יעל ממוטטת נפשית ויודעת שזאת רק ההתחלה. החיים נהפכים ליותר
ויותר מסובכים ומעצבנים. מכל הסיבות ומכל הצדדים, וזה עוד
בחופש. "לכי תדעי מה יהיה כשתחזרי ללימודים" היא חשבה. לא היה
לה מושג מה מצפה לה. כולם היו נגדה, היא הייתה נגד כולם. מכל
התסכול הפנימי שלה אנשים יצאו רק נעלבים. אנשים שהיא אוהבת,
שאכפת לה מהם מאוד, יותר מידי. גם להם, ככה זה היה נראה, היה
אכפת מאוד ממנה. הנסיבות גרמו למה שגרמו. המצב רק התדרדר מרגע
לרגע. כשהיא חשבה סוף - סוף שאולי הדברים נפתרים מגיע משהו רק
יותר גרוע. זאת רכבת, שרשרת בלתי סופית שרק הולך ומתגברת, רק
נהיית יותר רועשת ומהירה אבל לאן היא נוסעת? לאן נוסעת הרכבת?
יש לה בכלל יעד? האם היעד הוא סופי? האם אפשר עוד לצאת?
להתחמק? היא ישבה לבדה בחדר, יודעת שאם היא לא תצליח להשיג קצת
שינה הרכבת הזאת רק תהפוך לאיומה יותר ויותר. רכבת הסיוטים.
אבל בכל זאת, דבר מה החזיק אותה ערה. אולי זאת הייתה החזרה
שהייתה בחוג תיאטרון שלה? תמיד אחרי חזרה או דבר כלשהו מחוג
התיאטרון ההשראה הייתה נוחתת עליה, לא נותנת לה מנוח. אולי זה
דווקא היה טוב. אולי זה יוביל לאן-שהוא. רק לעזור זה יכול, כך
קיוותה יעל בכל ליבה, כי להרוס עוד יותר זה כבר לא יכול. כמה
שהיא טעתה. היא חשבה ככה למרות שעמוק בליבה ידעה שהדברים הם
שקר אחד גדול. עוד ציפו ממנה ליותר. איך יותר אם אפילו עם מה
שיש היא לא יכולה להתמודד? כבר המון נפגעו, ודווקא האנשים הכי
משמעותיים וחשובים. היא הייתה על סף התמוטטות עצבים, היא רק
צעקה. עמדה וצעקה, או יותר נכון ישבה. על מי היא צעקה? על מי
לא. היא צעקה על ההורים שלה ששאלו שאלות, היא צעקה על אח שלה
שלא היה מוכן לעזור, היא צעקה על אחותה סתם ככה (היא כבר מצאה
סיבה), היא צעקה על הכלבה שלה כי זאת שיחקה על הדשא עם
החתולות, היא צעקה על החתולות שהשמיעו קולות מאיימים אחת לעבר
השניה, היא התעלמה מהאיש שלא יכל לסבול התעלמות למרות שידעה
שכבר כואב לו. אבל הכל באמת לא מכוונה רעה, והכל הרגיש כאילו
חונק אותה. כאילו נפל עליה בבת-אחת מבלי שתספיק אפילו למצמץ.
איפה ה"חופש נעים" הזה שהמורה דיברה עליו בתעודה? איפה המנוחה?
איפה השקט? הרכבת רק המשיכה. דוהרת, הורסת שדות, עמקים, פרחים,
ילדים, נמלים קטנות, שבילים, שמיים כחולים, יערות, חורשות,
אגמים, עולמות שלמים! עולמות שנבנו בהמון זיעה, כוח התמדה
וסבל! המון המון סבל! יותר סבל ממה שאיש אי פעם יוכל לתאר
לעצמו. אנשים, מה הם מבינים? "יעל, את רעבה?" שאלה אימה מלמטה.
איזה רעבה? מי יכולה להיות רעבה? למי אכפת מאוכל עכשיו? החיים
קורסים עליי, הכל נרמס, אין מי שיעצור את הרכבת הנוראית הזאת
ואת שואלת אם אני רעבה? תשאלי את יואב למה הוא צעק עלי, תשאלי
את המורה איפה החופש שלי, תשאלי את הילדים למה הם מעצבנים
אותי, תשאלי את פולין למה דווקא ככה, תשאלי את הסוציומטית למה
היא יושבת עליי, תשאלי את האיש שאין לומר את שמו למה הוא מפיל
את כל זה עליי דווקא עכשיו, תשאלי אותי למה אני מוציאה עליכם
הכל, תשאלי את מי שהתחיל את הרכבת הזאת איך לעזאזל עוצרים?!
... מי יודע? לפני כמה ימים היא עלתה על רכבת אחרת והצליחה
לצאת ממנה מורווחת ועוד בשלום, אולי גם זאת תעבור מתישהו.