New Stage - Go To Main Page

שירה מונדרר
/
מיומנה של יערה

לא הספקתי לרשום את זה בשום מקום אחר. היום היה ירוק מידי
לטעמי, כשיצאתי מן הבית לראשונה ופגשתי את יונה החביבה שאמרה
לי שלום כהרגלה. חייכתי כדי שהכל יראה בסדר. חזרתי למחשבותי.
לא ממש אכפת היה לי מה קורה מסביבי בכלל. הלכתי לי ברחוב עם
הבגדים השחורים שלי, עם הלק השחור, עם הפירסינגים, העגילים וכל
מה שהיה לי כוח ללבוש היום... זה לא היה הרבה. בדרך לבי"ס
ראיתי כלב אחד לבן וקטן, הוא הביט עליי טיפה נפחד כאשר התקרבתי
ללטף אותו הוא ליקק לי את היד כמו שעגלים עושים כשלוקחים אותם
מאימם. לא ליקק ממש מצץ לי את היד. שאלתי אותו "כלב, איפה אימא
שלך?" הוא הסתכל עליי בעצב כאילו אומר "אין לי יותר אמא".
הרגשתי את העצב שלו חיבקתי אותו חזק חזק. אני יודעת איך ההרגשה
שאין לך אף אחד בעולם. זה היה אחד הרגעים הכי רגשניים בחיים,
לא היו לי הרבה כאלה. לקחתי אותו איתי בדרך לבי"ס. כמובן
שבסופו של דבר לא באמת הלכתי לבי"ס. ישבתי איתו בגן הציבורי,
שיחקנו כל הבוקר עד שהיינו רעבים. אז קניתי לשנינו פלאפל במרכז
המסחרי. היינו רעבים מאוד. במיוחד הוא. הוא זלל את הפלאפל שלו
בתיאבון. אני חושבת שמעכשיו הוא החבר הכי טוב שיש לי בעולם.
רציתי תמיד להשאר איתו ככה בגן הציבורי, לשחק ולאכול פלאפל. לא
ללכת לשום מקום, לא לעשות שום דבר אבל בשלב מסויים קבעתי עם
יוני, רון, קובי וכמובן, מיכל. החברה שלו. שתמיד הייתה יפה,
תמיד הייתה מוצלחת בצורה שעיצבנה אותי. גם את קובי זה נראה
שמעצבן. פתאום ראיתי חבר של ההורים שלי עובר ברחוב. "היי"
אמרתי לו, הוא החזיר לי שלום ושאל מתי אני מתכוונת לחזור הביתה
ואמר שההורים שלי לא יודעים איפה אני. ממתי הם שמים לב שאני לא
בבית? ממתי אכפת להם? אמרתי לו "עוד מעט" כי לא היה לי חשק
להמשיך ולדבר איתו. לא התחשק לי לראות את ההורים שלי. הם בכל
מקרה לא יבואו לחפש אותי. יש להם עיסוקים יותר מעניינים לעשות.
השעה כבר הייתה צהריים. רק אני והחבר החדש שלי נשארנו לשבת על
הדשא והסתכלנו על אנשים שעוברים. המצאנו לכל אחד סיפור חיים
שלם. עבר איש אחד שאישתו בגדה בו אז הוא הולך לזונות והסרסור
עושה לו בעיות כי אין לו כסף לשלם בזמן. עברה אישה אחת שיש לה
5 נכדים מ-2 ילדים, בת ובן. הם גרים בצפון, בגליל ועובדים במשק
חקלאי בקיבוץ מרוחק. היא מאוד מתגעגעת אליהם וכל חג היא מכינה
להם עוגת פרג עם צימוקים ובאה לבקר אותם. הייתי רוצה שתיהיה לי
דודה שיהיה לה כל כך אכפת ממני שהיא תיהיה מוכנה אפילו להכין
לי עוגת פרג עם צימוקים וליסוע עד הצפון הרחוק... בשלב מסויים
הגיעה שעת הפגישה שלי. התקשרתי ליוני והוא בא לאסוף אותי
בטראנטע המגניבה שלו. אהבתי מכוניות ישנות, טראנטע כאלה, הם
הכי כייפיות, אפשר לשים רגליים איפה שרוצים, אפשר ללכלך וגם
מתחברים אליהן הכי טוב. הן לא מלוקקות כמו המכוניות של
העשירים. הכרתי ליוני את החבר החדש שלי. הוא בטח מקנא שיש לי
חבר חדש. הוא דלוק עליי כבר הרבה זמן, אני יודעת כי קובי פלט
את זה ליידי בטעות. לא היה לי אכפת ממש. אבל אהבתי את העובדה
הזאת כי אהבתי להרגיש שבכל זאת למישהו אכפת ממני ודואג לי לכל
דבר. נסענו ביחד, אחרי שיוני התגבר על הקנאה הוא דווקא התחבר
מאוד יפה עם החבר החדש שלי. הם הפכו לחברים טובים ושיחקו יפה,
צחקנו הרבה, הייתה נסיעה כייפית עד שהגענו, נפגשנו עם כולם
והכרתי להם את החבר שלי כולם שמחו והלכנו ביחד לפארק הירקון
ושם שיחקנו שעות עם החבר החדש שלי. אח"כ חזרתי הביתה איתו
הלכתי לישון והוא ישן לידי. בבוקר לא מצאתי אותו. אבא שלי זרק
אותו החוצה. אמר שהוא לא אוהב כלבים. יצאתי החוצה לחפש אותו.
הסתובבתי שעות ברחובות עד שמצאתי אותו והתיישבתי לידו ביקשתי
כ"כ הרבה פעמים סליחה. אני יותר לא ישנה בבית. זה הקש. ליוני
לא תיהיה בעיה לארח אותי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/10/02 23:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירה מונדרר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה