היא כל כך חכמה, חדה כמו סכין כשצריך.. אני כל כך אוהב את חוש
ההומור שלה, סרקסטית, אבל כל כך מצחיקה. אני יכול לסמוך עליה
תמיד, היא החברה הכי טובה שלי, בלעדייך לא הייתי יוצא מהבור
שהייתי בתוכו, הייתי ממשיך לשקוע בהר של רחמים עצמיים, וכל
התקוות השבורות, כמו חתיכות זכוכית...
היא יפהפייה, לא רזה מדי, לא שמנה גם, מעוגלת בדיוק איפה
שצריך, חדה באותה דרך. היא לא אהבה את עצמה פעם, אבל עכשיו היא
כן, שיכנעתי אותה כמה מושלמת היא.. מכל הבחינות.
היא אוהבת אותי, בגללי. לא למרות מי שאני, אפילו את החסרונות,
הקטנים והענקיים. את הדיבור הטיפה גבוהה מדי, את העיניים
הלא-ממש-סימטריות, הכל. היא שיכנעה אותי לאהוב את עצמי, כי אם
היא אוהבת אותי, איך אני יכול שלא? היא החברה הכי טובה שלי,
אני סומך עליי עם חיי ולבי, היא תמיד כאן, בשביל להקשיב, ואני
תמיד, גם.
אני אוהב אותה כל-כך. כשהיא יושבת ונועצת בי מבט כשאני עסוק,
בעיניי חתול גדולות וחיוך נגנב לו מתחת לשפם. שורפת לי חור
בגב, השיערות בעורף סומרות, ואני יודע שהיא שם, מסתכלת עליי.
ואני זורק כל מה שאני עושה ולוקח אותה לטיול, רק שנינו, במדבר,
או על שפת הים, מה שהיא אוהבת יותר. שוכבים ביחד על האדמה,
מסתכלים לשמיים, עושים אהבה מתחת לכוכבים.
כשהיא אצלי בחדר, על המיטה השבורה, גונבת את ישותי, את כולי
לתוכה, מדברים כאחוזי דיבוק, והשיחה זורמת, ואף פעם לא נתקעת.
מדברים על מחשבות, ותסכולים שבאים ועוברים, והרגשות.. ואז
הנשיקה, שאני כל כך אוהב, עדינה, לא חודרנית, מתוקה, אפילו
אחרי סיגריה. "אני אוהבת אותך" היא אומרת לי בקול שקט, מהוסס,
כאילו לא יודעת את התשובה, ואני עונה לה, באותן מילים. לוקח
אותה בזרועותיי, עוד נשיקה אחת, בבקשה.. אני רוצה לזכור אותך
לפני שתלכי...
ואני שוב מתעורר מתוך החלום, ואהובתי חסרת הפנים נעלמה לה
בענני עשן וורוד. חוזר לחיים האפורים, מלאי השגרה, הבודדים.
חוזר לדחייה, להרגשת הניכור ואי השייכות..
מי את, אהובתי? למה הלכת לפני שהצלחתי לראות את פנייך? תחזרי
אליי, אני צריך אותך... |