אני יושבת בקצה הרחוב, מרגישה כאילו הגעתי לקצה החיים.
הדמעות זולגות כמו ענן גשם ביום חורפי, כאילו מנסות לברוח
מהמבט המאיים של עיני.
פתאום אני רואה אור קטן ומנצנץ קורא לי מלמעלה.
אני מושיטה ידי גבוה גבוה, ולא מגיעה.
אני הולכת הבייתה וחוזרת לקצה החיים-סליחה- לקצה הרחוב כשסולם
ארוך בידי.
אני מטפסת שלב ועוד שלב ועוד אחד... כמעט מגיעה לקצה,
הגעתי לשלב האחרון בעודי מתאמצת בכל כוחי לא ליפול.
ועכשיו, אני מושיטה את ידי גבוה גבוה, ולא מגיעה.
לא טורחת לבקש עזרה.
מנגבת דמעה, ועוד דמעה, ולשווא. אף אחד לא שם לב.
אני מנסה בפעם האחרונה להגיע אליו, מושיטה את ידי גבוה גבוה,
עוצמת עניים חזק חזק, עומדת על קצה הסולם , על קצות האצבעות,
ו...
בום!!!



-בסך הכל רציתי להגיע לאור-