להלן מקבץ סיפורי זן שנכתבו (או ליתר דיוק הועתקו בשינויים)
בפורום פילוסופיה ע"י מיס לואיס ועל ידי.


לקבצן אחד הייתה גיטרה 5 מיתרים. כל יום הוא היה הולך לפינת
הרחוב שלו, דופק ומקרקש לו בגיטרה שירים של חמישה מיתרים.

הזמן עבר, ויום אחד פקע מיתר בגיטרה. אבל הקבצן המשיך ללכת
לאותה פינה, לדפוק ולקרקש, כי הוא עדיין יכול לנגן שירים של 4
מיתרים. כך המשיך להנאתו. אבל הגיטרה הייתה ישנה, ועוד מיתר
נקרע לו מבלייה.

אבל הקבצן הזה הוא לא אחד שמתייאש, והוא ממשיך לפרוט ולקשקש את
מה שהוא יכול, והפעם רפרטואר שירים ל-3 מיתרים. והנגינה נמשכת
מאותה קרן רחוב, ונפסקת רק שמיתר נוסף לא עומד בנטל, ונקרע.
הקבצן כבר מכיר את הפרוצדורה, וממשיך לנגן לפי האילוץ, שירים
ל-2 מיתרים.

וחולפים להם הימים וכמובן פוקע לו מיתר נוסף, והקבצן ממשיך
לדפוק ולקרקש על הגיטרה הישנה שירים למיתר אחד, כי מה כבר אפשר
לעשות. מנגן ומנגן לו בקרן הרחוב, עד שלפתע פוקע המיתר
האחרון.

ואז? אז הוא יכל לנגן את כל השירים שבעולם.



הנסיך מאו היה צייד חובב ששלט במדינה קטנה לשפת האוקינוס
ההודי. באחד מימי ראשון יצא כמנהגו לצוד והרחיק להפליג לאי
הידוע בכינויו אי הקופים. אי זה קיבל כינוי זה (מן הסתם) משום
ריבוי קופי המקוק בו.
בהגיע הסירה לאי התפזרה קבוצת הקופים שנראתה מהסירה במהלך
ההפלגה, דבר שלא הטריד את הנסיך שכן הוא היה צייד מנוסה ובכל
מקרה לא בא במיוחד בשביל הקופים. אולם, כשירד הנסיך מסירתו,
שם לב לקוף אחד שלא ברח ואף קיפץ וציהל במקומו, הכיר מייד
הנסיך בקוף הזה כנסיך של הקופים האחרים וירה בו חץ (וכי מה
חשבתם ? שיעניק לו כבוד מלכים ?), אך הקוף בזריזותו תפס את
החץ בידיו והמשיך לצהול, לקול תרועות שאר הקופים.
פקד הנסיך על אנשיו לירות אף הם ומייד נפל הקוף ממספר חצים
שננעצו בו ומת. פנה הנסיך לחברו למסע ין פוי ואמר : "הקוף חשב
עצמו זריז וחכם, אסור היה לו לסמוך על כשרונו במגעו עם בני
אדם ".
למחרת עזב ין פוי את הארמון והלך ללמוד אצל חכם, למד להקהות
את כל אשר נוצץ ולהסתיר כל יחודיות ושונות, עד שבמהרה איש לא
יכול היה להגדיר אותו.



שני נזירי זן חזרו למקדש שלהם, לאחר שבקרו בעיר הגדולה. בדרך
הם פגשו נערה יפה וחמודה, שעמדה מול נהר מלא בוץ ורפש ולא ידעה
איך לחצותו. היא בקשה מן הנזירים עזרה, ואחד הנזירים (שלא
אמורים להתקרב לנשים) ניאות לעזור לה. הוא הרים אותה ונשא אותה
לצד השני. הנזירים נפרדו מהנערה בצד השני של הנהר והמשיכו
בדרכם.

כעבור זמן מה חברו של הנזיר לא יכל להתאפק עוד: "איך יכולת
לעזור לנערה הזאת?
אתה יודע שאסור לנו להתקרב לנשים, לא כל שכן לצעירות ולחמודות
שבהן!"
ענה לו הנזיר: "אני עזבתי את הנערה על גדת הנהר. עד מתי אתה
תמשיך לשאת אותה?"




צ'ואנג צו היה דג לו בנהר הפו עם מקל של במבוק, כאשר מצאו
אותו שני שליחים של הקיסר (משימה קשה בפני עצמה למצא אדם שאין
בו כל יחוד) והודיעו לו כי כעת מתמנה הוא ליועץ לקיסר
בעינייני הממלכה, שהרי דבר חוכמתו הגיע עד לאוזני הקיסר. ביקש
צ'ואנג צו מהשליחים לספר לו על הצב המקודש והשליחים סיפרו
בפרוט על שריונו שמשומר בארמון כבר אלפי שנים, עטוף משי וניצב
על מזבח זהב באולם ענקי ויפיפה. משסיימו לפרט את הפאר וההדר
שבמקום שאל אותם צ'ואנג צו : "וכי מה אתם חושבים שהיה מעדיף
הצב, לוותר על חייו ושיסגדו לשריונו אלפי שנים ויקטירו קטורת
או שמה יעדיף להמשיך למשוך זנבו בבוץ ?", בשביל הצב ,ענו
השליחים, מוטב היה להמשיך למשוך זנבו בבוץ. "אם כן לכו הביתה
ותנו לי להמשיך למשוך זנבי בבוץ" ענה צ'ואנג צו.



אזרחי העיר Ch`i אהבו לקטוף את הניצנים הראשונים עם בוא האביב
ולתת אותם למכובדי העיר. כה נפוץ היה המנהג עד כי מושל העיר
הקדיש ימים מספר בתחילת האביב לקבלת מתנות אלו מתושביו, דבר
שראה בו גם הזדמנות להתעדכן על בעיותיהם ולהעריך את
הפופולאריות שלו.
אישה זקנה אחת באה למשכנו עם סל מלא תלתנים ובהגיע תורה הגישה
לו אותם, אז שאלה המושל למי היתה מגישה את התלתנים זולתו. לא
מצאה האישה תשובה אך המושל הקשה ושאלה בשנית, חשבה האישה קמעה
ולבסוף פלטה "אם לא לך אז היתי נותנת את התלתנים לחמורים".



שני תלמידי זן התווכחו ביניהם למי יש מורה יותר טוב. הראשון
התרברב:
"המורה שלי יכול לעמוד בגדה אחת של הנהר ובאותו זמן, בכוח
המחשבה בלבד, לצייר ציור מעשה אמן בגדה השנייה. ומה המורה שלך
יודע לעשות?" שאל את התלמיד השני בזלזול.

"המורה שלי? המורה שלי אוכל כשהוא רעב וישן כשהוא עייף"





איש אחד יצא לקטוף פטריות ובדרך תפס צבי, האיש חס על הצבי
ולקח אותו לביתו שם גידל אותו. בביתו של האיש היו מספר כלבים,
ובהדרגה הרגיל אותם האיש לצבי עד שהיו משחקים יחדיו. חלפו
חודשים ושנים ורצה הצבי לחזור להרים לביתו וכך יצא לדרך, בדרך
פגש בקבוצה של כלבי פרא, אך משום שהיה רגיל בכלבים ניגש אליהם
בלא כל חשש, גם ברגעיו האחרונים לא ידע הצבי מדוע תוקפים אותו
הכלבים.




אדם שט בסירה. היה ונתקל בסירה ריקה בדרכו, יהיה רגזן ככל
שיהיה, לא יצעק על הסירה הריקה. במקרה ויתקל בסירה ובתוכה אדם,
הוא יצעק לאדם לסור מדרכו. אם לא ישמע לו, יצעק שנית, ואם שוב
לא יגיב יוסיף לצעקה השלישית קללות וגידופים.
במקרה הראשון הוא לא ירגז כלל ובשני כן. אדם המלא בעצמו, כל
אחד יכול לפגוע בו,
אך מי יצליח לפגוע באדם ריק?




הכל התחיל ביום בהיר אחד, שבו הלך מנו אל ברהמה הבורא והתלונן
על העבודה הקשה : - המשפחה גדולה, העבודה רבה, יש ילדים רבים
להאכיל.
מנו ביקש מהאל עזרה. אמר לו ברהמה שיש פתרון. מנו יקבל מברהמה
משרת שיעזור לו בכול העבודות. אבל קיים תנאי אחד : את המשרת
הזה, לא ניתן יהיה להחזיר.
מנו מחק : - יהיה בסדר, אנחנו נסתדר, איפה המשרת ?
מיד כשהגיעו הביתה שאל המשרת : - מה לעשות ?
מנו חייך ואמר : - לך לחרוש את השדות
אחרי זמן קצר חזר המשרת : - מה לעשות עכשיו ?
- תבנה גדר לבית, השיב מנו.
משרת הפלאים חזר אחרי כמה דקות : - מה עכשיו ?
- נקה את החצר, חפור באר.

כעבור כמה ימים נגמרה העבודה ולא היה למשרת מה לעשות. אבל
המשרת רצה לעבוד ולא הפסיק להטריד. מנו רצה לנוח בצהרים,
בערסל, מיד היה מופיע המשרת ושואל : - מה לעשות עכשיו ?
מנו רצה להתייחד עם אשתו בא המשרת עם כל מיני רעיונות. מנו
רצה לישון בלילה והמשרת היה מפריע לו : - מה יהיה ? מה נעשה
מחר ?

מנו התחיל לאבד את סבלנותו. המשרת הזה דיבר ללא הפסקה ולא
נתן לו רגע אחד של מנוחה. מנו התגעגע לימים הרגועים לפני
שקיבל את המשרת ואיבד את השלוה.

חזר מנו אל האל ברהמה והתחנן : - עשה טובה, קח אותו בחזרה,
מהיום שהוא הגיע אני לא מצליח לישון או לנוח, הדבר העצבני הזה
ממלא לי את הראש בדאגות. אני לא מצליח להירגע, הפסקתי ליהנות
מהחיים.

ברהמה הזכיר לו את התנאי וסירב לקבל את המשרת בחזרה. מיואש
חזר מנו לביתו מתגעגע לימים השקטים שהיו לו פעם, לפני שהופיע
המשרת המטריד.

יום אחד שמע מנו על גורו זקן שחי בהרים. מנו עלה להימליה
לשאול בעצתו של המורה החכם. הגורו שמע את הסיפור חייך ואמר :
- בפעם הבאה שהמשרת ישאל אותך מה לעשות, תאמר לו לבנות
עמוד באמצע החצר, ובכל פעם שהוא יבוא להטריד, שלח אותו אל
העמוד שיעלה וירד עד שתאמר לו אחרת.

המשרת הזה הוא המוח (mind) שלנו. קיבלנו משרת שיסייע לנו
בפתרון בעיות ויעזור לנו להסתדר עם מטלות החיים, אבל הוא כל
הזמן
מלחיץ ומפחיד. יש אנשים שהפכו להיות העבדים של משרתם. ויש גם
משרתים חסרי רחמים שלא מרשים לנוח ולא נותנים ליהנות מהחיים
סתם כך.

מסתבר שמימיו של מנו ועד היום אין שינוי גדול, ורק האל ברהמה
מחזיק את כרסו הגדולה, צוחק מאושר - מאז שהוא נפטר מהמשרת, הו
לא מפסיק ליהנות.