יש הבדל משמעותי בין סופר לבין אדם המתיימר להיות כזה. ההבדל
אינו באיכות הכתיבה, שכן ישנם אינספור סופרים שפשוט לא יודעים
לכתוב. ההבדל נמצא בעובדה הפשוטה שסופר אמיתי רוצה ומנסה לפרסם
כל מה שהוא כותב, ואדם המתיימר להיות סופר אינו רוצה, וודאי לא
מנסה לפרסם דבר. מן הסתם, רק מי שמפרסם מקבל ביקורת. לכן,
ההבדל העיקרי בין סופר לבין אדם שטוען שהוא סופר הוא שהראשון
מכיר את הטעם המר של הביקורת. קל מאוד לקרוא לעצמך סופר. החלק
הקשה הוא לקחת יצירה שלך, יצירה שהשקעת בה הרבה זמן, יצירה
שאתה גאה בה, ולהציג אותה בפני הציבור. הציבור כידוע, אינו
נהנה לפרגן.

בתור כותב צעיר, הכרתי היטב את ההרגשה. כמה מהסיפורים שלי
התפרסמו בעיתונים. ההרגשה שעיתון מכובד מתקשר אליך הביתה ורוצה
לפרסם משהו שאתה כתבת היא ההיפך הגמור מההרגשה שנגרמת כתוצאה
מביקורת שלילית. לא קל לתאר את ההרגשה. אני מניח שניתן להשוות
זאת לאישה שיולדת. היא מאושרת עד אין קץ, מלאת גאווה, מתפארת
ביצירה למענה עמלה כל כך קשה במשך זמן כל כך רב, עד שאיזה דביל
אומר לה שהתינוק מכוער, לא יעיל, לא מעניין, לא סוחף, לא זורם
ושאר תיאורים ספרותיים-שליליים למיניהם. חשוב לציין שמאה
ביקורות טובות שוות בערכן לביקורת אחת שלילית. זר לא יבין זאת,
אך כל סופר יידע למה אני מתכוון. ביקורת קוטלת אחת, יכולה לא
רק לחסל את הספר, אלא גם את כל הביקורות הטובות. כל מי שאומר
שכל ביקורת היא בונה הוא או אידיוט או שקרן או שהוא בחיים לא
עבר את זה. ביקורת בונה היא בסך הכול ביטוי פוליטקלי קורקטי,
בדומה ל'מאותגר מימדית' במקום שמן.  ישנן ביקורות בונות
שמסוגלות לסגור קריירה. ישנן ביקורות בונות היכולות לשלוח אדם
לתוך דיכאון מסחרר ממנו אין אפשרות יציאה. נכון לומר שחלקן אכן
משפרות את דרכי הכתיבה, אך רובן פשוט הורסות את הכותב.

הגעתי למצב די מדכא בסופו של דבר. מספר הקטילות שקיבלתי היה רב
ממספר הסיפורים שפרסמתי ודי התחלתי להתייאש. הייתי בדיכאון
רציני. פחדתי לכתוב ועוד יותר פחדתי לפרסם. פחדתי מכל ביקורת,
גם כזו שכלל לא קשורה לכתיבה. ביקורת מההורים, מהחברים.
ביקורות על בגד חדש שקניתי, או שינוי תסרוקת שעשיתי. כל פעם
שקיבלתי ביקורת בנושא כלשהו התכווצתי וברחתי. לא הצלחתי
להתמודד עם אפשרות הכישלון. פשוט עמדתי במקום.

יום אחד עלה בי רעיון. רעיון כל כך פשוט, כל כך מבריק. אמרתי
לעצמי שאין סוג של אמנות שלא מותחים עליה ביקורת. צייר שיוצא
מהקווים, זמר שלא מסוגל לשיר תו אחד מבלי לשבור חלון או שניים,
שחקן שמצחיק כשבעצם רצה להעציב, כולם חווים ביקורות גרועות
בשלב כלשהו, אבל בעיקר כותבים. חשבתי לעצמי שהכתיבה נחשבת לדבר
פשוט למדי, פעולה שכל אחד יכול לבצע, בניגוד לפיסול למשל. אי
לכך, מבקרים נהנים לקטול אותנו. הם מחפשים את ההזדמנות לבקר
אותנו, לצעוק לנו בקולי קולות שאנחנו לא שווים כלום. הגעתי
למסקנה שצורת הכתיבה היחידה שלא מבקרים היא הביקורת עצמה. אף
פעם לא תשמעו מבקר ספרותי חשוב מותח ביקורת על ביקורת של מבקר
ספרותי אחר. נשמע קצת מסורבל, אבל אני בטוח שהצלחתם להבין. לא
ניתן לבקר ביקורת מכיוון שביקורת היא מטבעה דעה אישית של אדם
מסוים שהחליט להעלות אותה על הכתב. מה יגידו לו? שהוא טועה?
שהוא לא מבין? ככה הוא חושב ושהמבקרים יתפוצצו. מצאתי את הדרך
המושלמת לכתוב ולהתבטא ללא הפחד מביקורות שליליות.

כך התחלתי לכתוב ביקורות כמו משוגע. ביקרתי כל מה שנקרה בדרכי.
סרטים, מסעדות, ספרים ומטריות. בתי ספר, מפעלים, חופי ים
ומערכות תופים. כתבתי במרץ, ללא שביב של פחד. ראיתי במוחי ספר
המכיל אך ורק מביקורות. ספר שלם שאי אפשר לבקר. 'אין אפשרות
לבקר ביקורת' חזרתי ושיננתי לעצמי במהלך תקופת הכתיבה. תוך
חודשיים החזקתי בידי את הספר הראשון שלי. קראתי לו "מתחת לכל
ביקורת" והוא נחטף כמו לחמניות טריות בכל חנויות הספרים. הספר
תורגם לעשרות שפות, עובד לסרט מצליח שעובד לסדרת טלוויזיה
שכרגע נמצאת בעונה השנייה. כל זה בזמן שהספר לא ירד מרשימת
רבי-המכר. המבקרים לא ידעו איך לאכול את זה. הם לא הבינו מה לא
בסדר. עמדו מולי עשרות מבקרים פעורי פה, כהרגלם מנסים לקטול,
לשסות בי את כל הרוע שלהם, אך ללא הצלחה. הם רצו לכתוב ביקורות
שליליות בעיתון. רצו להרוג את הספר. אך ככל שחיפשו מגרעות, כך
מצאו מספר רב יותר של נקודות לחיוב והביקורות שנכתבו היו טובות
יותר. אי אפשר היה לגעת בו. פשוט לא היה להם שום דבר רע לומר
על הספר. גם לא על הסרט או הסדרה, אגב.

מבקר אחד לעומתם, לא הסכים לוותר. קרא את הספר במשך ימים
שלמים, שוב ושוב, מתדרדר לרמת חיפוש שגיאות כתיב. ניסה לבקר את
המבקרים שאהבו את הספר וגם שם נכשל, כי אי אפשר לבקר מבקר. עד
שבוקר אחד הוא הצליח. העיתונים פרסמו ביקורת קוטלת במיוחד
באורך עמוד וחצי שכללה לא רק דעה ספרותית אלא גם כמה משאלות
מוות לסופר. הוא שפט והוציא להורג אותי ואת הספר שלי מול עיניי
הציבור. כשקראתי את הביקורת בפעם הראשונה, כל הפחדים שלי חזרו
אליי ופגעו בי כמו רכבת. החודשים שעברו עליי לפני צאת הספר
עברו מול עיניי כמתוך סרט. אמרתי לעצמי שזה הסוף. אם הוא הצליח
לבקר ביקורת, כבר אין לי עתיד בתחום. כדאי שאלך ללמוד משפטים
כמו שאבא רוצה. אבל בקריאה שנייה, ממוקדת יותר, הכול חזר
לפוקוס ונראה לי מאוד מוכר. כשפתחתי את הספר שלי בעמוד 237
מצאתי את הביקורת שלו, מועתקת מילה במילה. הוא הפך פלגיאט על
מנת לקטול את הספר. הוא הואשם בגניבה ספרותית והושם לקלס בקרב
חוג המבקרים.

הוא עדין מנסה, אותו מבקר. הוא קיבל עותק של הספר השני שלי,
"אם אין לך משהו נחמד להגיד, בוא שב לידי", והוא לא מפסיק
לנסות לבקר ולקטול אותו. כרגע הוא מתלבט בין 'מצוין' ל'נהדר'.
עכשיו כשהוא בכלא, זו אולי ההזדמנות היחידה שתהיה לי לבקר
מבקר.