הדמויות:

מלאך המוות - מלאך המוות הוא שלד בגובה 2 מטר, לבוש בשמלת
נזירים שחורה, קשורה בחבל תלייה סביב מותניו, על השמלה יש לו
ברדס שחור משחור שקצת מסתיר את גולגולתו. במקום עיניים יש לו
שתי נקודות אדומות זוהרות. ביד ימין (ליתר, דיוק, עצמות יד
ימין) הוא אוחז בחרמש. על ראשו יש לו הילה.

המלאכית - המלאכית היא מלאכית קדושה ונשגבת והיא אחראית על
הטוב בעולם. שיערה הוא ג'ינג'י (קצת בלונדיני) והיא יפהפייה
ביותר. היא לובשת שמלת מלאכים לבנה ארוכה חסרת שרוולים. יש לה
כנפי ברבור צחורות והילה מעל ראשה.

אשריאל - מלאך יפה וזוהר. אחד מהאחראים על תענוגות החיים.

הרב גת - רבי יהודי זקן וחכם. לבוש בתלבושת חרדית אשכנזית
כשעל ראשו מגבעת שחורה. בנוסף להכשרתו הרבנית יש לו גם תארים
במשפטים ובמתמטיקה עיונית.

חרבאל - המצביא הזקן שהנהיג את צבא גן-העדן בהגנה מפני פלישת
כוחות הגהנום.  חרבאל מלאך זקן אך שרירי, לבוש בלוח חזה מהודר
ונושא חרב גדולה.

שמש בית המשפט - מלאך פקיד שאחראי על הסדר והנהלים בבית
המשפט.

דנה -  ילדה קטנה בת 7 שמתה בתאונת דרכים.

אישה זקנה / איש זקן - שני חולים סופניים שסובלים מכאבי
תופת. מאושפזים בבית חולים.

רופא - הרופא שאחראי על שני החולים הסופניים הנ"ל.


תמונה 1:

על מיטת בית-החולים שוכבת אישה זקנה שנאנקת מכאבי תופת.
ליד המיטה ישנו רופא בכיר ולידו אחות ג'ינג'ית יפהפייה. האחות
היא בעצם המלאכית שאחראית על הטוב בעולם, כאשר היא בתחפושת.

האחות: (בטון רך ואמפתי) "אל תדאגי, את עוד תתגברי על זה.
יהיה בסדר..."
(האישה הזקנה ממשיכה להיאנק מכאבים)
הרופא: "חוששני שמצבה לא יכול להשתפר. אנחנו יכולים להחזיק
אותה במצב הנוכחי באמצעות המכונות שלנו, יותר מזה לא נוכל
לעשות."
(האישה הזקנה נאנקת ביותר עוצמה וביותר כאב)

(מלאך המוות מופיע פתאום בחדר.)

מלאך המוות: (מסנן בשקט) "אוי, לעזאזל..." (מניף את החרמש)
האישה הזקנה: "מה אתה עושה?"
מלאך המוות: "גואל אותך מייסוריך." (מנחית את החרמש עליה)
(האישה הזקנה מתה ומפסיקה להיאנק מכאבים. נשמתה של האישה
יוצאת)
נשמת האישה הזקנה: "אני מרגישה טוב יותר עכשיו... הכאב
פסק."

(האחות מבחינה במלאך המוות והיא ראתה את מה שעשה. היא חושפת
לנגד עיניו ולנגד הזקנה את דמותה האמיתית, מלאת ההוד וההדר,
היופי והאור.)

המלאכית: (בזעם ובתוכחה) "תגיד לי, מה אתה חושב שאתה עושה?"
מלאך המוות: (מגמגם) "אממם... רק... אה... ניסיתי....
לעזור..."
המלאכית: (בזעם ובתוכחה) "על ידי כך שתהרוג אותה? תגיד לי,
מה חשבת לעצמך?"
מלאך המוות: (מגמגם) "אבל היא סבלה מאוד... מאוד כאב לה..."
המלאכית: (מפנה אצבע מאשימה אל עבר מלאך המוות) "יצור מרושע
שכמותך!"
נשמת האישה הזקנה: "עזבי אותו, גם כך הגיע זמני למות. כל כך
הוקל לי מאז שהוא בא."
המלאכית: (לעבר נשמת הזקנה) "אין נסיבות מקלות!" (לעבר מלאך
המוות) "אל תחשוב שתתחמק מזה! מתוקף סמכותי, טוהר לבי והגינותי
אני מזמנת אותך למשפט צדק. בתוקף סמכותי כמלאכית הבכירה ביותר
אני אשב בכס ואשפוט אותך, יצור אומלל."
מלאך המוות: (מכופף ראשו בהכנעה) "כדבריך, גבירתי."
המלאכית: "אני, באופן אישי, לא אסלח לך. אתה נפש מעוות."
(המלאכית יוצאת מהחדר בהפגנתיות)
מלאך המוות: "אבל... אבל..." (מלאך המוות נופל על ברכיו
ומתחיל לבכות.)

תמונה 2:

אולם בית-המשפט המלאכי. המלאכית היפהפייה והג'ינג'ית יושבת על
כס המשפט הנישא מאחורי שולחן עץ מהודר. מולה ניצב שולחן לתובע
ושולחן לנתבע. מאחוריהם, הרבה ספסלים מסודרים בשורות ובהם יושב
קהל רב של מלאכים, נשמות מגן-עדן וכן גם כמה בני-תמותה.
מלאך המוות יושב לבדו על שולחן הנתבע, כשהחרמש שלו בידו.
בשולחן התובע יושב המלאך היפה אשריאל.

(כולם קמים לכבוד המלאכית)
המלאכית: (דופקת בפטיש על שולחן העץ) "בית המשפט!!! הדיון
נפתח. כולם לשבת, בבקשה."
(כולם מתיישבים)
המלאכית: "הדיון במשפט 'השמיים נגד מלאך המוות', תיק מספר
666000666 נפתח." (פאוזה) "ועכשיו אקריא את כתב אישום..."
(פותחת מגילה שמונחת על השולחן ומקריאה) "מלאך המוות מואשם
בזאת ברשע חסר-תקדים, אכזריות ברברית, בהפרעות נפשיות ובהיותו
לא ראוי להתקיים." (מניחה את המגילה) "מה תגובתך להאשמות אלו,
מוות?"
(המלאכית תוקעת במלאך המוות מבט מלא שנאה, תיעוב ובוז)
מלאך המוות: "מודה באשמה."
המלאכית: "אם כך אני פוסקת..."
(הדלת לאולם נפתחת בעוצמה ורבי יהודי זקן נכנס לאולם
וצועק...)
הרבי: "חכו! עצרו! עצרו!"
המלאכית: (אל עבר הרבי) "מה אתה רוצה?"
הרבי: "נעים מאוד, אני הרב גת. אני הסניגור של מלאך המוות."
מלאך המוות:  (בקול חסר רגש) "עזוב אותי, רב. אני לא צריך
שום סניגור." (בהשלמה ונימה רגשית קלה) אני אשם וזהו זה."
המלאכית: (אל הרב גת) "שמעת אותו. עכשיו לך."
הרב גת: (מוציא מתיקו ספר אדום ועבה) "הו לא! לפי תקנון
המשפט המלאכי, סעיף 137ג, תת-סעיף 11 נקבע שכל נתבע חייב להיות
מיוצג ע"י עורך-דין."
המלאכית: (בבוז) "ואתה עורך דין? אתה רב!"
הרב גת: (מוציא דיפלומה) "כן, אני רב, אבל יש לי תואר
במשפטים... וגם במתמטיקה עיונית! הא!"
מלאך המוות: "אני לא צריך סניגור! די כבר! אתה לא רואה שאני
אשם? תן לשופטת הנכבדה, ההגונה והחנונה לגזור את הגזר הדין
ושלום עליך ישראל."
המלאכית: (אל מלאך המוות) "אתה חושב שאתה מעל לחוק? חוצפן!
הרב גת, אני רושמת אותך בתור הסניגור של מוות. מה יש לך לומר
להגנתו?"
הרב גת: "מלאך המוות אולי נראה בעיניך כהתגלמות הרשע
והאכזריות, כיצור מיותר ואומלל, טעות של אלוהים אבל אני אוכיח
לך שההפך הוא הנכון!"

תמונה 3:

אשריאל: "התביעה מבקשת לזמן עד ראשון."
שמש בית המשפט: "תעלה ותבוא דנה."
(ילדה קטנה וחמודה ובלונדינית בת 7 בערך עולה לדוכן)
שמש בית המשפט: "זהו דוכן קדוש שימנע ממך לשקר, אז אל תנסי
אפילו, מובן?"
דנה: "כן."
אשריאל: "דנה, ספרי לכולם מה קרה בכ"ד חשוון תשמ"ט."
דנה: "שיחקתי לי בגן בכדור. השמיים היו כחולים וציפורים עשו
ציף-ציף-ציף והיו המון ילדים קטנים. רוני השמן בעט לי בכדור
לעבר הכביש ורצתי לקחת את הכדור ואז... בום! עפתי באוויר
וראיתי אותו..." (מדגישה את ה"אותו" ומצביעה אל עבר מלאך
המוות) "הוא ניצב מולי עם החרמש שלו ואז נתן לי מכה אדירה איתו
ואז עליתי למעלה מהגוף שלי ואז הוא הכניס אותי לתוך הגלימה
שלו. כעבור הרבה זמן התעוררתי בגן גדול יותר ושם סיפר לי
המלאך-המקבל שמתי."
המלאכית: (מזילה דמעה) "איזה סיפור קורע לב. תגיד לי, מוות,
אין לך בושה להיטפל לילדות קטנות?"
(מלאך המוות מרכין את ראשו)
הרב גת: (קופץ וצועק) "הי, הוא רק ביצע את תפקידו!"
אשריאל: "סליחה?"
הרב גת: "דנה נהרגה על ידי מכונית מאיצה. מלאך המוות רק לקח
את הנשמה שלה."
אשריאל: "אבל מבחינה טכנית היא מתה רק אחרי שמלאך המוות לקח
את נשמתה. כלומר, היא הייתה חייה לפני שמלאך המוות לקח את
נשמתה ומכיוון שהמכונית פגעה בה לפני שמלאך המוות לקח את נשמתה
אין ברירה אלא להסיק שהיא הייתה חייה גם כאשר המכונית פגעה בה.
מי שגרם למותה הוא מלאך המוות!"
מלאך המוות:  (מתפרץ) "ומה אתם מעדיפים? שהיא הייתה ממשיכה
לחיות שראש שלה בצד אחד של הכביש והלב בצד השני? שהידיים
והרגליים שלה מרוסקים לגמרי ושהקרביים שלה שפוכים על כל
האספלט? אלה חיים אלה? מה שאני עשיתי היה בסה"כ לסיים את הסבל
של המסכנה."
הרב גת: (אל המלאכית) "תראה איזה נפש רחמנית. זה נראה לך
טיפוס אכזר?"
המלאכית: "כן. ראית איך הוא תיאר בכזה קור-רוח, בכזו שלוות
נפש, את מצבה המצער והמזעזע של דנה הקטנה. התיאורים הפלסטיים
האלה שלו מזעזעים אותי."
הרב גת: "אבל כבוד השופטת, אין זה משנה את העובדה שמלאך
המוות למעשה הציל את הקטנה מנצח של סבל וייסורים."
(פאוזה)
המלאכית: "אשריאל, יש לך משהו לומר בעניין?"
אשריאל: "רצח מרחמים זה עדיין רצח."
(המלאכית מחייכת חיוך של שביעות רצון)
הרב גת: (קם וצועק) "אובג'קשן!" (לעצמו) "תמיד רציתי לומר את
זה."
המלאכית: "כן?"
הרב גת: "ברצוני להציג בפניך את מוצג-ההגנה-מספר-1." (אל
מלאך המוות) "תגיד, יש לך את דף המטלות של הכ"ד בחשוון
תשמ"ט?"
מלאך המוות: (מכניס את ידו לגלימה ומוציא ממנה את הדף המבוקש)
"הנה."
הרב גת: "ככל הידוע לכולם, רק אלוהים יכול לכתוב על הדף
הזה..."
המלאכית: "לא, אתה טועה. עפ"י ספר החוקים והתקנות בנושא
המוות, סעיף 60א, רשום, ואני מצטטת: 'למלאך המוות יש את הסמכות
להקדים או לדחות את מועד נטילת הנשמה של מי שרשום בדף המטלות
בשיעור של עד כשבוע, כאשר הוא מוצא זאת לנכון. דחייה או הקדמה
של מעבר לשבוע מחייבת את אישור אלוהים.' רואה? מלאך המוות
החליט על הרצח הזה בעצמו וזה מחוץ לסמכות שלו!"
(הרב גת קם, ניגש למלאכית ומראה לה את הדף. המלאכית קוראת אותו
ומבט של אכזבה בעיניה.)
המלאכית: "כן, אתה צודק. מלאך המוות פעל כאן בהתאם לסמכותו.
הוא ניצל כאן על סעיף טכני ולא על משהו מהותי."
מלאך המוות: "אבל..."
המלאכית: "עדיין מדובר בטיפוס אכזר ורשע שהיה עדיף לכולם
אילולא היה קיים."

תמונה 4:

הרב גת: "ההגנה מבקשת לזמן עד ראשון."
שמש בית המשפט: "יעלה ויבוא מלאך-גנרל חרבאל."
(מלאך זקן אך שרירי, לבוש בלוח חזה מהודר ונושא חרב גדולה,
עולה לדוכן העדים)
שמש בית המשפט: "זהו דוכן קדוש שימנע ממך לשקר, אז אל תנסי
אפילו, מובן?"
חרבאל: "חיובי."
הרב גת: "ספר לנו בבקשה מה ידוע לך על הנאשם."
חרבאל: (מביט במוות ואז נזכר) "הו, זה מוות קשישא. מה נשמע
קומרד?"
מלאך המוות: "בקבר..."
המלאכית: (גוערת) "שקט! זה בית-משפט כאן, לא כנס איחוד
לוחמים!"
הרב גת: (לחרבאל) "ספר להם על המלחמה..."
חרבאל: "הו כן." (משתעל) "זה היה יום שחור עבורנו. כוחות
הגהנום תקפו בהפתעה את גן-העדן. כוח ההגנה שלנו לא היה מוכן
והם פשוט עלו עלינו במספר. הבחורים שלי לחמו בגבורה אבל קו
ההגנה נפרץ והם החלו לשעוט לעבר גן-העדן. הנהגתי מהר גיוס
מילואים ולמזלנו הרב גם מוות קשישא התגייס. והקשיש הזה היה
חתיכת ממזר. הו כן. בחיים לא חשבתי כמה נזק מסוגל חרמש קציר
לעשות. הוא פשט עמד לבדו בשער גן-עדן ועצר את כוח התקיפה
העיקרי והגדול ביותר של כוחות הגהנום. כזאתי גבורה ואומץ-לב לא
ראיתי מעודי." (פונה למלאכית) "גבירתי החסודה, את קיומך היום
ואת היכולת לנהל משפט זה את חייבת..." (פונה אל עבר הקהל)
"...כולכם חייבים..." (פונה שוב אל עבר המלאכית) "למלאך המוות
שסיכן את עצמו בלי היסוס והגן על כל היקר לנו. כל מי שטוב קיים
בלבו חייב משהו למלאך המוות."
(הקהל קם ומוחא כפיים)
אשריאל: (מסנן מבין שפתיו) "דמגוג!"
המלאכית: "נאום יפה, חרבאל. אבל בסה"כ הוכחת שמלאך המוות הוא
שוחט מוצלח במיוחד."
חרבאל: "לא שוחט, לוחם!"
המלאכית: "אותו הדבר."
חרבאל: (בכעס) "זה לא! אומנם תפקיד הלוחמים הוא להרוג אבל זה
רק כדי שהיקרים לנו יחיו!"
המלאכית: "למה צריך להרוג? אין פתרונות אחרים, יותר
מתורבתים?"
חרבאל: "תביני, יש אויבים שאיתם פשוט אי-אפשר לדבר. השאלה
היא לא האם ימותו, אלא מי ימותו? ותפקידנו הוא לדאוג שה'מי'
האלה לא יהיו אנחנו."
(שקט משתרר באולם)
הרב גת: "אין לי שאלות נוספות."
אשריאל: "תגיד לי, מר חרבאל, למה הצבת את מלאך המוות לבדו אל
מול כוחות השחור? האין זה מעשה לא הגיוני בעליל? הרי לפי
ההגיון ברור שהוא יירמס על-ידי לגיונות הגהנום."
חרבאל: "שלחתי עמו גדוד מלאכים אבל רובם נהרגו בדרך והשאר
בקרב."
אשריאל: "אז למה מלאך המוות לא הציל אותם?"
מלאך המוות: (קם מהכיסא ומתפרץ) "אני מלאך המוות, לא רופא או
פרמדיק, לעזאזל!"
המלאכית: (דופקת עם הפטיש על השולחן) "שקט! עוד פעם אחת אתה
מתפרץ ככה ותואשם גם בביזיון בית המשפט!"
חרבאל: "מלאך המוות עשה את המוטל עליו כמו שצריך. זה קשה
לספק עזרה ראשונה כאשר אתה מותקף ע"י מאות שדים ויצורי תופת."
אשריאל: "שיהיה... אין שאלות נוספות."
המלאכית: "בית המשפט יוצא להפסקה."
שמש בית המשפט: "בית המשפט!"

תמונה 5:

פינה אפלה ושקטה באולם בית המשפט. אשריאל מתחבא בפינה ומדבר עם
מישהו באמצעות קשר-רחוק.
בקדמת הבמה רואים שד גהנום שנקרא בעל-זבוב. לבעל-זבוב יש קשת
ביד שטעונה בחץ בוער.

אשריאל: "אתה נמצא בעמדה?"
בעל-זבוב: "הו כן. אתה בטוח שהיא תהיה שם?"
אשריאל: "אין ספק. המלאכית יצאה כרגע מאולם בית המשפט. רואים
בבירור שהיא משקיעה הרבה רגשות במשפט הזה. זה שואב ממנה אנרגיה
וכך היא לא תשים לב לסכנה."
בעל-זבוב: "ברגע שהמלאכית תושמד, מאזן הכוחות יוטה בבירור
לצדנו. כל הטוב שבמלאכית יושמד יחד איתה ואיש לא יעצור אותנו
הפעם. אפילו לא מלאך המוות, שתפקידך יהיה להשמידו או להוציאו
מכלל פעולה."
אשריאל: "סמוך עליי. אני אטפל היטב במלאך המוות. אתה תדאג
לחסל את המלאכית."
בעל-זבוב: "בעונג רב." (צחוק זדוני)

תמונה 6:

במסדרון שמחוץ לאולם בית-המשפט נמצאים המלאכית השופטת, מלאך
המוות, הרב גת, אשריאל, חלק מהעדים והקהל שצפה במשפט. יש שולחן
ועליו מוגש כיבוד קל ויש לידו חבית מלאה יין משובח. כולם, חוץ
ממלאך המוות, אוכלים ושותים.

(מלאך המוות מתקרב אל המלאכית, המלאכית אוחזת בידה כוס יין
ומלאך מוות אוחז בידו את החרמש שלו.)
מלאך המוות: "סליחה?"
המלאכית: "מה אתה רוצה?"
מלאך המוות: "אני מצטער... האם תוכלי לסלוח לי?"
המלאכית: "לך מכאן."
(מלאך המוות מרכין את ראשו אך לא זז ממקומו)
המלאכית: "לך כבר. נו. אני מחכה." (עושה תנועות גירוש עדינות
עם היד)
(מלאך המוות מתרחק מהמלאכית באיטיות)
(לפתע נשמע קול רעש, מהחלון נורה חץ בוער אל עבר המלאכית
שקופאת על מקומה. מלאך המוות מגיב מהר ומסיט את החץ ממסלולו
בעזרת מכה מדויקת עם החרמש. החץ ננעץ ברצפה.)
(המלאכית מתנשפת)
מלאך המוות: (מסתובב אל עבר המלאכית) "את בסדר?"
המלאכית: "כן." (פאוזה. המלאכית מחייכת חיוך קטן אך מקסים.)
"תודה."
(אור שמימי זורח על מלאך המוות. מלאך המוות מתמוגג מרגע של
אושר.)
חרבאל: "הסתכלו! שם למעלה! זה בעל-זבוב!"
שמש בית המשפט: "שומרים! תפסו אותו!"
(מלאכים חמושים מתעופפים אל עבר החלון ויוצאים מהבמה)
הרב גת: "השבח לאל..."
(לפתע יוצא אשריאל מאולם בית המשפט אל עבר המסדרון וצועק
בקול)
אשריאל: "זה הוא תכנן את ההתנקשות!" (מצביע על מלאך המוות)
"הוא הבוגד!"
(מלאך המוות מזדקף בפתאומיות מרוב תמיהה. גם המלאכית. כעבור
כמה שניות היא מתעשתת)
המלאכית: (בזעם רעב ובקול גבוה וחד) "תתבייש לך!" (סוטרת
בעוצמה למלאך המוות) "אתה מחוק אצלי!"
מלאך המוות: (צורח בקול על-אנושי וחזק במיוחד)
"ללללללללללאאאאאאאאאא!"
הרב גת: (צועק לעבר המלאכית) "זה לא הוא!"
המלאכית: (למלאך המוות) "אתה מחוק אצלי. אתה נפש מעוותת.
תתרחק ממני ומכל מי שיקר לי!"
(מלאך המוות מתרחק מהמלאכית אחוז פחד מוות וסוער ביותר. הוא
מסתובב ומתחיל להימלט במהירות)
אשריאל: "שומרים! עצרו אותו!"
שמש בית המשפט: "אל תתנו לנאשם לברוח!"
(שני שומרים-מלאכים חסונים חוסמים את היציאה אך מלאך המוות
מסתער עליהם והודף אותם אל הרצפה במנוסתו המהירה החוצה)
הרב גת: (אל עבר המלאכית, והפעם היא שומעת) "זה לא הוא! הוא
חף מפשע! הבוגד זה אשריאל!"

תמונה 7:

גן-העדן. רואים את בניין בית המשפט הגותי הבנוי משיש לבן צחור.
כל המשטח שמסביבו מכוסה שיש לבן צחור גם כאן. מלאך המוות רץ אל
עבר שדרה שמשני צדדיה נטועים עצי ברוש ישרים וגבוהים.
מלאכים עפים ורודפים אחרי מלאך המוות.  מלאך רץ ורץ עד שהוא
מגיע לצוק על פני תהום שחורה משחור.
מלאך המוות מעיף מבט לאחור. המלאכים מאחוריו ועוד מעט משיגים
אותו.

מלאך המוות: "טוב למות בעד המלאכית!"

מלאך המוות קופץ אל תוך התהום.

תמונה 8:

חשכה מוחלטת. מלאך המוות מרחף (צף) לו באיטיות כאשר רק החרמש
וההילה שלו משמשים לו כאור.
מלאך המוות צועד באופן מלא תוגה עד שהוא יוצא מהבמה.

תמונה 9:

המלאכית, הרב גת, אשריאל, חרבאל ושמש בית המשפט ניצבים על סף
התהום מסתכלים למטה.

המלאכית: "מה קרה?"
אחד השומרים: "רדפנו אחריו ואז הוא קפץ לתהום הזו!"
שמש בית המשפט: "זו תהום הנשייה!"
הרב גת: "מה זה אומר?"
שמש בית המשפט: "כל מי שנופל אליה מושמד וקיומו נמחה
לחלוטין. בעבר נהגנו לזרוק אליה מלאכים שסרחו."
המלאכית: "מה יקרה למלאך המוות?"
שמש בית המשפט: "הוא..." (מתקשה לעכל את המחשבה) "...ימות."
אשריאל: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה."
הרב גת: "זה לא הגיוני! המוות לא יכול לקרות לעצמו!"
(המלאכית נופלת על ברכיה ודמעות זולגות מעיניה)
המלאכית: "אני לא מאמינה. גרמתי למלאך המוות להתאבד..."
(ממלמלת בשקט) "גרמתי למוות להתאבד..."
אשריאל: (שם את ידו על המלאכית) "לא נורא..."
המלאכית: "תתרחק ממני!" (מעיפה את ידו)
אשריאל: "את עוד תשלמי על זה!"
(חרבאל מתגנב מאחורי אשריאל ואז לפתע מניף אותו)
אשריאל: (צועק ומתחנן) "ללללאאאא! מה אתה עושה?!"
חרבאל: "מה שהייתי צריך לעשות כבר מזמן. רשע שכמותך. מסית."
(חרבאל זורק את אשריאל אל תוך תהום הנשייה. נשמעת צרחה איומה
ואז היא נקטעת.)

תמונה 10:

על מיטת בית-החולים שוכב איש זקן שנאנק מכאבי תופת.
ליד המיטה ישנו רופא בכיר ולידו אחות ג'ינג'ית יפהפייה. האחות
היא בעצם המלאכית שאחראית על הטוב בעולם, כאשר היא בתחפושת.

האחות: (בטון רך ואמפתי) "אל תדאג, אתה עוד תתגבר על זה.
יהיה בסדר..."
(האיש הזקן ממשיך להיאנק מכאבים)
הרופא: "חוששני שמצבו לא יכול להשתפר. אנחנו יכולים להחזיק
אותו במצב הנוכחי באמצעות המכונות שלנו, יותר מזה לא נוכל
לעשות."
(האיש הזקן נאנק ביותר עוצמה וביותר כאב)

(מלאך המוות מופיע פתאום בחדר.)

מלאך המוות: (מסנן בשקט) "אוי, לעזאזל..." (מניף את החרמש)
האיש הזקן: "מה אתה עושה?"
מלאך המוות: "גואל אותך מייסוריך." (מנחית את החרמש עליו)
(האיש הזקן מת ומפסיק להיאנק מכאבים. נשמתו של האיש יוצאת)
נשמת האיש הזקן: "אני מרגיש טוב יותר עכשיו... הכאב פסק."

(האחות מבחינה במלאך המוות והיא ראתה את מה שעשה. היא חושפת
לנגד עיניו ולנגד הזקן את דמותה האמיתית, מלאת ההוד וההדר,
היופי והאור.)

המלאכית: (מגמגמת, ניצן של דמעה מתחיל לזלוג מעינה) "איך
שרדת? הרי נפלת אל תהום הנשייה! לא היית אמור... למות?"
מלאך המוות: (בקול עצוב, קודר וקר) "אתם כולכם ברי מזל."
(סורק במבטו את הרופא, את החולה שמת ואת המלאכית) "לכם יש את
הנחמה של השינה הנצחית, אותי." (פאוזה קלה) "לי גם את זה
אין."
(פאוזה בחדר, הרופא ונשמת החולה מרכינים את ראשם ומהרהרים
היטב)
המלאכית: (בוכה) "אני כל כך מצטערת..." (רצה אל עבר מלאך
המוות ומחבקת אותו.)
מלאך המוות: (מחבק אותה בחזרה בעדינות, דמעה זולגת מארובת
עינו) "אז את סולחת לי?"
המלאכית: (מחייכת חיוך מתוק, ההילה שלה זוהרת באור יקרות
אלוהי באותו הרגע, היא לוחשת בעדינות למלאך המוות) "כן."