השנה 1984. לתל אביב מלאו 75 שנה ואני בכיתה ו', נדחפת
בהתרגשות למבחנים להצגת סוף השנה, ומקבלת בתפקיד של כלבלב ששר
שורה מ"שיר השוק". המורה האהובה עלי, מחנכת כיתתי, החליטה שאני
אכתוב את נאום הסיום של המחזור, וגם אריץ אותו על הבמה פעמיים:
בבוקר לתלמידים ובערב להורים.
רצתי הביתה, מתרגשת כמו עפיפון ביום סתיו ובישרתי את החדשות
הטובות לאימא שלי ששמחה מאד, כמובן, ו"כן, ליאתי, את תהיי
נהדרת. ספרי לאבא בערב."
ובערב, כשאבא חזר הביתה ואכלנו ארוחת ערב, הוא קרא עיתון. אחר
כך שיחקתי עם אחי בסלון ואבא קרא עיתון, וכשהגזמנו עם הרעש הוא
אמר לנו מאחורי העיתון שנעוף לחדר שלנו, ואחר כך אימא הכינה
לשניהם נס-קפה, ואבא קרא עוד קצת עיתון, ואז התחילו החדשות.
אבא הניח את העיתון ועבר לחיים יבין.
אימא נקטה מדיניות שמעולם לא הוכיחה את עצמה והשאירה לי תמיד
לספר את החדשות הטובות לאבא שלי. כשהיו חדשות רעות היא סיפרה
לו בעצמה. ואבא שלי, שהביטוי: "פטר בניד ראש" נכתב עליו, הגיב
בניד, ואני חשבתי לרגע שראיתי אותו ממצמץ, אבל אולי טעיתי.
"אבא, אתה שומע?"
"אבא אני רוצה לספר לך משהו."
וראיתי שיש חדשות, וידעתי שזה לא זמן טוב לשום דבר, ובטוח עדיף
לדחות את זה למחר, אבל הייתי חייבת. חייבת להשוויץ לפני אבא!
אני לא יודעת למה קיוויתי, אחרי הכל הייתי כבר בת שתים עשרה,
וידעתי שאבא שלי הוא לא האבא השוטר של גלית, שמחבק אותה כל
יום. כל יום!
ובכל זאת, רציתי שרק הפעם, יקפוץ אבא מהספה ויניף אותי אל
המנורה החשופה בתקרת הסלון, עד שארגיש את חומה, רציתי שיגיד
לי: "אני כל כך גאה בך, ילדה שלי, את מוכשרת!"
"אבא!"
ואני בטח הייתי בוכה מרוב התרגשות.
"אבא! אבא! תקשיב לי!"
נעמדתי מולו, מסתירה לו את הטלוויזיה, וחייכתי חיוך שהיה אמור
להיות חמוד. לא חצוף בכלל. אבל לאבא יצאו ניצוצות מהעיניים:
"תכף אני אתן לך בוקס! תעופי מכאן! לכי לחדר שלך!"
ומיד הדמעות. ואני כבר גדולה מספיק בשביל להרגיש מושפלת רק
בגלל הדמעות. הלכתי משם לחדר, דחפתי את הראש מתחת לכרית ובכיתי
עד ששכחתי למה אני בוכה (כשקטנים בכי עוד עושה את זה).
מאוחר יותר אימא נכנסה לחדר וליטפה אותי.
"אבא עצבני היום, עזבו אותו שני לקוחות, והמצב הכלכלי קשה
עכשיו, את יודעת. אבל כשסיפרתי לו שאת תקראי את הנאום הוא מאד
שמח.
"הוא שמח?"
קפצתי מיד. התיישבתי מולה.
"כן. הוא שמח."
"מה הוא אמר?"
"מה... כלום... את יודעת איך אבא שלך. הוא לא מדבר."
"אז איך את יודעת שהוא שמח?"
"הוא שמח וזהו, מה את רוצה שהוא יקפוץ מרוב שמחה?"
לשמוע את אימא שלי אומרת את זה, הצחיק אותי מאד. באמת מה חשבתי
לעצמי.
אימא חיבקה אותי וכיסתה וכיבתה את האור. כשהיא עמדה לצאת מהחדר
הוצפתי בחרדה ישנה.
"אימא?"
"מה?"
"אתם יוצאים היום?"
"לא."
"יופי."
"למה את שואלת?"
"סתם. אני לא אוהבת שאתם יוצאים."
"אני יודעת."
אחרי שאימא סגרה את הדלת הוצאתי את הווקמן מהמגירה, דחפתי קלטת
של ריצ'ארד קליידרמן בפסנתר, הרצתי עד "הבלדה לאדלייד", ומתחת
לשמיכה, בחושך, הקשבתי למוסיקה. היה שם ילד יפה מאד, שלא דמה
למישהו שהכרתי, הוא היה בלונדיני ושזוף, והוא היה קצת גדול
ממני, אבל רק בשנתיים. היו לו העיניים האלה, והשפתיים, והוא
חייך, ואני רציתי להתעלף כי הוא חייך רק אלי, ואמר לי "אני
אוהב אותך", ומסביב היה הכל חוף וים ושקיעה, ואני לבשתי בגד ים
לבן והייתי שזופה כמו תמי בן עמי, כולי נוצצת ממי ים. הוא חיבק
אותי כמו בפוסטר שהיה תלוי לי מעל המיטה, ליד עפרה חזה,
ונראינו כשתי צלליות נושקות, והחזה שלי היה בולט סופסוף, וככה
יכלו להבדיל ביננו.
אחר כך פתאום טרקתי לו את הדלת בפנים ופרצתי בבכי רומנטי ונורא
של פרידה וסוף העולם, והנה הוא שוב בדלת, מחזיק פרחים והפנים
שלו שטופות דמעות וזיעה, כמו הסולן של אהה בשיר "take on me",
ואני מקבלת אותו בזרועות פתוחות ובאהבה, והמוסיקה מתרגשת בשיא,
ואם לא ממש, אז דחיתי את המריבה, עד שיבואו הכינורות, הארכתי
בינתיים את ההשתכשכות שלנו בים, ובסוף נרדמתי.

התייחסתי לנאום בוגרי בית ספר במלוא הרצינות והבגרות. התיישבתי
לכתוב. אחרי שני ניסיונות החלטתי שזה מספיק טוב, והראיתי לאימא
שלי. אימא חשבה שזה מצויין, אלא מה, אבל המבחן האמיתי היה
המורה שלי, הניה. להפתעתי גם היא התפעלה ואמרה שהיא ידעה שאפשר
לסמוך עלי. אני רק לא יכולתי להאמין שזה היה קל כל כך.
בבוקר יום הטקס, במתנ"ס הגדול, אל מול שלוש מאות וחמישים
תלמידי כיתות א' עד ו', עמדתי מאחורי הקלעים ורציתי פיפי.
רציתי גם הביתה. הצצתי על קהל הילדים, ונבהלתי מכמות הראשים.
ניסיתי לאתר את אחי בקהל, אבל לא יכולתי.
הטקס התחיל. המנהלת לאה עלתה לבמה והגביהה את המיקרופון.
"שקט תלמידים!" היא צעקה בחיוך עקום ואני חשבתי לעצמי שהיא
נראית ממש לא מתרגשת על הבמה.
"שקט!! מי שלא יתנהג למופת, יצא החוצה!"
שקט השתרר ולאה הזמינה ילדה קטנה מא'-2 שקראה את נאום הפרידה
של קטני בית הספר מהגדולים. היא היתה חמודה מאד ובלעה המון
רוק.
אחר כך חזרה לאה המנהלת לבמה והזמינה אותי לעלות ולהיפרד יפה
מבית הספר בשם כל בוגרי מחזור יד'.
ברגליים כושלות, מחזיקה חזק בדף, לבושה בשמלת תכלת איתה הייתי
אמורה להופיע אחר כך בשיר "מקצף גל ועננה", הגעתי למיקרופון,
הנמכתי אותו כמו שראיתי שעושים בטלוויזיה, הרמתי את עיניי לקהל
הילדים, המורות לחשו בקול: "ששששש! אני אוציא אותך! ששששש!",
פתחתי את הדף, השפלתי עיניים ואמרתי:
"אנו התלמידים, בוגרי מחזור יד', נפרדים היום מ..."
הרמתי את עיני, מצד שמאל של הבמה עמדה המורה הניה. הסתכלתי
עליה, היא חייכה אלי בגאווה והנהנה בראשה. התחלתי לבכות. על
הבמה, מול התלמידים, כיסיתי את הפנים שלי בידיי, וברחתי מהבמה
לצד ימין.
באולם השתררה מהומה שרק ילדים יודעים להקים כשהם מזהים רגע
שיצא משליטת המבוגרים, ואני ייבבתי והתנשפתי לעיני חבריי לכיתה
שעמדו בתלבושות ההצגה, והביטו בי. אני הספקתי לשכוח שגם החברים
שלי מהכיתה ראו אותי.
המורה הניה ניגשה אלי, חיבקה אותי והבטיחה לי שאני יכולה לעשות
את זה, לצאת ולקרוא את נאום הבוגרים. היא אמרה לי שאני מתרגשת,
כאילו שלא ידעתי, ושכדאי לי לעלות ולעשות את זה כמו שצריך, אבל
אני סירבתי לנסות שוב.
לאה המנהלת שהתעסקה כל הזמן הזה בלשלוח תלמידים להירגע בחוץ,
ולאיים עליהם שההורים יוזמנו, עלתה שוב לבמה, והכריזה כאילו לא
קרה דבר: "ועכשיו - ההצגה של בוגרי מחזור יד' - קבלו אותם!"
בערב, לפני שהטקס חזר על עצמו, מול הורינו הגאים, לבשתי את
בגדי הכחול לבן כדי שאוכל לעלות בשורה אחידה עם הבוגרים,
ושמעתי את אימא שלי שואלת את אבא שלי אם הוא רוצה להתקלח.
"למה?" אבא שאל.
"לליאת יש טקס סיום בית ספר. הזכרתי לך בבוקר."
"מה? מתי?"
"בשמונה."
"שמונה?! עד מתי?!"
"אני לא יודעת, זה טקס סיום, הילדים עושים הצגה."
היתה שתיקה קצרה ואז אימא שלי:
"אתה יודע שליאת קוראת את הנאום בשם כל הבוגרים."
ואבא:
"זה ייגמר עד תשע?"
"אני לא יודעת."
"אז אני אבוא לשעה."
אימא מתעצבנת ומתאפקת. אני יכולה לשמוע איך היא מכווצת את
השפתיים שלה.
"למה? אתה ממהר? קבעת משהו?"
"מה את מדברת שטויות" אבא אמר לה, וזהו.
אימא נכנסה לחדר שבו התכוננתי.
"את לא תאחרי?"
"אני הולכת עכשיו." אמרתי לה ולקחתי את השקית עם השמלות של
ההצגה.
"בהצלחה ליאתי."
אימא חייכה אלי. יצאתי מהחדר, חלפתי על פני הסלון, אבא עדיין
קרא עיתון ואחי ניסה לפרק על השטיח טרנזיסטור ישן שאימא נתנה
לו כי יש לו חוש טכני.
"אבא."
אחי הסתכל עלי ושאל:
"את הולכת להצגה?"
"לטקס, לטקס סיום, דביל" החזרתי לו.
"בבוקר היית ממש מצחיקה. כל הכיתה שלי צחקה עלייך."
"ממש אכפת לי מהכיתה המפגרת שלך."
"כולם צחקו עלייך, לא רק הכיתה שלי."
"מפגר."
"סתומה."
"תעופו מפה!" אבא שלי הוריד את העיתון לברכיים, והסתכל עלינו
באיום. אחי חזר להתעסק בטרנזיסטור שלו ועשה את עצמו שהוא לא
שומע. אבא סיים את המבט וחזר לעיתון.
"אבא"
"אבא"
"אבא, אני הולכת להצגה. אתה תבוא עם אימא?"
"נראה."

הטקס התחיל באיחור של חצי שעה, ואני פחדתי שאם אבא יבוא, הוא
לא יספיק לראות אותי נואמת לפני כולם, כי לפני כן יש חלוקת
תעודות.
תלמידי כיתות ו' הבוגרים ישבו בשורות הראשונות, מסודרים לפי
האל"ף בי"ת, כמו ביומן המורים. על הבמה ישבו מחנכות הכיתות, על
כסאות של חדר המורים, על השולחנות הירוקים שלפניהן מונחות
תעודות הסיום, ספרי תנ"ך ותמונות המחזור שלנו.
האווירה היתה חגיגית מאד וכשעלתה המנהלת לאה לבמה, התפלאתי
שההורים ממשיכים לדבר. למעשה הם עשו רעש יותר מהילדים בבוקר.
לאה כחכחה למיקרופון, הקישה עליו פעמיים עד שהוא צפצף.
"אה... אנחנו רוצים להתחיל..."
"אה... בבקשה.", הנהנה להורים, "תודה."
"תודה."
סופסוף ההורים שתקו. הסתכלתי אחורה, ניסיתי לאתר את הוריי, אבל
לא מצאתי אותם. הורים אחרים נופפו לילדיהם שישבו לצדי, אבל אף
יד לא הונפה לעברי. ידעתי שאימא בקהל. רציתי שגם אבא.
בטקס חלוקת התעודות, לאחר שכל המורות נישקו את כולנו ולחצו לנו
את היד, ראיתי את אימא שלי פתאום עומדת מתחת לבמה ומצלמת אותי
מחובקת עם המורה הניה האהובה שלי. חייכתי למצלמה, והרגשתי
שהניה היא בעצם כמו אימא שלי.
לבסוף האולם החשיך, ומאחורי הקלעים כולם התרגשו. הניה הסתובבה
בין התלמידים וסידרה להם את התלבושות, טובה, המורה למוסיקה שגם
ביימה את ההצגה הזכירה לכולם מתי הם נכנסים, והמנהלת לאה שוב
עלתה על הבמה שפונתה מהכיסאות וחשפה את תפאורת הבניינים והעצים
מקרטונים. היא קראה לי לבמה לשאת את דברי בוגריי מחזור יד' של
בית הספר.
המורה הניה שעמדה לידי הפעם, הניחה יד דוחפת על כתפי ואני
צעדתי בביטחון אל המיקרופון. מתחת לבמה אימא הבזיקה לי פלאש
לתוך העיניים. לא חשבתי על כלום כשהורדתי את מיקרופון לגובהי,
פתחתי את הדף שבידי וקראתי בקול רם וצלול:

הורים ומורים יקרים, קהל נכבד,
אנו התלמידים, בוגרי מחזור יד' בבית הספר חורשים, נפרדים היום
מבית הספר אחרי שש שנים של לימודים מעניינים. כשעלינו לכיתה א'
היינו קטנים ונפחדים, ואפילו לא ידענו לקרוא, והיום, אנחנו
עוזבים את בית הספר כבוגרים.
בבית הספר חורשים למדנו לקרוא ולכתוב, למדנו להיות אחראים
וחרוצים, וגם רכשנו חברים טובים.
למורות הניה, רות, תרצה ובתיה אנחנו רוצים להודות שהיו המחנכות
שלנו, ותמיד עזרו לנו, ולמנהלת לאה, שתמיד הקשיבה לנו, וכמובן
לחיים השרת שניקה כל יום את הבית ספר.
הורים יקרים, אנחנו מקווים שאתם גאים בנו שהגענו עד הלום,
ואנחנו מקווים שתמשיכו להיות גאים בנו גם בשנים הבאות.
תודה, מבוגרי מחזור יד'.

בשלב הזה ניגשו למחנכות ולמנהלת כמה תלמידות מגויסות מכיתה ה',
והגישו לכל אחת זר פרחים. הקהל פרץ בתשואות סוערות. אני הייתי
מאושרת. הרכנתי את ראשי וחייכתי לעצמי כשירדתי מהבמה.
את ההצגה צלחתי וגם אם לא הצטיינתי בתנועות חינניות כשאר
הבנות, עדיין נהניתי לשיר עם חברותיי לכיתה את "גן השיקמים",
ולנופף בעדינות בסרטי הקרפ הלבנים שהחזקתי.  וכשבסיום ההצגה
עלינו כולנו לבמה ושרנו יחד את "כשהחגיגה נגמרת", שוב מצאתי את
עצמי דומעת ונחנקת, על הפרידה האינסופית שלי מבית הספר שהיה
עבורי מקלט וגם מלכודת. הסתכלתי סביבי. בבוקר נראו התלמידים
משועממים בשעה שאני הזלתי דמעות ועכשיו כולם נראו כאילו הם
מתאמצים לא לבכות, או אולי שלא יצא להם פיפי.

כשהערב נגמר רצתי לחפש את אימא ואבא, ומצאתי את אימא מחכה לי
ביציאה מהאולם.
ניגשתי אליה ומסרתי לה את התעודה ואת תמונת המחזור. אימא אמרה
שהייתי מצויינת.
"אבא לא בא?" לבי הלם.
"הוא בא, הוא בא, הוא פשוט היה צריך לצאת קודם."
"הוא ראה שקראתי?"
אימא הביטה בי. ראיתי שלא נוח לה.
"הוא היה חייב לצאת אחרי חלוקת התעודות."
"מה? אז הוא לא ראה אותי?" דמעות הציפו את עיניי. תלמידים
עולצים חלפו על פניי עם הוריהם שהדיפו בשמים חריפים של ערב,
ראיתי קודם שאבא של גלית חיבק אותה כשהיא ירדה מהבמה. הוא הניף
אותה ונישק לה על הלחיים.
אימא נאנחה.
"את לא צריכה להתרגש ממנו, נו, את יודעת איך אבא שלך.."
"אבל אני הבת שלו! זה יותר חשוב מחדשות!" בכיתי.
"נו, את יודעת איך הוא. הוא לא יכול לא לראות חדשות."


דמותו של חיים יבין היא בעצם הזיכרון הראשון של חיי. אני
תינוקת, אולי בת שנה, שוכבת על בטני באמצע מיטה הזוגית של
הוריי, בדירת חדר קטנה וחיים יבין מגיש 'מבט' בטלוויזיה מרצדת
בשחור לבן.