היינו שתי ילדות מזוודה: ג'ולייט והנרייטה. ההורים גררו אותנו
למקומות שונים כדי לקנות דירה בזול ואחר כך למכור אותה ביוקר.
נגררנו שנה בצפון, שנתיים במרכז, אחר כך חזרנו לצפון, למקום
אחר, וחוזר חלילה .
השיקול הכלכלי הבטיח את עתידנו. בגיל ההתבגרות יכולנו לרכוש
מכונית ולנסוע לחוץ לארץ. כך קרה שהתבגרנו תוך כדי הסתגלות
לעולם אחר, למקומות חדשים, לאנשים. גברנו בדרך על כל הקשיים
ולמדנו לחשוב לטווח ארוך.
אחרי השירות הצבאי נרשמנו ג'ולייט ואני, לאוניברסיטה. עם סיום
לימודיה במחלקה לחינוך, נישאה ג'ולייט למהנדס תעשייה וניהול
ואני לאגרונום. הכול נראה בטוח, ענייני. כמו שצריך להיות.
תוצאות - רווחים. רווחים - תוצאות.
עם ג'ולייט קיימתי קשרים הדוקים למדי. נדבקנו זו לזו במיוחד
בסופי שבוע, שבהם יצאנו לבלות ביחד או שסתם היינו אחת אצל
השנייה. במהלך השבוע היינו מתקשרות זו אל זו ומדברות.
כך עברו השנים ...
ב - 93 .5.2 ילדתי את בני הבכור, יוסי. ערכנו לו ברית מילה
מפוארת באולם "נווה הדקלים" בראשון לציון. כולם היו מרוצים
והאוכל היה טוב.
ב- 95. 3. 5 ילדתי את בני השני. אחרי הלידה נכנסתי לדיכאון.
"דיכאון שלאחר הלידה", קוראים לזה. לא רציתי בתינוק. לא רציתי
את בעלי, והאפשרות לזרוק את אחד מהם דרך החלון נראתה לי לא
רעה.
במפתיע התעורר בי רצון לחפש בעצמי את "האדם כשלעצמו", ללא שום
תלות חיצונית. למדתי פעם פילוסופיה. כל מה שהיה מחוץ
ל"כשלעצמו", היינו מחוץ לעצמי, היה בעיניי בלתי נסבל. אבל
הדיכאון לא חלף. כשאחותי הבכורה נכנסה לבקר אותי אחרי הלידה,
הורדתי את התמונה הגדולה שהיתה תלויה על הקיר וניפצתי אותה על
הרצפה. הבת-זונה לא נבהלה. לקחתי את עציץ הפיקוס והשלכתי אותו
לעברה. היה קצת דם, צעקות. אבל העיקר, קיבלתי את השקט הנכסף.
שקט. שקט. שקטצ...טצ...
מאז אני במחלקה סגורה, אגף 2 בבית החולים הפסיכיאטרי על שם
אבארבנל. הוא לא היה משוגע. סופר, או משהו כזה, מעולם הרוח
היהודי.
ביקורים משפחתיים לא יכולתי לשאת ולפגוש אנשים מוכרים היה
בעיני גרוע מעינוי סיני. כך הם הפסיקו לבקר ואני השתפרתי. מדי
פעם קמתי מהמיטה, חייכתי, אפילו שכבתי פעם אחת עם האח התורן
שבא לטפל בי. בשלב זה נרפאתי. החלטתי לברוח. לברוח. לא חשוב
לאן.
ביום גשום אחד, ביצעתי את התוכנית. ארזתי תיק מזוודה קטן
ומרובע, הורדתי את החלוק הירוק המגעיל שהלבישו עליי
בבית-החולים, ולבשתי שמלה רגילה בצבע חום, שהוא צבע שקט ורגוע,
לכל הדעות.
בדיוק בחצות פתחתי את החלון הצר, נתתי קפיצה אמיצה אל הקרקע
והתחלתי לנוע. איך אמרתי שקוראים לי? הנרייטה? תשכחו מזה. טפו,
איזה שם מחורבן. עמדתי על שפת הכביש ועצרתי טרמפ .
הנהגת שאלה אותי לשמי. המצאתי: "עינן."
"עינן," היא הופתעה, "אולי עינב?"
"עינן, עי-נן," השבתי בסבלנות, "תאמיני לי, אני מכירה את השם
שלי."
"ומה המשמעות של השם הזה?" שאלה.
"לא יודעת, אף פעם לא חשבתי על זה."
היא נראתה מרוצה (הצפוניות האלה כאלה מפגרות לפעמים, בחיי)
"זה נחמד, השם שלך. היום עם השמות המודרניים והפוסטיים כמו
סיף. שמעת על השם הזה, סיף?"
"לא, לא שמעתי," השבתי.
"וזיף?" שתקתי.
היא המשיכה. "עינן עוד לא שמעתי. זה דווקא מקורי."
"כן, מקורי," פלטתי ובקשתי ממנה לרדת. היא עצרה את האוטו
מתלוננת על כך שמקודם בקשתי לרדת במקום אחר. לא היה לי כוח
בשבילה. רציתי להמשיך לברוח. מהר. התקרבתי ליער הסמוך שהשתרע
לאורך הכביש. לא היה לי מושג היכן אני נמצאת אך צעדתי לתוכו
בביטחון גמור. לא פחדתי מכלום. לא מרוצחים, לא מאנסים, לא
משדים. מה יש לפחד לבן-אדם כמוני, הא? בן-אדם שלא בטוח אם הוא
אדם. אפילו שם לא השארתי לעצמי. גם לא אשפוז. מחקתי הכול.
המשכתי לצעוד במעבה היער. הדבר היחיד שהטריד את מנוחתי היה
הקור. לא רציתי קור, לא בא לי. ויתרתי על הכול, אז לא מגיעה
לי קצת חמימות? מה יש, אלוהים, אתה לא יכול להתחשב?
ישבתי על אחד הסלעים באמצעה של קרחת יער ונרדמתי מקופלת בעור
ברווז מצומרר. המלמלה שבשולי השמלה נפרמה אט אט. בלילה, מלמלות
קטנות וגדולות, מחוררות ושלמות, יפות ומכוערות, הופיעו בחדרי
מוחי הצר והקפוא. צרת מוחין אני, כנראה. שיחקתי איתן והתעטפתי
בהן והן עטפו אותי חזק חזק, כמו חבילה שבירה, מהסוג ששולחים
בדואר במחיר יקר. התכרבלתי בתוכן והרגשה של חמימות מתוקה החלה
ממלאת אותי. רגלי ניתקו מהקרקע וכנפי המלמלה נשאו אותי היישר
אל כרכרת עץ עגולה.
מימיני, במושב הקדמי, ישב רכב משונה: אדמוני, רזה, בעל ראש
דלעת גדול ממדים ועיניים משולשות. הוא חייך אליי, וכשהתעוררתי
בבוקר, המשכנו לנסוע.
היה יום מקסים. מזג האוויר היה מופלא. עננים בהירים הזכירו לי
את המשפט היחיד שידעתי מוודסוורת', "טיילתי לבדי כמו ענן."
הבטתי באותו הענן, אבל לא הייתי לבדי. הרכב החייכן עצר את
המרכבה. קדנו קידה זה לזו. הוא הושיט לי בעדינות את ידיו
הארוכות, ואני חשתי במפרקי אצבעותיו הדקיקות, השקופות כמעט.
פסענו בשביל האבנים הצהובות לעבר הארמון.
בכניסה, פגשנו את אבי האהוב. הוא אימץ אותי בחום אל לבו, בירך
לשלום את הרכב, והוביל אותי אל הטרקלין שבו סעדנו את ארוחת
הצהריים. הארוחה היתה דשנה - סטקים, שניצלים, דגי פורל,
סרטנים פירות ים, קטניות, סלטים, תבלינים, ריחות. לא הייתי
רעבה. אבי התלונן על חיוורוני הרב. ביקשתי מן המשרתת שתגיש לי
סלט פירות.
נשארנו לבדנו בטרקלין, אני ואבי והסלט פירות והעלנו זיכרונות
מן הילדות. דברנו על אמי המנוחה. על צדיקותה. על זוהרה ויופיה
העדין. בתום השיחה הביט בי אבי בעיניו החומות, העמוקות, והעלה
על פניו מבט אוהב. "הגעת לפרקך ילדה," אמר, "מה דעתך על נסיך
צעיר שיישאך לאישה?"
"הו, אבא," השבתי נסערת, "עוד לא מצאתי את בחיר לבי, את זה
שארצה לתת לו הכול, שאוהב אותו עד יומי האחרון, שיהיה אב
לילדיי."
"יקירתי," הוא פסק, "שלושה בחורים יפי תואר, שלושה מארזי
הלבנון של הממלכה יבואו להציע לך את עצמם ביום א' הקרוב.
בחורים אמיצים וגיבורי חיל שכמותם אין בנמצא. יהא עליך לבחור
באחד מהם. אני סומך על הבחירה שלך."
לשמע דברים אלה התרגשתי מאוד ורעד קל עבר בגופי. פרק חדש עמד
להיפתח בחיי. מאוחר באותו הלילה, עליתי על משכבי וסירבתי עד
יום א' הקרוב לצאת מחדרי. המשרתות הביאו לי אוכל. סירבתי
לראותן. הן הניחו אותו על מפתן הדלת והסתלקו.
גם את אבי לא חפצתי לראות. שקעתי כולי במחשבות עליו, על עלם
העתיד שלי.
יום א' 1996 .3.12 כתבתי את היום הזה ביומני כדי להנציח אותו,
לתת אותו כמנחת זיכרון לילדיי.
בעשר בבוקר ירדתי לאולם הכניסה. לבשתי שמלה לבנה, קלילה
ופשוטה. נראיתי יפה מתמיד. שלושת גיבורי החיל נכנסו לאולם בזה
אחר זה ואני קיבלתי את פניהם בחיוך נבוך. עלם החמודות הראשון
כרע על ברכו והציג עצמו בשם לוסיפרו. השני כרע אף הוא והציג
עצמו בשם אוריאל. שלישי היה תומאס.
"עלמה נכבדה," פתח ואמר לוסיפרו, "כיוון ששלושתנו רוצים להינשא
לך תוכלי להטיל עלינו משימה קשה שבקשות, מסוכנת שבמסוכנות ומי
מאתנו שימלאה בגבורה ובנאמנות שלך יהיה." סומק עלה בלחיי. לא
ידעתי מה לומר. "גברתי," חילץ אותי אוריאל, "אני מתחייב להביא
לך את עין המפלצת שמאיימת על הממלכה ובכך להבטיח את שלומך ואת
שלום ממלכתנו העתידית. אם תסכימי אצא אל הדרך מיד."
הנהנתי להסכמה ואוריאל נפנה לדרכו. נשארנו באולם אני, תומאס
ולוסיפרו. תומאס דיבר: "גברתי, לוסיפרו, אוריאל ואני הננו
חברים קרובים. חברי ילדות. מסעות רבים ערכנו יחד ברחבי העולם
הגדול ומחוצה לו. ביקרנו במאדים, בנוגה ובירח. רכובים על חד
אופן גילינו רזים מנפלאות היקום. אני מתחייב להביא לך את האבן
האדומה שנמצאת במעמקי הלבה של כוכב נוגה. מאבן הקסמים הזאת
תוכלי לבקש כל שיעלה על לבך, למען תהיי מאושרת עכשיו ובימים
האחרים."
תומאס קד קידה עמוקה, ברכני לשלום ויצא לדרכו.
"מה אתה מתכוון להביא לי, האביר לוסיפרו?" שאלתי בקול רך. "אני
מתחייב לחפש בכל אוצרות הממלכה שבכדור שלנו ובכדורי ארץ אחרים
את האוצר היפה, הנכסף מכול ולהביאו אליך. לא אבזבז מלים לריק
ומיד אצא לדרכי, העלמה זהובת הנוצה."
התואר הזה "זהובת הנוצה", החמיא לי מאוד. הייתי מסוחררת מיופים
של הבחורים, מבולבלת מן הצורך להכריע. התעלפתי. המשרתות,
איזבלה וגרונדולה, הביאו מים להשקותני. השבעתי אותן שלא תספרנה
דבר לאבי על התרגשותי הגדולה. התיישבתי ליד החלון והתבוננתי
באדמות הכתומות של ממלכתנו, בשדות הפז, בשיבולים המשתפלות
בהרים.
עברו שלושה ימים.
לוסיפרו, אוריאל ותומאס חזרו מן המשימה. כל אחד מהם ביקש
להיפגש עמי ביחידות. אוריאל היה הראשון. הוא הציג בפניי את עין
המפלצת הנוראה. עין ירוקה בגודל כף יד. אוריאל היה הצעיר
שבשלושה ואני רחשתי לו חיבה וכבוד רב על נכונותו להקריב את
חייו. הוא התבונן בי. בשתיקתי. קד קידה ויצא. אחריו התדפק על
הדלת תומאס. הוא הציג בפניי את האבן האדומה שהביא מנוגה.
"אבן משאלות," קראתי בפליאה. "הרי זה כמו באגדות, אפשר לבקש כל
מה שרק רוצים."
"כן," אמר תומאס, "ואני מקווה שזה יוביל לאושרנו המשותף."
הייתי קצרת-רוח ושאלתי: "אני יכולה לבקש משאלה?"
"בוודאי," השיב תומאס.
נפניתי אל האבן, ריכזתי בה את כל כוחותיי ובלבי התפללתי:
"אלוהים, עשה שאני אבחר בבחור הנכון." פקחתי את עיניי בהקלה.
קדנו קידה זה לזו ותומאס יצא. שלישי נכנס לוסיפרו. הוא החזיק
בידו חבילה ארוכה מכוסה סדין לבן, מלוכלך ומקומט. "לוסיפרו, מה
בידך?" שאלתי. שותק הוא החל להסיר את הסדין. גוף מתכת של חד
אופן ישן, חלוד באיזור ההגה נגלה לי.
"יקירתי," הסביר, "שלושה ימים אימצתי את מוחי בניסיון למצוא
משהו מרשים במיוחד. חשבתי על מפלצות, על דרקונים, על חלליות
ואפילו על כוכב שלם שהייתי מוכן לתלוש למענך מן השמים. חיפשתי,
ולא מצאתי. החד אופן הזה לא יצלח עוד לנסיעה, אבל הוא נושא עמו
משהו ממני, מזיכרונות ילדותי, ממסעותיי הישנים אל הירח עם
אוריאל ותומאס. בהעניקי אותו לך אני מרגיש כאילו נתתי לך איבר
מאיברי גופי. חדר מחדרי לבי ... את מבינה?"
לוסיפרו ואני נישאנו ב - 97 . 12 .13 היתה זו החתונה המפוארת
ביותר שידעו בני הממלכה זה שנים ארוכות. אבי היה המאושר באדם.
את ירח הדבש העברנו בירח, הכוכב המועדף עלינו. זה היה בין
ה- 97 . 12 . 14 עד ה- 97 .12. 17. היו אלה שלושה ימים נהדרים
של חזרה לילדות רחוקה, של תחושת פורקן ואובדן חושים. הכול נראה
חדש ומבטיח. לראשונה בחיי הרגשתי משוחררת. לא חשבתי על כלום
ולא רציתי כלום, לא כשלעצמי ולא כשלעצמו. לראשונה בחיי ידעתי
מהו אושר.
ב - 1999. 12. 18 ילדתי את בני הבכור, אנדריאו. חגגנו את
האירוע ברוב פאר יחד עם כל תושבי הממלכה ושכניה.
ב- 2001. 7. 19 ילדתי את בני השני.
אחרי הלידה נכנסתי לדיכאון. |