[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי וישנה
/
מסגרות

לעלמה, תהיי אשר תהיי,
http://www.haayal.co.il/thread.php3?rep=94359






בימים אלה עתותי בידי, מלבד התעוררויות אחת לארבע שעות, ומלבד
אותן נקודות חיכוך קטנות שביני לבינו. אלה למעשה היחידות
המגדירות את היממה כפי שהיא - הנה בוקר, אני שומעת אותו
מתעורר, מרתיח מים לקפה. ערב, צליל המפתחות בדלת, ארוחת ערב
משותפת לעיתים, עיתון פרוס על השולחן לידו. יתר הזמן זורם לו
בעצלתיים.

אנחנו נדרשות לצאת מהבית לעיתים נדירות בלבד. אין כמעט שרות
שאי-אפשר להשיג עד סף הדלת. לחמניות טריות מידי בוקר, בשר
מהקצב, הזמנה טלפונית מהמרכול. במכוון, אני מזמינה את המזון
ממקורות שונים, משלמת באמצעי תשלום שונים, אם לא ייעשה מאמץ,
לא ניתן יהיה לעקוב בדיוק. מוטב כך.

אנחנו יוצאות מהבית לקבלת זריקות ולמעקב בלבד. בדרך חזור אנחנו
נכנסות לסופר פארם ומעשירות את אוצר הבקבוקונים הנשיים. בפעם
האחרונה קניתי מלבין שיניים וקרם למניעת הזדקנות. אני מניחה את
הרכש החדש על השידה שליד המיטה. שורה שלמה של בקבוקונים חסרי
שימוש. ראי ראי, מי היפה בנשים?





מסגרתי את תעודת המסטר. השם שלי באותיות שחורות מפוארות,
בהצטיינות יתרה. הממסגר, איש רב פעלים, עובר בין הדירות ומוכר
תמונות שמן של עולים חדשים. בחרתי תמונת שדה תירס פתוח לקיר
סלון שלנו, הרוח נושבת ומערבבת את הגבעולים הזקורים. האיש שיבח
אותי על טוב טעמי. "אתה ממסגר גם דברים אחרים", ביררתי, מנענעת
את העגלה ביד אחת. "כן", כך הוא, "כל דבר". פרסתי על השולחן את
תעודת המסטר שהיתה מגולגלת בפינה. "תראי לי איפה חדר העבודה של
בעלך, כדי שנוכל להתאים את המסגרת לריהוט, או אולי חשבת לתלות
את זה בסלון?". "זה שלי," חייכתי במבוכה, "וחשבתי לתלות את זה
במטבח".

זה היה נראה לי רעיון משעשע. זה עדיין נראה לי רעיון משעשע.
תעודת המסטר שלי, חתימותיה המסולסלות, הצטיינותה היתרה, מסגרת
שחורה עם פס מוזהב, בין הכיריים לתנור. תראה, אמרתי לבעלי
באותו ערב. הוא חייך. היינו מאושרים.





במקלון הבדיקה מסתמנים שני קווים - "אנחנו בהריון" - הביטוי
המגוחך הזה של הזוגות המודרניים, מטופש וחסר המשמעות.
ההורמונים שלי, שלי ורק שלי, ציירו את שני הקווים הללו על
המקל. אני בהריון.

אני קמה לפנות בוקר להקיא. השדיים שלי משנים את צורתם.
ורידי הרגליים שלי בולטים בכחלונם. עור הבטן שלי נמתח.
שלי. רק שלי. אני בהריון. בסדר, אני מוכנה לתת קרדיט מסויים
לתהליך הרגשי, להכנה הנפשית לקראת ההורות. בכל אופן עוד מעט
תהיה לנו תינוקת. דבר מגרגר וכחול עיניים כמו על קופסת מטרנה.
ועדיין "אנחנו בהריון" מעצים את בחילת הבוקר. בעלי יודע לא
לנסות אפילו. בחודשים הקרובים לא ייאכל בשר בבית, לא בצל
מטוגן, לא בצל לא מטוגן, לא ייתבשל דבר על הכיריים, ריחות הם
מחוץ לתחום. אני בהריון.

אני נלחמת בשינה, היא רודפת אחרי, רודה בי, מכתיבה סדרי יום
חדשים. איך אפשר ללמוד ככה למבחנים? איך אפשר לעשות משהו ככה
בכלל? בין עייפות בלתי נשלטת לבחילות מעיקות. למה בכלל אני
צריכה את התואר הזה? תואר אחד זה לא מספיק? תעודת בגרות זה לא
מספיק? סיום בהצטיינות של בית ספר יסודי? גן רוחמה - "חיוכך
אור. תרומתך לחברת הילדים ניכרת. עלי והצליחי". וחם. חם.
שייגמר כבר. עוד שבעה חודשים. שישה. שלושה. שניים. אני מסתובבת
כמו טעם מחלבה קטנה, סליחה גדולה, מיוזעת וסמוקה.

תודה רבה, פמיניסטיות יקרות וצרחניות באשר אתן, על החסד הגדול
שעשיתן עמנו הנשים. כאילו אם נשרוף חזיות זה יעשה אותנו שטוחות
או משהו. נשים וגברים הם לא אותו דבר. אני בהריון בשם כל
הקדושים. אני בהריון. אנחנו יכולות לדרוש להיות טייסות קרב
ולוחמות קומנדו. אבל כולנו יודעות שהיכולת שלנו לרוץ פחותה,
ושקל יותר לאנוס אותנו בשבי. ושאנחנו, רק אנחנו, בהריון, על כל
המשתמע מכך. לא השגנו שוויון ולא נעליים. השגנו רק צורך
להתחרות עם הגברים על אותו המגרש, עוד מבחן, עוד ציון, עוד
עבודה סמינריונית. אני רוצה לשכב עם הרגליים מורמות, תחבושות
אלסטיות, מילק שייק קר, ולחכות. מותר לשלוח לי שושנים ורודות
בנייר צלופן לעידוד.

תסכולי הנשיים מוצאים את פורקנם במטבח שלנו, במזווה, במקרר,
במקפיא. אוכל מבושל הוא מחוץ לתחום, אבל חזה עוף נא, מופשר
במקרה הטוב, קפוא לגמרי במקרה חסר הסבלנות הרגיל, הוא
אלטרנטיבה מצויינת. אפונה קפואה, תירס קפוא. מים, ועוד, ועוד
קצת, ולהקיא. קל יותר להקיא בהריון. תענוג. עכשיו לנוח. אני
אישה. אני בהריון. מותר לי להתנהג בצורה לא מאוזנת. ערמות של
דפים מחכות לעיון על השידה.





הצירים החלו בשבת בבוקר, תחילה בלתי ברורים, ולאחר מכן הלכו,
התגבשו וקיבלו צורה. אחת לחמש דקות. זה ייקח הרבה זמן. "לך
לנוח," אמרתי לו, "לא תוכל להחזיק מעמד אם לא תנוח". אחת לארבע
דקות. הוא ישן עכשיו. אני במיטה השניה. מנסה למצוא תנוחה פחות
מעיקה. הלוואי ויכולתי להירדם. קמה. שוטפת כלים. מניחה במייבש.
אחת לשלוש. נראה שזה אמיתי. "קום," אני אומרת לו, "הגיע הזמן".
לוקחת את התיק שהכנתי מראש, מסמכים רפואיים, בגדים, כלי רחצה.
מחכה ליד הדלת. אחת לשלוש דקות, והכאב הולך ומתחזק. הוא
מתלבש.

בדרך אני משחקת בעצבנות בתחנות הרדיו. "תרגעי," הוא אומר,
"ת-ר-ג-ע-י". "אני אישה," כך אני, "זהו תור הזהב של העצבנות
הנשית בבית הזה, נא לא להפריע", הוא מסכים לספוג אותי ואת
גחמותיי, "נעריי החוף" מצווחים ברקע, רק התיפוף על לוח השעונים
מפריע לו לנהוג, הוא אומר, אז אני מפסיקה.

באת מוקדם מדי. מוקדם מדי?! אני משתוקקת לקלל, רק שאוצר המילים
שלי סורס. לא יכול להיות, אני אומרת בלחישה רפה. שבע שעות של
צירים, אחת לשלוש דקות, באמת. הלוואי ויכולתי לאכול משהו. היא
שולחת אותנו לטייל. בעלי חסר סבלנות ועייף. הערתי אותו. אמרתי
שעכשיו הזמן, ובמקום לחלץ תינוקות מרחמן של נשותנו העגלגלות,
אנחנו מטיילים, כרסי בין שיני, במדשאה שליד חדר הלידה. מחר הוא
צריך לנסוע לעבודה. אני מכירה את המבט הזועף מהורהר הזה. יש
בזה משהו.





צירים זה כמו, נגיד, כאב בטן טורדני במיוחד. יותר טורדני,
יותר. תתאמץ חזק. עוד קצת. יותר. דמיין את הכאב הכי טורדני
שאתה יכול - יותר. ועדיין, משהו שאפשר להסביר לגבר, לפחות
בצורה כללית. צירי לחץ לעומת זאת, אותן דחיפות אחרונות של
התינוק מן הרחם המוגן לאוויר העולם, אין סיכוי שאוכל להסביר,
שתוכל להבין: דמיין נא את גופך מנוסר לאורכו במסור חשמלי. כאב
נורא כל כך שכל מרכיבי הפחד, ההליכות הנאות, הבושה, נעלמים
כולם אל מול גופך הנחצה לשניים. לא, לא כמטאפורה, בדיוק כך.
מסור חשמלי, חיתוך, תלחצי. תלחצי. תלחצי. זה לא אמיתי, אני
אומרת לבעלי. זה לא אמיתי. אני רוצה לצרוח. מספיק לי הדבר הזה.
זה לא אמיתי. זה לא.

ששום גבר בעולם הזה לא ייעז לומר לידי שהוא ובת זוגו "עברו
לידה". מילא "בת זוגו", אני עוד יכולה לשמוע בלי לרקוע ברגלי
בכעס ("אשתי" לא טוב?). אבל גבר יולד זה מעבר ליכולת הספיגה
שלי. גברים, הקשיבו הקשיבו, אולי לא שמתם לב, אבל אנחנו אלו
השוכבות על שולחן העינויים, רגלנו מפוסקות, וזרים עושים בנו
כבשלהם. אנחנו. רק אנחנו. נשים בכל רנ"ב ושס"ה. אילולי חונכתי
מנעורי, כראוי לאישה, לשמור על לשוני ולהתנהג באיפוק, ואילולי
היו רגליים כואבות מן המאמץ ורועדות ללא שליטה, או אז.





המחשבה הראשונה שלי - היא תצטרך יום אחד לעבור את זה. הדבר
הקטן הזה, האדום, מלא התום והטוהר, ומצופה בקרום שמנוני ובדם,
עתיד יום אחד לשכב על שולחן העינויים הזה, לאבד צלם אנוש לזמן
מה, רק כדי להמשיך את השרשרת הזו. אלוהים, מה עשיתי?

יונית. שם ידידותי למשתמש, מצוייץ וחסר יומרות. לו היה נולד בן
הייתי קוראת לו יהונתן, יהודה, או איתן, שם המתאים ליפי בלורית
והתואר, שם שאפתני, ואם אפשר משהו שיסתדר גם טוב באנגלית. אבל
היא בת. ומוטב לה, למענה ורק למענה, לדעת את מקומה. לא לצפות.
לחייך יפה. לגדל שיער שאמא תקשור בסרטים וורודים. לחייך שוב.
לגמור בהצטיינות את גן עליזה (הרי זה לא יהיה גן יעקב, למשל,
אין כזה דבר). למצוא חתן. לטגן שניצלים. החיים הטובים. אל
תיכנסי לתחרות של הגברים, יוניתי. הנה, אמא שומרת עלייך, יפה
שלי.





כשהוא יוצא לעבודה, אנחנו מתערסלות זו בזו. אני מנצלת את שעות
השקט לנמנום, אמבטיות במלח אנגלי ואכילה. העיסוק הזה הפך
למרכזי כל כך בחיי. בחיינו. היא מוצצת את לשדי. אני בולסת. כל
המאכלים, כל הריחות, כל הדברים שלא עלו על הדעת קודם. ועוד.
וביחד. עד אותה הרגשת חנק כמעט. ואז עוד ארבע כוסות מים,
ולהקיא. תמצית חיי.

תודה רבה עולם מודרני. אתה מציע לי מרוב טובך (אפשרויות בלתי
מוגבלות, כמויות בלתי מוגבלות), ואני אמורה לחזור לממדים
הקודמים בתוך שלושה חודשים. חזרה למרוץ הגברי הזה, בחליפת מיני
מחוייטת. פמיניסטיות יקרות שלי, במקום לפטור אותי מן החזייה
(זו אינה אופצייה כרגע, חלבי הנוטף), כבלתן אותי לחליפות,
ללוחות זמנים, לשימוש בלתי פוסק במוח ובאינטלקט, גם כשהגוף
צורח שהוא רוצה רק שלווה, מנוחה, אמבטיה פושרת, חיבוק.

פעם בארבע שעות אני אמורה לחלוץ לה שד. לבקשתי, נקנתה כורסת
טלוויזיה לצורכי הנשים השסועות התפורות וצאצאיהן, דהיינו
יונית. רביצה על כורסת טלוויזיה היא דבר נפלא המצטרף למגוון
הפעילויות היומיות המרתקות. אני נקשרת רגשית לברוק היפה
והאמיצה, מתעבת את סטפאני (והיא גם שמנה. שמנה! שמנה!! אני
נציגת העולם המערבי. שמנה!!!). אני מפתחת יכולת אכילה, האכלה
וצפייה משולבות. רק ההקאות האלה שוברות את האידיליה. צריך
בפועל לקום, לשתות כמויות מופרזות של מים בבת אחת, להקיא,
להתנקות. תהליך. אם לא אקיא מיד, האוכל ייספג. אני אתרחב. אני
אאבד את נעורי שאמורים להיות נצחיים כמו בפרסומות. אני אהיה
שמנה. חייבים להקיא מיד.





אני כורעת על ברכי מול האסלה, תוחבת אצבעות לגרון, צא אוכל צא.
קילוגרם של חזה עוף, שקית שלמה של אפונים קפואות, תותים, המון
המון תותים, רסק תפוחי עץ מועשר בויטמינים, שלוש חפיסות שוקולד
מריר, במבה, ולסיכום חמש כוסות מים ברציפות. תחושת המלאות
הדוחה הזו, הציפייה לשחרור.

יונית מתעוררת בחדר השני. תחילה ציוצים לסירוגין, רק שתחזיק
מעמד עוד קצת, עד סוף התהליך ההכרחי הזה. אבל עכשיו הצרחות
האלה, חסרת סבלנות קטנה ומעצבנת, הנטיות הנשיות שלי מחד מול
הנטיות הנשיות שלי מאידך. הצורך להיות חטובה, לספק את הפנטזיות
של הגבר איתו אני חיה, לעמוד בסטנדרטים, להיכנס לחליפה
מחוייטת, מול הצורחת אדומת הפנים שבחדר השני. אני משתגעת.
והצרחות האלה, הבלתי פוסקות, ומידי פעם השקט המכחיל הזה שבין
נשימה לנשימה, אמא רעה שכמוני, מטפלת בעצמה במקום בתינוקת,
תינוקת רעה שכמוה, אגואיסטית חסרת סבלנות. צא אוכל, צא! אני
משתגעת.

יונית עוברת לשלב השיהוקים ההיסטריים. אני מקיאה סוף סוף,
מיוזעת ודוחה. רוצה להתקלח. רוצה להניק. רוצה למות. רוצה
לאכול. רוצה לראות את ברוק בטלוויזיה עם שיער בלונדיני ארוך
ועיניים ירוקות ואיך היא שונאת את סטפאני. התינוקת, אדומה
ומיוזעת, מסרבת לשד. עייפה. ישנה שינה טרופה של ילדה שבכתה
הרבה מידי, אכלה פחות מדי, וסובלת מחרדת נטישה. אמא רעה,
אומרות עיניה, כאשר הן נפקחות לכדי חריץ, אמא רעה. תינוקת
טיפשה וצרחנית, אני עונה לה, לפני שנולדת הייתי שפויה. אמא
רעה.

כל הסבל הזה. הלידה הבלתי נגמרת, התפרים, ההשפלה ("מתי תגמור
כבר?" אני שואלת את הרופא, הרגליים רועדות מן העומס לאחר המאמץ
והתנוחה הזו, "את רוצה שאני לא אתקן אותך כמו שצריך," הוא
אומר, כאילו הייתי שמיכה שיש להטליא. הייתי בועטת בו לו הייתי
מסוגלת לזוז. אבל הרגליים קשורות וחסרות חיות בלאו הכי). הכל
מתמצה בתינוקת הזו ששוכבת עכשיו בחיקי, מותשת מכדי לינוק. כל
וריד בולט, כל קמט, כל עיוות.





המפתח שוב בדלת. ערב. תיק. עיתון תחת בית השחי. אני יודעת מבלי
לראות. אנחנו מעורסלות על כורסת הטלוויזיה. צליל המפתח מעיר
אותי מנמנום מסוייט. אני מכירה כל צעד. כל כחכוח גרון. כל
נשימה. "שלום," הוא אומר. אני נאלמת. הוא מניח את התיק ואת
העיתון. הוא מחפש אוכל במקרר. שקשוק צלחות. מים זורמים. רשרוש
דפי העיתון הנפרש לפניו. הוא חושב שאני ישנה.

אני שונאת את העיתון שלו. שונאת את השקט. שונאת את הגוף שלי
(תודה לך תינוקת צרחנית ואדומה). שונאת את האוכל שבמקפיא.
שונאת את הפמניסטיות באשר הן, עם או בלי חזיות. השנאה מתפשטת
בי כמו אש בשדה קוצים. כל השיממון הרוחני מתלקח בין רגע. הוא
אפילו לא בא לראות את התינוקת. אנחנו לא חשובות יותר. מפלצת.
מפלצת אני בעצמי. שישרפו כולם. הבית אפל, אני הולכת למטבח, הוא
יושב שם, העיתון פרוש לפניו בשלווה הרגילה. אני





הוא אוסף שברים אחרונים לפח עכשיו. אני שומעת. סימנים אחרונים
לאובדן השליטה שלי. אני מכירה כל רעש. כל תנועה. יושבת מכווצת
על הכורסא שלי. מתנדנדת קדימה ואחורה. אני צריכה מישהו שיטאטא
את השברים שלי. שיאחה חזרה למה שהייתי קודם, לפני שהכניסו
והוציאו ותחבו ומשכו ופירקו ותפרו. מתנדנדת קדימה ואחורה.
פוחדת שהוא ייכנס לסלון עכשיו ויישאל אם בכל בסדר. "לא," אני
אגיד לו, "שום דבר לא בסדר. זה לא הגוף שלי. זה לא אני. הדממה
הזו. הרעשים הקטנים המבהילים. חוסר הסדר. הסדר. המפתח בדלת.
העיתון. התינוקת. הכל השתנה".

אבל הצעדים שלו מתרחקים במורד המסדרון. הוא הולך לישון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אין אנאלי -
מה לי?


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/10/02 1:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי וישנה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה