שנייה אחרי שהוא התפוצץ הגעתי לכאן. מהיר, בלי כאבים.
תשכחו ממנהרות ואור לבן, גם אין שום איש זקן שמחכה ומושיט
ידיים, אין ידיים להושיט כאן. אין גוף. אבל בסה"כ די נחמד לי.
שקט פה ואפשר לישון עד מאוחר, נשמות לא מתעוררות לפני שתיים
עשרה.
                                   

באו הרבה אנשים, את חלקם אני אפילו לא בטוח שאני מכיר.
הרבה דמעות, הרבה מלח. הנה המשפחה, שבורה. אם רק הייתי יכול
לומר להם שטוב כאן אולי זה היה חוסך איזו דמעה או שתיים.
ארבעת החברים הקרובים לי, מחובקים, מחביאים בכי מאחורי משקפי
שמש נדחקים הצידה על ידי עיתונאים וצלמים, עשיתי את זה, אני
מפורסם.
והנה החברים מהעבודה, חבורת אלכוהוליסטים, גם לכאן הם באו עם
בקבוק של ג'ק דניאלס. לחיים חבר'ה, לחיי מותי.
רק היא עומדת שם מחובקת עם החבר החדש שלה, מחליקה את הדגל
ששוכב על הארון שמסתיר לי את מה שהיה הגוף שלי.כן, מסתיר, עזבו
אתכם מסיפורים, אנחנו לא רואים דרך קירות.                    
       
הם מורידים את הקליפה שלי לבור עכשיו וכמה חרדים עוד מנסים
לעשות כסף על הגב המרוטש שלי. זין. יש מניין. שקל לא תראו פה.
הקדיש עושה לי צמרמורת. נחמד, אתה חי בעברית אבל קוברים אותך
בארמית.
שחף מניח את הבקבוק על הארון. בכי, הלוויות זה דבר דרמטי.
זהו, עכשיו אני מכוסה. האבק כבר לא עושה לי קשיי נשימה.
להתראות אנשים ותודה על המילים הטובות, היה מרגש.
                               

רק דבר אחד נשאר להגיד אחרי שהכל נגמר.
שחף, יא זבל, זה המוות המחורבן שלי, לא יכולת להשקיע במשהו קצת
יותר יקר מג'ק? בכל זאת מרשים לנו לשתות רק פעם בשנה.
ימי זיכרון, אתם יודעים...