haאם אתם בעלי הומור חולני במיוחד היום אתם יכולים לראות
בסיפור זה את תשובתי לעץ ההתאבדות.

הרהורים על אהבה ומוות


שלפתי את הסכין.
היה זה סכין יפני פשוט וזול וחד. מושלם.
העברתי את הלהב על עורה והיא נרעדה וזעה. ידעתי שבשביל שזה
יהיה נכון היא תצטרך להיות ערה. כאשר להב הסכין נח על עורה הרך
היא התעוררה. היא ניסתה לצרוח, אבל סתמתי את פיה בסמרטוט,
ומפיה יצאה רק יללה מעוררת רחמים.
שמתי את הסכין על המיטה.
לא הכרתי אותה בכלל. הכרתי אותה אתמול בלילה. ידעתי שלא כך אני
רוצה שזה יתבצע.
לאחר שהוצאתי את הסמרטוט מפיה שאלתי אותה:
"איך קוראים לך?"
ידעתי שהיא תצעק. לא היה דבר אחר שאותו יצור עלוב ומעורר
רחמים, המדיף ריחות מטריפי חושים של פחד ודם היה יכול לעשות
כרגע. ובדיוק מה שלא רציתי שהיא תעשה. הראתי לה את הסכין
ואמרתי לה בקול הרך ביותר שיכולתי לגייס במצבי הנוכחי:
" אל תעזי לצעוק. את תמותי לפני שמישהו יגיע, ולא היינו רוצים
שזה יקרה, נכון?"
גיחכתי.
"אליס" היא ענתה.
"שם יפה" .
אליס. אליס תמות היום. אליס ידעה זאת- היא לא יכלה שלא לדעת,
ולמרות זאת בחרה לשתוק. למה? איני יודע. אולי הפחד. זה הכל
התחיל מהפחד. מהיום שבו הבנתי שאנשים לא חיים לנצח- הם חולים ,
מתים, מזדקנים, מתאבדים. יתר על כן- רוב מקרי המוות בעולם אינם
מקרים מרוממים ונאצלים- אין מה ללמוד מהם. רוב האנשים הללו לא
"יחיו לנצח בלבותיהם של אלו שאוהבים אותם". רובם ישכחו- הו כן,
יזכירו אותם בארוחות, בימי הולדת ובמפגשים משפחתיים מסוגים
שונים, אבל יהיו אלו לא יותר ממילים חלולות. אנשים שלא הכירו
אותם באמת, אנשים שיאמרו מילים טיפשיות,קלישאות, רק כדי שהם
יוכלו להאמין שלהם זה לא יכול לקרות, שהם בני אלמוות, שהחיים
שלהם שווים אגורה שחוקה. שעליהם יהיה יותר מה לומר מאותן מילים
חלולות וקלישאתיות.
לי לא היו אשליות דומות. ידעתי שחייו לא שווים הרבה. ידעתי שהם
יגמרו ברגע שאבחר לסיים אותם- באותו רגע אחד של נחישות
ויאוש.יתר על כן- ידעתי שאיש לא יוכל לומר עליי יותר מאותן כמה
מילים חסרות משמעות אמיתית . אתם מבינים- הם הרי לא הכירו
אותי, לא ידעו על פחדיי ומחשבותי, תשוקותיי. לא היה זה בגלל
שבחרתי לשמור עליהם, הרי... הרי תמיד הייתי להוט למצוא הזדהות,
אפילו לחמלה. אבל האמת היא שלאף אחד לא אכפת. לא באמת. אני
יודע שלאף אחד מהאנשים הקרובים אליי לא אכפת, ולא יהיה אכפת.
זה מפחיד אותי- עשר, אולי עשרים שנה אחרי שלא אהיה לא יהיה איש
שיחשוב עליי. אני יודע שאליס פוחדת. גם אני פוחד. למעשה, אני
פוחד יותר. אני גם מתבייש- לי אולי אין סיבות לחיות, אבל לאליס
יש. אני מנער מראשי את המחשבות האלטרואיסטיות המגוחכות, ויודע
שכמה שלא אנסה לפרט את מניעיי ומעשי, לא תוכלו לעולם להבין.
אין אלו מעשיו של מטורף הרוצח בהתקפי זעם, של בעל נבגד שרוצח
את אשתו ומאהבה, אין זה מעשה של טורף, אשר מתוך מגלומניות בטוח
שמותר לו להרוג כדי לאכוךל. אני איש מחושב, אני יודע שאני
הורג, לא, רוצח, גודע את חייהם של נשים שיכלו להמשיך ולחיות את
חייהן ... אתם מבינים- חייהן הם בעלי ערך, ולכן גם מותם הוא
בעל ערך. לכן  , בעצם,  כשאני הורג אותם, אני גורם לחיי להיות
בעלי ערך- אני הורג והופך לאל. במובן מסויים איני כה שונה מין
הטורף הממוצע- הם מתות ואני חי. הן המזון לנשמתי. ידעתי כל אחת
מהן- לא יהיה זה נכון אם לא אדע אותן בכל דרך אפשרית. ואהבתי
אותן, בדרכי, כפי שהזאב אוהב את הפגר שהוא אוכל. איני כה רחוק
מין המגלומניה, ואולם איני... איני עושה זאת, רוצח, כדי לספק
לי אמצעים לחיות, אלא יותר כמעיין דרך למות, ולדעת שחיי נגעו
בחייו של מישהו, שינו משהו, שחיי היו בעלי משמעות.
חייכתי לאליס. היא נרתעה.
"בת כמה את?"
"עשרים ושלוש"
"במה את עובדת?"
"אני... אני רופאה"
"כמה... אצילי" .חייכתי אליה.
הפעם זה יהיה מיוחד. הפעם אין זה רק שאני הורג אותה וכל מה
שתוכל להיות ולעשות, אלא שאני הורג גם את הסיכוי תציל אדם
ממוות .או.... או תיילד תינוק.
חייכתי שוב.
ראיתי ששפתייה יבשות, והיא מנסה ללא הצלחה ללחלח אותם.
"האם את רוצה לשתות משהו?"
היא היססה.
חייכתי .
"כן, אם אפשר"
הבאתי לה ספל. היה זה חלק מריטואל קבוע, ולכן ידעתי כמה טיפות
בדיוק צריך להוסיף למים בלי שהיא תמות. לא, אני מתקן את עצמי-
בלי שהיא תמות לפני שאני... אגמור. רק מספיק כדי להפוך אותה
ל...דברנית. רציתי לדעת הכל עליה,הרי, אחרי הכל , אהבתי אותה.
היא שתתה.
נשענתי בגבי על כיסא הנוח.
"ספרי לי על עצמך"
וכך היא עשתה. הייתה זו אולי הפעולה החודרנית ביותר שיכולתי
להכריח אותה לבצע,ולכן הייתה גם החשובה ביותר.

אחרי כשעה ידעתי הכל עליה. מראית העין שלה בפאב לא תעתעה בי-
היא הייתה בדיוק הדבר שחשבתי שהיא- אישה צעירה, רווקה, שבאה
להנות מערב של פעילות חברתית. היא הייתה חית חברה, לא בתולית
בצורה המקובלת, אבל נאיבית בדיוק במידה הנחוצה כדי שזה יהיה
נכון. למרות שידעתי שהידע האינטימי על חיי החברה, המשפחה והמין
שלה אמור לספק אותי, לא היה זה כך. הרגשתי מזוהם ומלוכלך, חיית
אדם שלוקחת את חייו של אדם כה... מלא חיים. זה יהיה מושלם.
הרבה יותר ...מספק... מן הקודמות.

הכרחתי את עצמי לשאול את השאלה האחרונה. זאת שתכין אותי... זאת
שהופכת אותי ליותר מסתם סוטה סאדיסט, ליותר מסתם איש חולה
המצלם יומן סנאפ.זאת השאלה שהופכת אותי לגאון. לאל.
"את ... חושבת שאני אתן לך לחיות?"
היא היססה ונשכה את שפתה. ואז חייכתי אליה והיא חייכה חזרה.
הטיפשה המסכנה. מושלם.
"כן"
חייכתי.
"איך הייתי יכול להרוג יצור יפה שכמוך?"

ככל שהתקרבתי אליה גברה תשוקתי.
נשכבתי עליה ונישקתי אותה. טעמתי את הרוק בפיה, וידעתי שהסם
עומד להפסיק לפעול לאמצע. מושלם. נשכתי את שפתה, ודמה נזל לפי.
חדרתי לתוכה. לאחר מספר דקות שלפתי את הסכין מן השידה. הייתה
זו סכין  מסיבית יותר , חדה בצורה שלא תיאמן.הסתכלתי  בעיניה
ונישקתי אותה שוב. השפעת הסם חלפה. דקרתי אותה בסכין, דקירות
ארוכות ,אלגנטיות, ומחושבות, מחדיר את הסכין עמוק יותר  ויותר
לתוך גופה. הפעם זה היה מושלם באמת. שלפתי את הסכין מגופה
ותנועה מהירה העברתי אותה קצת מתחת לכך ידי הימנית, ואח"כ קצת
מתחת לכף ידי השמאלית. הושטתי את ידי המדממת לשידה ולקחתי את
הכדורים שהונחו שם. זהו. הסתכלתי לתוך עיניה המתות, ועל פניה
החיוורות, נדמה היה לי שהיה מעיין חיוך מוזר על שפתיה.בגרוני
עלנה צחוק היסטרי , ומחשבה אחרונה עלתה במוחי- מצב זה בהחלט
נותן הגדרה חדשה ל"לגמור ביחד".
סוף.


לא, לא סוף. לא עדיין ולא בכלל.
אחרי זמן מה התעוררתי במה שנראה בעיני כאולם שיש גדול וצונן.
חי? חשבתי, ומוחי נרעד לגודל העוולה שנעשתה לי. אולם רגע אח"כ
הבנתי שאיני חי. הבטתי סביבי. לאורך כל אולם השיש הלבן, אשר
תקרתו אובדת במרומי העננים, ונתמכת ע"י עמודים עצומים בצורת
גברים ונשים, עמדו אנשים. גברים ונשים. הם היו חיוורים
ועירומים, וחזותיהם לא נעו. מתוכם יצאה אליס. מושלמת וחיוורת
כמו כולם. נחשקת מעבר לכל דימיון. עיניה הביטו בה והראו
השתקפות מושלמת של תשוקתי. פיה התעוות בחיוך יבש. היא הניחה את
ידה על חזי הערום.  הבטתי בעיניה ובאותו רגע הבנה מזועזעת
התחילה להתגבש בי. חזי, בדיוק כמו חזותיהם העירומים של כל
הנוכחים- גברים ונשים כאחד, לא נע. הייתי מת. דמות חיוורת יצאה
מתוך הקהל.
"גיוס נאה, דיסקורדיה"
"תודה לך, אדון מנגלה" היא חייכה אליו.
הבנתי שחלק מהדמויוית בקהל היו מוכרות לי, מציורים או צילומים
או תיאורים שונים: קרוב לעמוד ניצב אברהם שהיה מוכן להקריב את
בנו יחידו, באמצע ניצב הנביא אליהו שרצח את נביאי הבעל, ומשה ,
שגזר מוות על דור שלם של בני ישראל במדבר.
עמד שם גם קורטז, שהשמיד תרבויות,היה שם מבחר של פושעי מלחמה
נאצים, קדושים נוצריים, אינקוויזיטורים ומכשפות,
כוהנים אצטקים וכובשים לבנים, נציגיו של הקומוניזם המנוון
והקפיטליזם הדורסני. מתוכם יצאה דמות עתיקה, וידעתי שהוא אבי
כולנו- קין, החוטא הראשון, הערפד הראשון, האל הראשון, אשר מסמר
עצמו לצלב, וכך ליבה את השנאה וההרג. הוא  היה גם חסן אל סבאח,
אשר טבח בנוסעי הצלב, ונשא עוד דמויות רבות...

מאז אני חיי איתם. הם מדברים איתי, ומציאים לי תמיכה- לא
הסימפטיה הקרירה והזולה שמציאים מטפלים ומרפאים שונים, אלא
האמפתיה האמיתית של אנשים שלא רק מסוגלים להבין, אלא גם
להזדהות לחלוטין. למרות שהם יצגו את כל הניוון והרוע , השנאה
וההרג חסר המשמעות שנפל על המולטיברס מאז ומתמיד, הם אוהבים
אותי , ואני אוהב אותם- אתה מבין, כולנו דומים. כולנו
מושלמים.

איני מאשים אותם בכך שלא נתנו לי למות. במוות אין שכחה ואין
בריחה. יש ריקנות. ריקנות שבה חייך מורצים שוב ושוב ושוב
ושוב....אני מעדיף להיות מוקף באהבתם אליי ובפחדיהם מאשר
להיוולד שוב ושוב ולשחק את התפקיד העלוב הקרוי חיים.



הומרוס הזקן והטיפש חשב שהלנה היפה הייתה עוד קורבן של מעלליה
של אריס, ורק הייתה חלק מאותה חולית ארועים שהובילה מתפוח הזהב
ש"קליסטי" רשום עליו לחורבנה של טרויה. אולם לא כך הדבר. הבנתי
זאת כשהתבוננתי בפניה של אליס. יכולה להיות רק אישה מושלמת
אחת... רק אחת שיכלה להיות יפה כ"כ. אם כן דיסקורדיה הייתה לא
אחרת מאשר הלנה.

בוריס



תודה לריצ'ארד באך על רעיון ידידת הנפש.
לגל על ריצ'ארד.
ולערוץ שמונה על התוכנית ביום ראשון ב23:00.
לעץ ההתאבדות.
ולכולכם.