השעה הייתה ארבע אחר הצהרים. השמש הייתה אדומה וקשה וכולם ידעו
שהים יכבה אותה עוד מעט. ובאמת כולם גם היו שם. אולי לא כולם
אבל המוני אנשים שירדו אל החוף ובאו לחזות בשקיעה האחרונה של
השמש. והם עשו את זה כי ידעו שיותר היא לא תזרח. וזה לא שאיזה
נביא תמהוני עם זקן לבן וארוך אמר להם או שהם גילו את זה באיזה
ספר קדוש ועתיק.. ממש לא. זה דווקא היה עניין מדעי ביותר. לפני
כמה חודשים יצאה הוועדה האסטרו- פיזיקאית הבינלאומית בהודעה
הדרמטית שלאחר שנים רבות של מחקרים בנושאי רצף ויחסיות הזמן,
היא הגיעה אל המסקנה הנחרצת והבלתי נמנעת שבקרוב, ממש בקרוב,
הזמן ייעצר. יקפא. לנצח נצחים. בהתחלה, מרבית המדענים בעולם לא
קבלו את הקביעה הזו וצחקו עליה אבל לאט לאט יותר ויותר מדענים
שעיינו בעבודת המחקר השתכנעו באמיתותה ונאלצו להסכים שהוועדה
האסטרו-פיסיקאית הבינלאומית פשוט צדקה- הזמן הוא דבר מתכלה,
בדיוק כמו מקור אנרגיה. הזמן הוא בעצם זמני וכמו כל דבר אחר
בעולם יש לו התחלה וסוף. ההתחלה הייתה בבראשית, או במפץ הגדול,
תלוי איך מסתכלים על זה, והסוף לפי כל המחקרים והנוסחאות
והסימולציות הממוחשבות יגיע היום בדיוק עם שקיעתה של השמש...
טוב, היה איזה מדען אחד שטען שהכל שטויות במיץ עגבניות אבל הוא
היה סתם מדען בזבל שהיה רואה את כל הפרקים של ריקי לייק והוא
גם הכיר בעל פה את כל השירים של חנן יובל ועוזי חיטמן.. אז מי
בכלל הקשיב לו.  
כל כך הרבה אנשים היו שם על החוף. חלקם סתם נעמדו במקום
והביטו על השמש השוקעת בשתיקה. היו כאלה שהתיישבו במעגלים ושרו
שירי אהבה וכאלה שרקדו עם פרחים בשערות. והיו כאלה שהתחבקו
וכאלה שהביאו איתם כל מיני מאכלים שהם אוהבים וכאלה שעשו
מדיטציה. וגם כאלה שניסו להספיק לגמור את הספר שהם בדיוק קראו
וכאלה שסתם שחקו שש-בש. או דומינו. או טריוויה.

וכמובן שגם סרגיי, נוסבאום, לואי ואנה היו שם. הם ישבו על
החול החם, אחד ליד השני והביטו אל הים הכחול שהחל אט אט לשנות
את צבעו לורדרד אדמדם. נוסבאום שלף את הסיגריות שלו ושאל מי
רוצה. אבל אף אחד לא ענה. נוסבאום למד משחק בבית ספר מאוד
יוקרתי לאומניות ונכון שהאף שלו היה קצת בשמיים והוא היה אוהב
לעשן בלי סוף ובכלל הוא היה יכול להיות טיפוס מעצבן לפעמים,
אבל חוץ מכל זה היה דווקא נורא קל לחבב אותו ולהיות בחברתו.
המשפחה של נוסבאום הייתה מאוד עשירה אבל אח שלו היה בכלא. אף
אחד לא ידע בדיוק למה אבל נוסבאום היה לפעמים רומז להם שזה
בגלל דברים שקשורים לסמים. אפילו היו שמועות שנוסבאום בעצמו
היה מנסה כל מיני סמים קלים, סתם מתוך שעמום ושנאה להורים
המרוחקים ולחיים העשירים והמשעממים האלה..  נו, אז אף אחד פה
לא רוצה סיגריה אחרונה? בעצם בשבילכם זו תהיה גם הראשונה.. נו,
יאללה יאללה אפשר לחשוב מה יקרה אם תתחילו לעשן ביום האחרון
שנשאר לכם... נו סרגיי, קח סיגריה.. מתנה ממני, אתה הרי יודע
שאני מתקמצן על סיגריות.. נו סרגיו, אל תשחק לי אותה עכשיו
מיסטר טבע... סרגיי הביט בנוסבאום וקצת חייך לעצמו. הוא לא היה
מדבר הרבה בגלל שהוא הגיע מארץ אחרת ועדיין היה לו קצת קשה עם
השפה. אבל הוא היה קורא המון. בלי סוף ממש. בבית שלו היו מאות
ספרים. שבע מאות ארבעים וארבע ליתר דיוק. ואת כולם הוא הספיק
לקרוא בשנים האחרונות. הוא פשוט היה לועס אותם, בזה אחר זה:
ספרי מדע בדיוני וספרי מסע ופנטזיות ורומאנים ואפוסים וספרי
מתח וריגול וקלאסיקות וספרי שירה ויצירות מופת ועוד הרבה
הרבה.. חלק מהספרים היו שייכים לאמו כשהיא עוד הייתה בחיים
והיא קבלה אותם מאמה שלה אבל את רוב הספרים הוא כבר רכש לבדו.

נוס, אולי תעזוב אותנו. אתה לא רואה שאנחנו רוצים להיות בשקט?
זו הייתה אנה. נוסבאום הביט בה וצחק. יאללה יאללה. אני מצטער
באמת שאני מפריע לכולם להיכנס למנטרה שלהם. בפעם הבאה תביאי לי
מוצץ וזהו.. אם בכלל תהיה פעם הבאה.. אנה נאנחה וסובבה את ראשה
בחזרה אל הים. היו לה עיניים רכות ותמימות ושיער תלתלים זהוב
להפליא. לפעמים כשהיא הייתה מהרהרת במשהו, כמו עכשיו, אז היא
הייתה משחקת בתלתליה מבלי לשים לב ועיניה הרכות היו נהפכות
לחולמות, כמעט ישנות ונדמה היה כי מבטה נודד לו אל האופק, אל
אותה נקודה בדיוק שבה השמש שוקעת וממנה עולים הכוכבים והרוח
הקרירה ועננים הלבנים חיוורים שתמיד מופיעים בימים היפים של
השנה. זהו המקום שבו מתרחשות כל האגדות שאנה כל כך אהבה לקרוא
מאז שהייתה קטנה. אגדות קסומות על נסיכים אמיצים ונסיכות יפות
ועל אבירים שתהילתם חלפה ומכשפות סהרוריות וענקים פחדנים
ועצובים. ואנה הייתה אוהבת לחלום ולדמיין שהיא בעצמה נסיכה
שמחכה לאהובה הנסיך שיחזור מהמסע הארוך אליו יצא לפני שנים
רבות.   בעצם, שמה האמיתי לא היה אנה והיא קראה לעצמה כך על
שמה של אנה פבלובה שהייתה רקדנית בלט מאוד מפורסמת. עם הזמן
כולם הכירו אותה כאנה ואפילו היא כבר שכחה שפעם היה לה שם אחר.
אנה הייתה רקדנית בלט בעצמה וכבר שנים שהיא למדה לרקוד בסטודיו
במרכז העיר אצל מורה זקנה וחכמה אחת. אנה הייתה אחת התלמידות
הכי טובות בסטודיו ובעצם הטובה מכולן והמורה אמרה שיש לה כשרון
עצום ושהיא יכולה להגיע רחוק אבל בשביל להגיע רחוק היא הייתה
צריכה להתקבל למוסד אקדמאי גבוה והיא לא יכלה פשוט משום שלא
היה לה כסף, כי היא עזבה את הבית שלה לפני חצי שנה. היא לא ממש
דברה על זה עם החברים שלה פה אבל הם הבינו שהיא עזבה בגלל אבא
שלה. בגלל שפשוט נמאס לה. אחר כך היא גם עזבה את הלמודים
והתחילה לעבוד כדי לממן את השיעורים בסטודיו. היא הייתה ישנה
בכל מיני בתי מחסה ומשם הולכת למסעדה לעבוד ומשם לרקוד והיא
כבר די התחילה לשנוא את החיים האלה, של העבודה המתישה במסעדה
והבוס שכל הזמן צועק ומתעצבן והלקוחות המבוגרים שכל הזמן
מציעים לה הצעות בתמורה לתמיכה, וכל הבחורים האלו שהייתה
מתאהבת בהם שבאמת היו נראים כמו נסיכים אבל לא ממש התנהגו אליה
כמו שנסיכים צריכים להתנהג. היא שנאה את כל החיים האלה, חוץ
מהריקוד כמובן. אבל עכשיו כל זה כבר לא היה משנה..
לואי ישב ליד אנה והביט אליה. הוא הביט אך לא יכל לראות אותה
כי הוא היה עיוור. פעם כשהוא היה קטן היו כמה ילדים שאהבו
להתעלל בו ופעם אחת הם דחפו אותו לנהר מלא במים מזוהמים שהגיעו
ממפעלים סמוכים ועד שהוא הצליח לצאת הוא כבר הספיק לבלוע המון
מים וכנראה שהיה בהם איזה חיידק תוקפני במיוחד ולואי נעשה חולה
מאוד והוא גסס וכמעט שמת. בסוף הרופאים הצליחו להציל אותו אבל
החיידק הספיק לפגוע במוחו ולואי פשוט הפסיק לראות. הוא אהב
מאוד לקרוא שירים, שתורגמו לכתב ברייל כמובן.  מפרוסט ורחל
וייטס ואלתרמן ועד יהונתן גפן ואפילו בוב דילן וג'ים מוריסון,
לכולם הוא שמר מקום חם בלב. הוא גם אהב מאוד לכתוב שירים והוא
היה יכול לשבת שעות מול נוף מדהים ביופיו ולדמיין אותו ואז
לחבר שיר. והוא גם אהב את אנה. אבל היא לא ידעה את זה בכלל.  
אז עכשיו הוא הביט אליה מביטה אל הים וניסה לדמיין אותה אבל
זה שוב לא הלך לו. הוא ניסה לדמיין את שיערה הזהוב ואת צבע
עיניה החולמות והוא התאמץ בכל כוחו והתרכז אבל לא הצליח לראות
כלום.    טוב לי נמאס. נוסבאום אמר. זה פשוט שיא השעמום אתכם..
אני קופץ לקבוצה של ההיפים שם.. אולי אני אצליח ליהנות קצת עם
המסטולים האלה.. מה שבטוח אתכם זה חבל על הזמן... הי, אל תלך.
לואי קרא אליו. אמרנו שנעביר את השעה האחרונה עד השקיעה ביחד,
נכון?
אמרנו שנעביר, לא אמרנו שנתפגר משעמום, נוסבאום אמר וקם.. נוס,
שב! תכף ומייד!! אנה קראה אליו. נוסבאום הביט אליה ואז נאנח
לעצמו ומלמל כמה דברים וחזר לשבת. אנה השתתקה וסקרה במבטה את
כולם. יופי היא אמרה. עכשיו נעשה בדיוק כמו שתכננו. נוסבאום
אתה ראשון. מה בחרת להציג בפנינו?  על מה את מדברת??   מה זאת
אומרת על מה אני מדברת!?!? אמרנו הרי שכל אחד יביא לפה את הדבר
הכי חשוב בשבילו, את הדבר שבשבילו מייצג את האמת הפנימית שלו
וישתף את האחרים בזה, שכחת??!!!.... בסדר בסדר, סתם שאלתי.. מה
את מתעצבנת, גם כן את.. בטח שהבאתי משהו.. אז אפשר להתחיל סוף
סוף? נוסבאום הביט בכולם וכולם הנהנו לו בחזרה.
יופי, הגיע הזמן באמת.. אז מה שהבאתי לכם זו כמובן הצגת יחיד
קצרה שחברתי, מונולוג...
הוא הוציא מכיס מעילו שעון חול עשוי זכוכית שבתוכו היה חול
אדמדם ודקיק שנראה כמעט כמו נוזל סמיך.. הוא לקח שאיפה ארוכה
מהסגריה ואז פנה אל עבר המוני האנשים ששטפו את החוף והרים את
השעון כלפי מעלה.....
הזמן.. ראו כיצד חומק לו הזמן מבין אצבעותינו ונשמט מאחיזתנו
הרפויה ודומה הוא לגרגירי חול שהורמו מהחוף ומייד נשפכים מהיד
בחזרה אל הארץ.. עבורנו, אין לזמן כל משמעות.. משנה רק מה
שאנחנו עושים בזמן הזה.. רובנו מעדיפים להתרפק על העבר ולחיות
את ההווה אבל בסופו של דבר כולנו במודע או שלא במודע מתעלמים
מהעתיד. כי הוא הלא נודע והלא נודע הוא גם המוות. העתיד הוא
המוות. אבל הוא, העתיד אינו מתעלם מאתנו והוא הולך ועוטף אותנו
בכל דקה שעוברת. העתיד, גם הרחוק ביותר, ממתין שם בחשכת האפלה
ובסוף הוא יגיע וזה כלל לא משנה אם הנך פאטאליסט או שלא.. הזמן
הנו הדבר המדויק והרציף ביותר במציאות שלנו. הוא נע יחד עמנו
בדיוק כפי שהתקדם לפנינו ויתקדם אחרינו.. הוא מלווה את המציאות
מאז שנולדה והיא לא הייתה קיימת אילולא הוא.. ואולי בעצם זה לא
גרוע כל כך ידידיי וידידותיי כי הרי מה הטעם במציאות אם היא
זמנית? ולא משנה עד כמה היא תהיה פנטסטית ומושלמת. מה הטעם
להתרגל למצב וליהנות ממנו אם הוא עתיד להתחלף למצב אחר שיתחלף
למצב אחר שיתחלף וכך הלאה והלאה.. מה הטעם בלהרוויח יותר כסף
ולקנות עוד מכונית ועוד ווידאו ועוד צלחת לוין ועוד מנוי
לכבלים ועוד מחשב ועוד מיקרוגל ועוד סלולרי ואפילו שלושה  ועוד
בית צמוד קרקע ועוד פנטהאוז  ועוד בריכה.. מה הטעם בלשאוף
לתואר יותר נחשב ולהעלאה יותר גדולה  ולקריירה יותר נוצצת
וליותר הוקרה וליותר יוקרה וליותר כבוד וליותר שררה ושיותר
אנשים ישמעו למה שאתה אומר ושיותר אנשים ילקקו לך בטוסיק
ושיותר משרתים גם ינגבו לך אותו...... ומה הטעם באהבה, אם היא
בת חלוף?  רוב האנשים אמרו שאלו החיים וצריך ליהנות מהזמן
ולנצל אותו כמה שיותר.. אבל הם שכחו דבר אחד- שגם הזמן הוא
זמני ושגם הוא עתיד למות.. הוא נובל כמו פרח וגוסס כמו ציפור
פגועה בכנף ומת כמו כלב שהושלך לרחוב.. הזמן חולף בדיוק כמו
השנים והשניות שמהן הוא מורכב. אז חשבתם שאתם יכולים להיות
מאושרים כי ידעתם שאתם צעירים ויפים ומצליחים ובריאים ומאוהבים
והכל עוד לפניכם ואפילו לא העלתם על דעתכם שבבת אחת בשנייה אחת
הכל ייפסק ויקפא. זה היה יכול לקרות בעוד אלפי שנים, בעוד אלפי
דורות... אבל זה קורה בדור הזה, היום, עכשיו.. זה חבל וזה
מתסכל וזה אפילו מעצבן אבל ככה זה. אין צורך לכעוס או לחשוש או
לפחד.. רק להסתכל על זה בצורה הפשוטה והקלילה ביותר.. להסתכל
בצורה פשוטה וקלילה כי כבר שכחתם מה זה פשוט וקל כי שתי המילים
האלו נעלמו ממזמן בעולם המסובך והכבד שלכם: הזמן, כמו החול
שבשעון שלי אוזל ואוזל ואוזל ובסוף, נגמר..... נוסבאום סיים את
המשפט האחרון והשתתק בדיוק כאשר הגרגירים האחרונים שבחלק
העליון של השעון נפלו מטה והזרימה האדומה פסקה......  בראבו
בראבו!! סרגיי צעק בהתלהבות ומחא בכפיו... בראבווווו- סתום
יא חתיכת דפקט! מה אתה צועק לי בראבוו בראבווו. אתה לא רואה
שזה היה המונולוג הכי גרוע וחסר עומק שעשיתי בחיים שלי!!..
בראבווו, גם כן.. יאללה סרגיו, עכשיו תורך תראה מה הבאת לנו...
נוסבאום התיישב והוציא עוד סגריה. אני? סרגיי שאל והצביע על
עצמו. אתה אתה!!.. אז אל מי אני מדבר.. יא חתיכת דגנרט
שוקיסט..
נוס שתוק כבר!! אנה התעצבנה.. זה בסדר סרגיי חמוד, אנחנו
מקשיבים...
סרגיי הוציא מתיקו ספר ישן שהיה כתוב בשפה שבה הוא דיבר והוא
פתח את הספר והקריא להם סיפור על איש נודד אחד שהיה לו דוב
מאולף. האיש אהב לספר ספורים וגם ידע ללהט בשבעה כדורים והייתה
לו תיבת נגינה שלצליליה היה הדוב רוקד וגם הייתה לו קרן יער
שכל מי שהיה שומע את קולה הרך והקסום היה נעצר וקופא במקומו
ושוכח מהכל ומקשיב. והאיש והדוב היו נודדים בין כל הערים
הגדולות ומציגים את מופעם בפני המוני בני אדם וכל מיני אנשים
היו מצטרפים אליהם ואחר כך עוזבים והם גם היו צריכים להתעמת עם
כמה אנשים רעים. וכך חלף לו הזמן ולאט לאט החלו להופיע כל מיני
מכוניות בדרכים שבהם היו האיש ודובו נודדים. בתחילה היו אלו
מכוניות גדולות ויפות שנסעו לאט ולא עשו הרבה רעש אבל ככל שחלף
הזמן הופיעו יותר ויותר מכוניות שנסעו יותר ויותר מהר והדרכים
הפכו לכבישים שהפכו לאוטוסטרדות. והאנשים שבתוך המכוניות מיהרו
ממקום למקום ונעשו עסוקים וכבר לא היה להם זמן לעצור ולראות
הופעות ברחוב של איזה איש זקן ודוב שרק יודעים ללהט בכדורים
ולרקוד לצלילי תיבת נגינה. וסרגיי הפסיק את קריאתו והראה להם
ציור כזה בספר שבו רואים את האיש והדוב כשהם מוקפים מכל עבריהם
בכבישים המהירים ובמכוניות הממהרות ומביטים סביבם בחוסר אונים.
ובסוף האיש נעשה זקן וחולה וכבר לא היה לו כוח ללהט בכדורים
ולנגן בתיבת הנגינה. הוא גם הפסיק להשתמש בקרן היער שלו חוץ
מפעם אחת אחרונה בלילה אפל וחרישי אחד שבו הם ישבו מסביב
למדורה והאיש סיפר לדובו את היפים שבסיפוריו ולאחר מכן נשף
בקרן היער הקסומה שלו שהפעם השמיעה את היפים והרכים שבצליליה
והצלילים האלו חדרו אל היערות שמסביב ושיתקו ביופיים את כל
חיות הלילה הפראיות ועצרו את הזמן מלכת. ולמחרת האיש הזה כבר
לא התעורר יותר. והדוב נשאר לבדו בעולם ובתחילה הוא נשאר ליד
חברו האדם במשך ימים ולילות שלמים עד שהגיעו לשם אנשים שגילו
את גופת האיש וניסו ללכוד את הדוב כי חשבו שהוא זה שהרג אותו.
והדוב ברח ולבסוף נכנס אל היערות הגדולים וניסה להתחבר עם בני
מינו, דובי הבר. אך הם התייחסו אליו כאל זר, כאל ייצור כלאיים
שבין החיה ובין האדם והוא היה חייב להוכיח את עצמו בדרכים
שונות ומשונות עד שבסוף הצליח. אך גם לאחר שנהפך לדוב יער פראי
ואצילי, הוא עדיין היה עוזב לפעמים את חבריו הדובים ונודד אל
קצה היערות עד להיכן שניתן היה לראות את כבישי האספלט והאנשים
הממהרים. והוא היה מתגעגע.
ואחרי זה הוא היה חוזר אל מעמקי היער כשמנגינת הקרן הקסומה
מלווה אותו ולצליליה היו עלי הסתיו נושרים אל הארץ ומתים...
השמש כבר הייתה קרובה לקו המים כשסרגיי סיים להקריא. כולם
שתקו. סרגיי סיפר להם שהספר הזה היה שייך לאמו והוא מלווה אותו
מאז ילדותו.
לואי, תורך.. אנה לחשה ללואי... לואי הביט לכיוונה וליבו החל
לפעום בפראות. הוא התרומם והביט אל כולם למרות שלא יכל לראות
אותם, נוסבאום שעישן לעצמו עוד סיגריה והסתכל על קו החוף,
סרגיי ששתק והיה מכונס בתוך עצמו ואנה שהביטה אליו, אל לואי
בעיניה הרכות והחולמות.. אני אדקלם בפניכם את השיר האחרון
שחברתי. הוא נקרא- האגדה על פיית הזמן והנסיך....
פיית הזמן החליטה למות ולהפוך את הכל לאפלולי וחנוט. זו לא
הייתה החלטה שבאה בן רגע וגם לא החלטה שתוכננה במשך שנים. אלא
דבר שהותווה עוד מראש כשבני האדם עדיין היו ישנים. פיית הזמן
החליטה שהגיע הזמן לשבות ולקחת עמה את כל השניות והדקות
והשעות. פיית הזמן כבר הרגישה זקנה. היא פשוט לא ראתה כבר שום
אור בקצה המנהרה..  ודבר החלטתה הגיע לכל אוזני הבריאה- לשמש
לכוכבים לשמיים ולהרים לאוקיינוסים ולאגמים ולגאיות וליערות
ולצמחים ולחיות. ולירח ולאדמה. ולבני אדם וחווה..  וכולם כולל
כולם קבלו את רוע הגזירה. וכולם ידעו איך למות בכבוד וכולם גם
ידעו בשביל מה. כולם חוץ מנסיך אחד שאהב נסיכה ושבכל ליבו ביקש
לקטוף לה כמה כוכבים במתנה. ולחבר עבורה שירים מהלב ולנחם אותה
כשכואב. ולהסתנוור מבוהק שיערה. ולקבל קצת אהבה.. אז הנסיך
החליט שלא לוותר והוא יצא בדרכו אל המכשף הזקן שהתגורר בצד
האחר. וכשהגיע לאחר תלאות וייסורים אינספור גילה לו המכשף על
שיקוי פלאי שיהפוך כל אחד שישתה ממנו לשיכור ויגרום לשותה
לשכוח את עצמו ואת כולם ואת כל מה שביקש לעשות ולשנות בעולם.
והנסיך יצא שוב לדרכו הארוכה להשיג את השיקוי הפלאי ולהעניק
אותו לפייה שהתייאשה וכך הוא קיווה היא תשכח מהכל ואף אחד לא
יצטרך לסבול.. וגם הדרך הזו הייתה רבת סכנות אינקץ והיא דרשה
המון חישוק שפתיים וחריקת שיניים וסבלנות של עץ. ובסופו של דבר
הניח הנסיך את ידו על השיקוי הפלאי ואפילו הספיק להגיע אל
הפייה ממש ברגע האחרון ולמכור לה 'סיפור' על 'מתנה' שהביא
במיוחד בשבילה שנייה לפני החידלון. הוא ביקש שתשתה את משקה
האלים שהביא (רגע לפני האחרית) כאות תודה על פועלה היקר מאז
ימי בראשית.. ופיית הזמן שבאמת עמדה לפני הסיום חשבה מעט
והסכימה בלב חפץ ואפילו לא היה צריך להזיע ולהתאמץ. אבל רק
בקשה אחת הייתה לה מהנסיך היקר.. שישב וישתה עמה את המשקה
הצונן והקר..  והנסיך חשב מעט והרהר רגע לעצמו והבין שאם יסרב
אז היא תחשוד מן הסתם בכשרות מתנתו. ואז הוא חשב על השמש והירח
ועל כל הכוכבים ועל הצמחים והחיות והשמיים וההרים. והוא חשב גם
על הנסיכה האהובה שנפרדה ממנו לפני שיצא בנשיקת סוכר ארוכה
ומתוקה.. ומייד הוא הסכים לבקשת הפייה ושניהם לגמו מן השיקוי
לגימה אחר לגימה. ולא עברה דקה והשיקוי פעל כמו שעון והפייה
שחכה לגמרי מכל הרעיון. ושקעה אל תוך אגם של ריקנות מתוקה
והתחילה לשיר שירים עליזים ולספור כוכבים ולבצע כל מיני
להטוטים ומעשי קסם כמו באגדה חביבה.. וגם הנסיך שכח את הכל. את
כל היקום שהציל כמו גיבור.. והוא שכח אפילו את הנסיכה זהובת
השיער שישבה בארמונה בנאמנות בל תשוער וחיכתה לו שיחזור..  וכך
הם מבלים שם בקצה היקום עד עצם היום הזה.. פיית הזמן הסנילית..
והנסיך היקר ההוזה.....
כמובן שלואי לא יכל לראות אך הוא ידע שאנה מחייכת אליו את
חיוכה המתוק.
השמש כבר עמדה לשקוע ונותרו רק עוד דקות ספורות.. הרבה
מהאנשים שאכלסו את החוף החלו להתחבק אחד עם השני ולבכות לעצמם.
לואי התיישב וכעת אנה התרוממה ניקתה את החול משמלתה הפרחונית
ואז היא הוציאה מתיקה טייפ אדום קטן וקסטה, הכניסה את הקסטה
לטייפ והפעילה אותו. היא נעמדה במקום בעיניים עצומות ונתנה
לרוח הקלילה לשחק בשערה המתולתל.
דייויד בואי התחיל לשיר את- כשהעולם נופל ואנה התחילה לרקוד
בתנועות שבריריות וענוגות כשעיניה עדיין עצומות והיא רוקדת
סביב עצמה וידיה מתפתלות באוויר ורגליה היחפות כמעט ומתרוממות
אל מעל החול.. שערה הזהוב נפל על פניה וריסיה רטטו וחיוכה
המתוק הופיע שוב.
הוא לא יכל לראות אותה אך הוא גם לא יכל להסיר את מבטו ממנה.
פניו קפאו, עיניו לא מצמצו ונשימתו כמעט נעצרה.. כמה חבל שהוא
אינו יכול לראות את השקיעה, חשב בצער. כמה חבל שהוא אינו יכול
לראות אותה. את כל השירים שכתב אי פעם הוא היה מחבר כשהוא יושב
מול נופים ומדמיין אותם בעיני רוחו ורק בשיר האחרון על הנסיך
והפייה הוא לא היה זקוק לשום נוף לדמיין כיוון שמולו הוא ראה
אותה, את אנה וזו הייתה הפעם היחידה שבה הצליח לדמיין את פניה
היפות בצורה כל כך אמיתית ומדויקת, גם אם זה היה לזמן קצר
בלבד.. אם רק היה יכול לגעת בה.. אם רק היה יכול להרגיש את
שפתיה המתוקות, ואפילו לזמן קצר, לשנייה אחת...
השמש השוקעת הפכה לגוש מדמם יוקד ובוער וחלקה התחתון כבר החל
לגעת במים. חלק מהאנשים נכנסו להיסטריה והחלו להכות בעצמם
כאחוזי טרוף..   ואז היא ניגשה אליו, אל לואי ואחזה בידיו והוא
התרומם והחל לנוע עמה על החול הקריר, אינו מבין בעצם מה מתרחש.
מה אתה רואה עכשיו? היא לחשה לו. לואי הביט אל תוך עיניה
הירוקות חולמות.
השמש הבוערת כמעט ונבלעה כולה בתוך הים ורק חלקה העליון עוד
נשאר מחוץ למים, כאילו וניסתה בכוחותיה האחרונים לנשום את
האוויר שעוד נותר לה... האנשים שמסביב השתוללו וצרחו ונשכבו
ובכו... זהו, זה הסוף! צעק אחד... הכל נעצר, עוד כמה שניות..
צעק מישהו אחר...
As the world falls down.., שר בואי ולואי המשיך להביט היישר
אל תוך עיניה. אני רואה אותך.. הוא לחש. אני רואה את הירוק של
העיניים שלך ואת הזהוב של השיער שלך..  אני ממש רואה, מבלי
לדמיין ואת באמת כל כך יפה בדיוק כמו שדמיינתי כשכתבתי לך את
השיר.. אבל אז זה היה לכמה שניות וכעת זה לנצח...  אנה הביטה
אל תוך עיניו הכבויות וחייכה. השמש נעלמה כולה בתוך הים הרגוע
וכל האנשים קפאו במקומם, אחוזי בעתה....

שקט מוחלט נפל על כולם.. כמה אנשים הורידו את ראשם בהיסוס
והביטו אל שעוניהם.. ואז, לאט לאט, החלו להישמע רחשים שקטים
עוברים בתוך הקהל הענקי הזה ולאט לאט הרחשים האלו הפכו לקולות
רועמים.
ולפתע נעצר רכב ירוק וקטן על כביש הטיילת ומתוכו יצא אדם עם
פנים סמוקות ועיניים זורחות מאושר... הקשיבו הקשיבווו, הוא
קרא... לפני פחות מדקה הודיעו בחדשות שיצאה הודעה רשמית מטעם
הוועדה האסטרו פיזיקלית הבינלאומית: ראשי המדענים מודים כי
נפלה טעות חישוב במחקריהם!! מסתבר שהמדען שאוהב את ריקי לייק
ואת השירים של חנן יובל ועוזי חיטמן צדק!!! יושב ראש הוועדה
אמר כי הטעות תוקנה וכי כעת ידוע בבירור כי הזמן אכן יגיע לקצו
אך זה יקרה רק בעוד כמה עשרות אלפי שנים.. אחר כך כששאלו את
יושב הראש כיצד הוא מסביר את הטעות הפטאלית הזו והאם הוא לוקח
על כך אחריות הוא השיב בכעס שגם קולומבוס חשב בטעות שהוא הגיע
להודו....  הקהל הרב שהשתתק לשמע דבריו של האיש שפתאום הופיע,
עדיין לא הוציא הגה..
אתם לא מבינים!?!? נצלנו!!! הכל ממשיך כרגיל.. נצלנוווו!!!!
ואז בבת אחת השתחררה שאגה אדירה מתוך כל הקהל העצום הזה
והאנשים החלו להשתולל והפעם משמחה ולשיר ולרקוד וגם נוסבאום
וסרגיי קפצו והשתוללו ורקדו אחד עם השני ורק אנה ולואי נשארו
מחובקים כפי שהיו כשהתחילו לרקוד ואנה המשיכה להביט אל לואי
שהמשיך להביט אליה ואז היא קרבה את פניה אל פניו ואת פיה הרך
אל פיו בתנועה איטית וממושכת ולבסוף נגעו שפתיה העדינות בשפתיו
וטעם מתוק של סוכר חדר ומילא את פיו

הגלים, המכוניות שצפרו משמחה, האנשים שהשתוללו ורקדו..
הציפורים... השמיים... האוויר.. .....  הזמן........

הכל נעצר


וזהו סופה של האגדה על סוף הזמן.. וכפי שידוע, בכל אגדה כזו
יש גרעין של אמת ומי שעדיין לא מאמין ומטיל ספק.. שיחכה לשעה
המתאימה... וייקח את מי שהוא הכי אוהב ויסתכל לו בעיניים....
ויתנשק....... :)