך , וכולם יהיו מבסוטים, עד כמה שאפשר, ואם
תדרוך עלי אני יאכל לך את הרגל, ויעקור לך את הלב, וישתה לך את
הדם, ויתלה את הכבד שלך על המרפסת, שיבואו עורבים לנקר אותו,
יא שרמוט. כן החים זה לא פיקניק, או שאולי זה כן פיקניק,
פיקניק בירקון, עם המנגל והילדים והעוד חצי מיליון מנגלים
לידך, כל אחד עם מערכת הסטריאו שלו, כל אחד עם השירים הדפוקים
שלו, והיתושים, והעשן, זה החיים. יום אחד היתי שם, לפני שנים,
אבל אני לא יכול לשכוח. לפעמים אני מתעורר בלילה בצעקות, נזכר
בזה, אני עומד שם מעל המנגל ומנופף, ופתאום בא בועז שרעבי, הוא
רודף אחרי, ואני נופל בדשא, והיתושים באים, וכל הכדורים של
המדקות נתקעים לי בראש, וכולם דוחפים לי פיתות, הנה תיקח,
תיקח. מאז היום ההוא נהייתי  אלרגי למדקות, אם אני הולך לים
ומישהו משחק לידי מטקות רק אלוהים יעזור לו, ואין אלוהים. אחר
כך מוצאים את השלדים שלהם במזח, בזכותי כמעט ולא משחקים כבר
מדקות במדינה הזאת, אנשים יודעים שיש מישהו שרוצח את שחקני
המדקות. אני חושב שכבר הורדתי מאה מנייקים, עם הכדורים הקטנים
שלהם שנכנסים לכולם לעיניים, נשים גברים וטף, כי אצלי אין
אבחנות, ואין סנטימנטים, ילד בן 10 הוא כמו מבוגר בן חמישים,
את שתיהם אני ישחט אם צריך. ככה לאט לאט אני עושה פה סדר, משפר
פה את איכות החיים. ויש לי גם תוכניות גלובאליות, לעשות סדר
בעולם, דבר ראשון להשמיד את הצרפתים, זה בעדיפות עליונה. אחר
כך הערבים, הסינים , האמריקאים, כולם, את כולם אני אשמיד. אחר
כך את עצמי, ואז יהיה פה שקט, הציפורים יעופו בשמיים, הפרחים
יפתחו עלים גדולים ויפים, החיות ירוצו ברחובות, הכל יתחיל
מהתחלה, עד שיום אחד יוולד מנייק כמוני ויתחרפן עוד פעם,
ובצדק.

אני טוען את המטול והקאלאצ', זורק על הכתף טיל לאו ויורד למטה,
להסתובב קצת, לקנות משהו לאכול. כל החתולים במדרגות מייללים
אלי ואני מוציא מהכיס את האוכל שלהם ונותן להם, כן קוצי קוצי
קוצי, חמודים שלי, ילדים טובים.