THE VEIL

הוא הלך במדבר.
היה זה כבר ימים רבים שלא בא לפיו לא אוכל ולא משקה.
ריאותיו בערו.
למרבה הפלא, הוא לא הזיע- כנראה שאפילו הזיעה, כמו כל טיפת
לחות אחרת בגופו, כבר אזלה.
הוא ממשיך ללכת עוד זמן מה, ואז נופל.
ראשו נופל על החול, וחזהו עולה בנשימות קצרות ושטחיות. לשונו
של האיש יבשה ומנופחת. כבר ימים שהוא לא מצליח להזיז אותה
בפיו. או שמה אלו רק שעות מספר?

הבזק.
הוא רואה עצמו צלוב. העץ גס ומגעו על העור החשוף והמגורה
מכאיב.
גם לשונו מנופחת מחוסר מים.

הזיה?
אם כן, הרי שהיא מוחשית יותר מכל "מציאות"- מזכרונות ילדותו
בארץ רטובה וירוקה הרבה יותר.
הרבה יותר מזכרונותיו על שלג, איזו בדיה נפלאה!
כיצד ניתן להאמין בשלג- אותו חומר ששורף את עורך במגעו הצונן,
כשאתה גוסס במדבר, אלפי קילומטרים מאזורים שראו שלג?
לא יותר משניתן להאמין שנצלבת, שהיית תלוי על צלב עץ, מת לאיטך
מוות נוראי.
לא יותר משניתן להאמין שמסמרים היו בתוך( בתוך!) ידייך, שהם
חפרו בכפות ידייך מנהרות קטנות, אשר אליהן נכנסו חרקים, גומעים
את הדם, ואז משנקרש הדם, נקרשים בתוכו ומתים.
וככל שתודעתו מתרחקת מגופו, מבין האיש שקל לו יותר ויותר
להרגיש את מגע הצלב על גופו.
הוא מרגיש כיצד המסך- אתם יכולים לקרוא לכך מציאות, נורמה, או
אפילו שפיות, אבל בצורתו הבסיסית זהו מסך- כצד המסך יורד, והוא
מבין שאין זו הפעם הראשונה שהוא מת.
כאב המסמרים משתלב עם תחושת הצריבה מן החול הלוהט.
ואז, בצורה מפתיעה אך צפויה עד אימה, הדמות הצלובה נעה. היא,
כצפוי (האיש הגוסס על החול צופה בכך כפי שהוא צפה בהצגות
טובות, אשר אותן אפשר לראות פעמים אין ספור ולדעת את העלילה,
אולם להנות שוב ושוב) לא מצליחה להשתחרר. הרומאים מיסמרו אותו
במסירות. כמובן, שהאיש הצלוב לא יודע זאת. אולם האיש במדבר
כן.
אבל אז, להפתעתו, הוא מגלה שהוא כן יכול לזוז.
איבריו זזים! הוא יכול לכווץ את ידיו ורגליו!
ואז, הוא קם ומתחיל ללכת, לא מרגיש את החום, לא מרגיש את
העייפות ואת הצריבה המעיקה בגופו. הוא רץ כמעט, נלהב כילד שאך
למד ללכת.

הוא חי!
וכך הוא הגיע לנווה המדבר. האיש חמור הסבר מביט על הנווד בעל
העור המתקלף ושולף את חרבו לגרש אותו.
אולם אז הוא מביט בעיניו- עיניו של משוגע, עיניו של שד או
נביא. תדהמה אוחזת בו, ואז פחד, ואז תחושת הערצה. אם קדוש בא
למאהלו, הרי שעליו לשרתו, להאכיל ולהשקות אותו!
הרי כולם יודעים שאם לשרת נביא, ואפילו הוא מטורף, ברכה תשרה
על ביתך, אפילו יותר מלשרת נווד רגיל, גם אם שפוי לחלוטין.
וכך חמיד בא ומוביל את האיש למעיינו, הוא משקה אותו מנאד עור
שהביא מביתו, ומושיב אותו בצל מאהלו בזמן שהוא מחמם אוכל- טלה
שחוט, לאיש הקדוש.
חמיד מנסה לנהל שיחה עם האיש, אולם ללא הועיל.
הוא מנסה לספר לא על הימים הקשים, על הבצורת הממושכת, על כך
בגלל החוסר במזון היה מעז לא לארח נווד רגיל ולהסתכן בקללת
אללה. האיש אינו יודע את  שפתו, ולא מסוגל לענות. חמיד אינו
יודע זאת , אולם אפילו היה הנווד יודע את שפתו, לא היה שומע
ממנו מילים ברורה, וודאי שלא שיחה.
האיש חושב על צליבתו. עכשיו הוא כבר לא רואה אותה. עכשיו הוא
מרגיש אותה. מרגיש כיצד עיניו  נעצמות. כיצד  נשימתו נהפכת
לאיטית יותר ויותר, כיצד החשכה סוגרת עליו.
הוא יודע שלא הייתה זאת הפעם הראשונה שמת, ואפילו לא הפעם
האחרונה עד גלגול זה, אולם ברגע זה אינו מסוגל להזכר ביותר.
למזלו. הוא לא מבין זאת עכשיו. הוא יבין זאת בעוד כמה מאות של
שנים. הוא אינו שפוי. המסך הורד, וגם אם היה זה רק לשנייה, הרי
שזה הספיק.  אדם, אף אדם, אינו צריך לדעת כיצד הוא מת פעמים
קודמות. הוא ידע. הוא נתקף התקף של פאטאליזם - האם האיש שנצלב
יכל לבחור? או שמה הוא נגרר לעבר צליבתו ומותו? הוא אינו יודע,
אולם הוא חושד שבפני אף אחד מאיתנו, גם לא בפניו, במיוחד לא
בפניו! לא מוצבות ברירות רבות.
חמיד חושב שהאיש בא מעיר העמודים אשר אבודה במדבר. למזלו של
הנווד, הוא לא. אילו היה כך, הרי שהיה מטורף הרבה יותר, ולא
היה מגיע ליום זה, שנים רבות אחרי, יום שבו הוא עומד מול צוק,
פורש את ידיו, ומתכנן לקפוץ. לברוח.
בבוקר המוקדם הנווד יוצא מן המאהל חמוש במספר נאדי מים מלאים
ומלאי, גם אם מצומצם, של מזון, וממשיך לתוך המדבר.
הוא מפספס את עיר העמודים, וממשיך בדרכו.

הוא מגיע לארצות רטובות. הם אינן כארץ מולדתו- הן לחות,
והאנשים בהן שחורי עור.
אולם, הם אינם פוגעים בו. הוא מבהיל אותם, כפי שעתיד שנים רבות
אחרי להבהיל את בט וילס, ולגרום לה להתקף לב. היא תתעורר
שבועיים מאוחר יותר, ותתחיל להתנבא. היא אומרת שהשטן דיבר
אליה. היא אינה זוכרת איש מוזר בשם קונרד שאיתו שכבה, ושדיבר
איתה במילים חרישיות, כואבות.
מאוחר יותר נעצרת בט וקהל מאמיניה ע"י השלטון המקומי, לאחר
שהואשמו בהקרבת ילדים. הדם עדיין לא התייבש על ידיהם וסכיני
העצם הארוכים שבידיהם כשהמשטרה מגיעה. בט צועקת שלוציפר יקלל
אותם, שהם ימותו מיתות מכאיבות.
וכך יהיה - כל עשרים השוטרים  ימותו. בט תוצא להורג.
קונרד יעמוד, שנים אחרי, ויברח מכוח שהפחיד, אפילו אותו, הוא
יודע שהמסך עומד לעלות שוב, והוא בורח.
החשיכה שבתחתית הצוק מזמינה אותו והוא עומד לקפוץ.

אולם שנים רבות לפני זה קונרד נמצא באירופה.
היה זה אחרי שהוא נהפך למשיח, ואחרי שביים את מותו כדי להתחמק
מהאינקוויזיציה.
הוא שוכב  עם אישה.
הוא מסומם לגמרי והאישה חותכת את ורידה ונותנת לו לשתות.
גם היא מסוממת, בדרך לגמרי אחרת. ושוטה. אחרת היא הייתה רואה
בעיניו של קונרד שאפילו בלי ללכת בליל הוא חי יותר זמן משתוכל
לדמיין, שהוא משרת כוח אפל ונורא יותר מהנרקסיזם הסתמי והחלול
שלה, שהסתכם בסופו של דבר בשאיפה לשחרור שבמוות.
קונרד יהרוג אותו מספר שנים אחרי. הוא יטבול אותה במים קדושים
מנהר הסטיקס, ויכלא את נשמתה בלהב לב שתיילל לו בלילות.
אתם מבינים, קונרד לא רוצה( לא יכול!) להשתחרר בהתאבדות. הוא
יוולד שוב. קונרד נצלב פעם. הרומאים עשו את זה. אולם אז הוא
עוד לא הלך בליל.
למרות שקונרד העניש אותה,הוא מצא סיפוק מוזר במתנתה- בדם היה
סיפוק משלו, שלא השתווה אומנם לסיפוק שהפיק מלהב הלב, אולם להב
הלב הייתה איתו גלגולי חיים אחדים, והוא הספיק (למרות שהוא לא
יודה בכך לעולם) להתרגל אליה. הדם מציע ריגושים חדשים.

נחזור שנים רבות אחורה.
השאמאנים של האנשים השחורים לימדו אותו דברים רבים, הם אמרו
שהוא "הואר" (למרות שאח"כ קליוסטרו יספר לו שהוא "נולד לחשכה")
ולימדו אותו דברים אחדים על יופי והרג. דברים שבט, אשר אחרי
הכל לא זכרה  חיים אחרים, לא יכלה אפילו לחלום עליהם. ואפילו
הייתה, בהשפעת האופיום (שהיא כ"כ אהבה...) רואה אותם, לא הייתה
מבינה.
הוא הולעט בסמים מסוגים שונים. אולם אף אחד מהם לא השתווה
לתחושת ההתעלות והאובדן של חייך המחליקים ממך כשאתה ממוסמר
לצלב.

בתקופות אחרות אנשי צלב האודם, טמפליירים ואנשי זן ניסו להראות
לו אמיתות שונות, אולם רק אחדים מהם באמת האמינו בהם, ואלו
שהאמינו לא הבינו שאמונתם הופכת את האמיתות לנכונות, ולא
איזשהו אל, איזשהי אמת קוסמית כבירה.
קונרד הפסיק להאמין כבר מזמן. הוא חושב שהוא האיש הזקן ביותר
בעולם כיום.
חשב כך, עד אשר הוא ראה צל מכונף מחליק מול הירח, ועתה הוא
הולך חרישית לעבר סופו הבלתי נמנע.
קונרד הרג הרבה. הוא חושב שהדבר אינו מעיק עליו, אולם זה
מעיק.

הוא חושב שהוא נהפך למרוחק. למעשה השנים רק חידדו אותו במקום
להקהות. הוא אנושי במידה מוקצנת כמעט, גם אם הוא טוב במיוחד
בזיוף תחושת ריחוק.
למעשה, בתקופה זאת, קונרד הוא כנראה האיש היחיד בעולם שמדמיין.
כמה חבל שזה ימות איתו.
בעולם שהפך מזמן למכונה ענקית, למטחנת בשר, למגרסה הדוחה את
החדש ומאמצת את הבאנלי, את הנוח, הוא כנראה יוצא דופן.
כן, הוא מריר וציני, וזה לא עוזר לרחמיים העצמיים שלו, ולא
להתמכרות שלו לסמים קשים, אבל כנראה שככה זה.
הוא מנסה לשכוח כבר מזמן. הכאב שבלהיות צלוב שנים רבות כ"כ כבר
אינו נסבל. בני תמותה טיפשים מדברים על נירוונה, אולם הוא היה
אגוצנטרי מדי בשביל איבוד האישות, וכל דבר אחר היה כואב מדי.
למעשה, הוא מחפש כבר כמה מאות סיבה לקפוץ מהצוק ההוא.
הבידור כבר לא טוב כמו שהיה.

התירוץ הגיע לפני כמה שעות.
הוא ידע שהם התעוררו, ושהם באו לקחת אותו.
למעשה, הוא היה נדהם לגלות שאינו יודע מי אלו הם, והיה מזועזע
לגלות שלמרות שהוא ערפד כבר כמאתיים שנה, והדבר ההוא, שהיה
גרוע מערפדות, כבר הרבה יותר, הוא עדיין מפחד מהחושך. הוא
האמין בשטן זמן מסויים, אולם אז הבין שהשטן דומה מדי לו. הוא
הפסיק, נגעל.
הוא ידע שהוא מהות הטוב ומהות הרוע, ופחד לגלות מהו היצור
שעליון עליו.
הוא פחד יותר לגלות שמה היצור שהחליק והטיל צל על הירח אינו
עליון עליו, שמה אין דבר שעליון עליו.
למעשה הוא סכיזופרן ופאראנויד. הוא הבין את זה, אולם הוא עדיין
מעכל.  
וכך הוא הלך לעבר הצוק. מחייך וצוחק לעצמו, משום שהוא חושב
שהוא רואה את ההומור בעניין.
הוא לא.
הייצור שהטיל צל על הירח צחק. לו הייתה סיבה.

וכך קונרד נופל...

הנפילה התחילה לפני שנים רבות כ"כ...

ועתה היא עמדה להסתיים. הוא עצם את עיניו והתכונן לסיום
הגילגול הזה, אולם הסיפוק לרסק את גופו על הקרקע לא ניתן לו.
הוא נחטף באמצע...
הדמות הביטה בפניו של קונרד. כשהיא מצמידה את ידייה לחזהו
בחיבה ילדותית כמעט.
הוא צחק צחוק היסטרי כמעט. כמעט.

אם תלכו ותראו בשמיי הלילה מערכת כוכבים מוזרה , אל תתפלאו.
היא תהיה בצורה פנטגרם, ותהיה אדומה ומבהיקה.
תסכלו לשמאלכם.
יש שם עץ?
כפי שחשבתי.
אתם רואים שהענף העליון מצביע?
לכו אחריו.

הגעתם?

לא, אל תתעלפו. אין זה ישרת כלום. הביטו בו. הביטו בדמותו
היפהפיה, החושנית. הביטו במסמרי הברזל התקועים בידייו ארוכות
האצבעות. הביטו בחזהו השעון באופן גרוטסקי משהו על צלב המתכת
הכהה.
הביטו בלהב השעון ליד הצלב. שמעו אותו מיילל.
הביטו בפניו, בעיקול הרך של פיו. בשיניו המבהיקות. בעיניו
העצומות.
האם אין הוא מקרין שלווה?
או... אני רואה ששמתם לב להבעת פניו. כן, הוא מחייך, צוחק.
אל תהיו מופתעים. אין כאן ממה לפחד...

כעת אתם רשאים לשקוע באפלה.