אנחנו הולכים בת"א עם טייפ על רקורד
לאורך אלנבי (סירנה), סמטאות (נביחה),
פארק הירקון (צחוק, צעקה)
ואני מרגישה כמו ילדה
שמרימה ראש שפוערת
פה אל הגשם,
אל המילים ההססניות
של ילד בר-מצווה בן 18
עם רגליים שהפכו ל
ג'לי דובדבן.
אני יודעת שתוותר,
כמו כולם תוותר כמו
עלים שנכנעים לשלכת.
אבל אל האדמה שתדע,
שרירים נרפים כמו בשכרות ו
אל האדמה הם מגיעים מפויסים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.