רק יום אחד...
רק יום אחד עבר מאז ואני כבר מתגעגע...
אוהב אותה?
מאוד...
צריך אותה?
אפילו עוד יותר.

אני יודע שיש לה הרבה בעיות משלה ולכן קשה לה איתי, אבל אני
יודע בתוך תוכי שהיא עדיין אוהבת אותי כמו פעם...
אני מרגיש את זה, את האכפתיות שלה מתי שאני מדבר איתה, את זה
שאני יודע שהיא רוצה להיות איתי...
היא אמרה שזה יכול לקחת הרבה זמן עד שהיא תתרפא. אני כמובן
קפצתי ישר לשנה שלמה...
אני מוכן לחכות אפילו שנה שלמה בשבילה.
שנה שלמה! רק כדי שבסוף היא תאמר לי שהיא חוזרת אלי...

והיא?
היא לא יודעת מה קורה איתה...
היא מבולבלת, כואבת, סובלת, מנסה לשרוד בכל דרך שהיא יכולה...

אני עדיין אנסה לעזור לה כמה שאני יכול ואפילו יותר מזה.
אני לא תולה תקוות שאולי יהרסו אותי בעתיד,
אני לא יכול לחזות את העתיד... האמת, הלוואי ויכולתי.

השעה 5:01 בבוקר...
כל הלילה הייתי ער, חשבתי רק עליה ועל כל מה שדיברנו.
אני יודע שהיא בחיים לא תשנא אותי, היא תמיד תאהב אותי.
וכמו שאמרתי, אני מקווה שהיא תאהב אותי בצורה הכי חזקה שקיימת.
כמו בעבר.
האהבה שלה אלי לא דעכה, פשוט נדחקה הצידה בגלל הקשיים שלה...
אולי אני טועה, אבל כך אני מרגיש וכך זה גם נראה...

העיניים נסגרות לאט לאט. אני כבר מת לישון. אני לא חושב שאני
אלך היום לבי"ס. אני פשוט עייף יותר מדי... נפשית ופיזית.

אני כבר אפילו לא יודע מה המחר יביא...
אני יודע מה אני רוצה שהוא יביא...
אותה בחזרה אלי, לתמיד.