[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוחאי ג'רפי
/
היום היפה בחיינו

עכשיו אני נועצת עיניים בגלגלי המיטה משתוללים על המרצפות
האדומות. מבהילים אותי ממחלקה למחלקה. כבר שלוש דקות אני לא
אמא, יהיו כאלה שיאמרו לי: מעולם לא היית, היית אם על תנאי,
והסיכויים אף-פעם לא נטו לכיוונך, לכיוונו. זה היה אבוד
מלכתחילה. אבל בשבילי זה אחרת, כמעט יום שלם הזדמן לי לחיות
עבור מישהו אחר, לכאוב את כאבו, לדאוג ממה שלא ידע לפחד ממנו,
להיות אם. כמעט יום שלם. כבר שלוש דקות מאז שהמצב חזר להיות
כקדמותו, אך המצב, הרי, כבר לעולם לא יהיה כשהיה.

   בתשע ועשרים וארבע דקות אספו אותי שתי אחיות  מחדר ההמתנה,
הן העמיסו אותי על כיסא גלגלים, והתחילו לרוץ איתי לחדר
הניתוח, שם המתינו לנו עוד כמה חלוקים לבנים, לסייע בחילוץ
העובר מבטני. מראש ידענו כולנו שזה  לא יהיה קל, שזה הולך
להיות נורא, שלקחתי הימור פרוע, שאם הילד יצא חי זה יהיה נס
ענק, ואם אני אחיה אחרי החוויה הזאת זה גם יהיה נס לא קטן.
שבוע לפני כן נאמר לי שלא קיים סיכוי שמישהו משנינו יצא מזה
בריא אם נחכה ללידה טבעית, שבה נמות שנינו, אז קבענו תור
ללידה, אתמול בעשר, כאילו מדובר בשן רקובה שצריך לעקור מהפה
שלי. ילד רקוב בבטן. גבי, ככה קראתי לו, כי אותי לא עניין,
נכון שהוא חי באמת, בכוחות עצמו, פחות מעשרים שעות, אבל עבורי
הוא היה קיים כל שמונת החודשים האחרונים, אתמול הוא הגיע
לישורת האחרונה, והיום נפרדנו סופית. כשסגרו את הדלתות, הם
הרדימו אותי כדי לנתח, בשניות האחרונות של הטשטוש שלפני
ההירדמות המוחלטת שמעתי את הרופא, אותו רופא שטיפל בי מההתחלה,
מספר את הסיפור שלי בראשי-פרקים. הוא עדיין לא הצליח להבין
מדוע סירבתי להפיל מההתחלה, אז, כשבאתי אליו והוא הפציר בי
לעשות זאת, במיוחד אחרי שאמרתי לא שזה לא נובע מסיבות דתיות,
הוא פיקפק, אבל הבהרתי לו שמעולם לא האמנתי באלוהים. אני חושבת
שזה די יפתיע אותו לשמוע, שעכשיו אני כבר מאמינה.

   השעה תשע עכשיו, תשע בבוקר. מבעד לחלון הזעיר שלי אני רואה
את השמיים הכחולים הנפלאים האלה. כולם שלו. הם אומרים שתינוק
שהתקיים פחות מחודש כאילו לא התקיים, שעד ליומו השלושים אין לו
נשמה. שטויות. לתינוק שלי הייתה נשמה תמיד, הוא התקיים, הוא לא
חי בנעימים, מתבוסס בנוזלי רחם לוהטים כשאר העוברים, הוא היה
מוכן לגמרי לחיים, לסבל, היה למוד מלחמות. מרגע שהיה לו צוואר
מזערי, הוא היה לכוד בחבל הטבור הארור שלי, ברחם המקולל שלי,
זה שכבר איננו איתי. הוא שרד, אף-אחד לא האמין. איך אפשר לעשות
את זה בלי נשמה? אם לא היית קיים?
   העיניים שלי יבשות עכשיו, יבשות לגמרי, כמו הגרון שלי.
הידיים שלי קשורות לעמודי המיטה, כמו הרגליים שלי. כבר לא יורד
דם משום-מקום, הכל יבש. אני כבר לא מנסה לצעוק, מיתרי הקול שלי
שחוקים, לא מסוגלים להשמיע דבר. אני ערה כבר יותר מדי זמן,
כמעט שבוע שלא ישנתי שינה נטולת תמריצים, לא אצליח להירדם
בלעדיהם, וגם הרופאים יודעים את זה. הם ירדימו אותי מיד. מיד
אראה אותו גדל, מיד אשן.

   אני לא יודעת מה היה אחרי שהורדמתי, בשבילי היה רק שחור,
בעיניים ובנפש, גם כשקמתי עוד ראיתי צלליות שחורות, לא ראיתי
באיזה חדר אני נמצאת, לא הבחנתי ברופאים או אחיות, הייתי
עיוורת. התחלתי לצרוח "גבי" עד שעיניי חזרו לעצמן, ואוזניי
החלו לשמוע צפצופים שנבעו ממכונות, שרשמו מה קורה בתוכי. אחרי
זמן לא קצר של צרחות נכנסה אחת האחיות. לטענתה ישנתי קרוב לחמש
שעות, ואני שהבנתי שמחצית הנס סופקה לי, ונותרתי בחיים, שאלתי
מה עם גבי, מה שלום גבי. האחות הבינה מי זה גבי, היא אמרה לי
שהוא חי, אבל בקושי, והרופאים עובדים עכשיו עבורו, עבור המסכן
שעבד בשביל עצמו כל-כך הרבה זמן, כל החודשים הזוועתיים האלה.
אני אמא, מלמלתי, אני אמא, יש לי בן. כל חודשי הסבל, חודשי
ההריון, חודשי הנטישה, כבר לא היו מבחינתי, הייתי המאושרת
באדם, זה היה הרגע המדהים בחיי.
   עברה חצי שעה והרופא נכנס, מיד התנפלתי עליו בשאלות על
גבי, הילד היפה שלי, הילד המושלם שלי. הוא התחיל לענות לי לאט,
לומר שהילד חולה, הילד בסכנה, ועוד כמה דברים שלא הצלחתי
להבחין בהם או להבין אותם, רק שמעתי "הילד". הוא היה עובדה
מוחלטת וקיימת. הילד. הוא אמר לי שהרחם נקרע, שאי-אפשר לתקן
אותו, שיותר לא אביא ילדים, אבל לא היה איכפת לי, הייתי כבר
אמא, ופעם אחת מספיקה לי, הפעם הזאת. שכבתי שם והבטתי בבטן
המופלאה שלי, שהביאה לי את האושר המושלם הזה, את רגעי השלמות
האלה, לא הבחנתי בדבר, הרמתי את ראשי רק כדי לשמוע אותו אומר
"ילד" ונתתי ללחיים שלי להימרח עד העיניים, חייכתי כמו שלא
חייכתי אף-פעם, הכל היה שווה. הייתי בטוחה שגם בשבילו.
   הייתי מותשת לגמרי, בקושי נשמתי, כאבה לי הבטן במקומות
שפתחו אותה ותפרו. היה לי כוח לדבר אחד בלבד- לראות אותו, וזה
מה שביקשתי מהרופא, שסירב. הוא אמר שאי-אפשר עכשיו, שכל שניה
חשובה, שעכשיו נלחמים. הוא לא הוסיף לזה דברים. הרגיז אותי
שהוא לא אמר שיהיה לנו הרבה זמן יחד, כאילו כדי שלא אפתח
תקוות, אך אלו לא היו תקוות, הילד היה עובדה, ואף מחלה לא תנצח
אותו, את השורד המדהים הזה. לא הסכמתי לקבל את התגובה האיומה
הזאת, התחלתי לצרוח, להשתולל, שלחתי את ידי להעיף דברים, אבל
עצרו אותי. זה השתלם. הרופא הסכים לתת לי להסתכל, אבל ממרחק,
כך שלא אפריע לפעולת הרופאים, ואני גיחכתי, הייתכן שאפריע
לרופאים שנלחמים למען בני? לא אני.
   הם גררו אותי עם המיטה לחדר הניתוח, שם ניסו לתקן את גבי.
הם עמדו שם, עשרה לפחות, בחלוקים ובכפפות, והקיפו אותו. יכלתי
לראות מעט ממנו, הוא היה זעיר, גודלו כשתי כפות ידי מחוברות
לכל-היותר, והוא היה חיוור, בשום נקודה על גופו לא הבחנתי
באדמומיות החמה הזאת שעוטפת גופותיהם של תינוקות. מיד נזכרתי
באותם חודשים שחנקתי אותו, בשגגת גופי, לא אפשרתי לו לנשום, גם
אז היה ודאי לבן, והנה הם לא נותנים לו לנשום, עוטפים אותו
כחבל הטבור שלי, כרחם הרוצח שלי, שזה עתה הוצא להורג. קפצתי
ממקומי בצרחות "תנו לו לנשום", ניסו לעצור אותי אבל המשכתי
"אתם לא רואים שאתם חונקים אותו?". זזתי מהמיטה לבהלת הרופא,
הם ניסו למנוע ממני, אך לא שמתי-לב, לא שמתי לב גם לפרימת
התפרים בבטני ולדימום, עד לרגע שאיבדתי את ההכרה לא הבחנתי
בדבר.

   כתמים לבנים של החלב שנועד לו נקווים על כותונת בית-החולים
שלי בדיוק במקום בו הוא היה אמור להיות מונח עכשיו. השעה כבר
תשע ועשרים, כבר יותר משעה שאני לבדי. אני מנסה להתרפק על רגעי
אימהות גדולים שלי, אך בשעות הבודדות שלנו היו מעט מאד. למעשה,
רגע ההתפוצצות שלי, רגע העילפון, היה רגע השיא שלי בתור אם,
רגע ההקרבה הגדול עליו חלמתי כל חיי. ואולי בגלל רגע זה בחדר
הניתוח שלו הוסחה דעתם של הרופאים לרגע, ואולי רגע זה של מהומה
הוא זה שגרם שבסופו-של-דבר... אני לא רוצה לחשוב על זה. אני
יותר לא אהיה אם, כך שרגע זה הוא ודאי רגע השיא, כך אני רוצה
לזכור אותו, הוא הרגע היחיד. אפילו תמונה אין לי, הוכחת
אימהות, לא-כלום. היום הזה היה כלא-היה, הנעלם הגדול שלי.
מתחשק לי לקרוע את איבריי על אכזריותם, על רצחנותם, על שסיימו
כל מה שהיה יפה עבורי, אך ידיי קשורות. עוד מעט אשן, מיד לא
אחשוב יותר.

   הכל היה אדום כשקמתי, חתיכות צמר-גפן שספגו את דמי, המזרן,
החלוק, הידיים שלי, ידי האחות. מיד רציתי לדעת כמה זמן עבר,
המצב לא נראה טוב, ורציתי לחוות כל רגע מחיי ילדי, כל שניה.
יותר משבע שעות, האחות אמרה, והם עוד לא הצליחו להפסיק את
השתוללות הדם. ואני זעמתי על שעברו כבר יותר  משתים-עשרה שעות
בחיי ילדי, ועדיין לא ראיתי את פניו, שבזבזתי יותר משבע שעות
יקרות בשינה, בזמן שהוא שם מנסה לשרוד.  האחות תפסה את ידי
והסתכלה עליי, היא עדכנה אותי במצב, היא אמרה שזה לא נראה טוב,
שכנראה אין לגבי סיכוי, אבל הם נלחמים. היא קראה לו גבי. יהיה
בסדר, אמרתי לה, את תראי, הוא יחזיק מעמד, וחייכתי. הדאיג אותי
שעוד לא שמעתי את קולו, מילא לא לראות את פניו, אך אפילו לא
זכיתי לשמוע את קול בכיו פעם אחת. כשנולד ישנתי, כשנותח,
כשהייתי קרובה אליו מתמיד, התעלפתי. ביקשתי לדבר עם הרופא.
   הוא הגיע אחרי שמשך ההמתנה כבר גרמה לי לעקור את ציפורניי
מהשורש, ומיד התחיל לדבר עליי, על איך אני צריכה להיזהר, ואיך
בגלל שלא שלטתי בעצמי נפרמו כל התפרים, ואי-אפשר עכשיו לעצור
את הדימום שלי, אבל עצרתי אותו. לא חיכיתי כל-כך הרבה זמן כדי
לשמוע אותו מדבר עליי, רציתי לדעת מה עם גבי. הוא לא האריך
בדברים, פשוט אמר: רע מאד, אבל אנחנו מנסים. "בבקשה תתאמצו"
בכיתי, הטון בקולו נשמע לי רציני מדי, ועם כל האמון שלי
בלוחמנות וביכולת העמידה של בני, הבנתי שאם הרופאים יישברו,
הוא לא יוכל להצליח לבד, גיבור קטן ככל יהיה, גם הוא חייב
עזרה.
   כבר היה אחרי חצות, וקבוצת הרופאים שטיפלה בילד התחלפה
באחרת, כבר חצי יממה הם עמלו וידיהם כבר רעדו, וזה הקטן עושה
לבדו מה שעשרה ויותר לא מצליחים- שורד. לא ניסיתי להירדם,
דחפתי את המיטה קרוב ככל האפשר לדלת כדי לנסות להבין מה מתרחש
מעברה השני. חלפה שעה, חלפו שעתיים, בסוף הרגשתי שאין ביכולתי
להתאפק עוד, צרחתי במלוא גרוני ומיד רצו אליי שתי אחיות ורופא.
מה קורה? השתוללתי, הוא כבר הרבה יותר מדי זמן בניתוח. נזל לי
ריר מהפה, דמעות מהעיניים, כל נוזלי פני התערבבו. הרופא ניגש
אלי ואחז את ידי, זה אבוד, הוא אמר, אין לו סיכוי, מנסים
להחיות אותו כבר יותר משעה, לא מתייאשים, אבל הם לא הצליחו
לראות אפשרות שהוא יישרוד.
   לא נכון. אמרתי, בהתחלה בשקט ובסוף בצרחות, הרופא יצא
והאחיות נשארו איתי, לצדי, מנסות לנחם אותי, מנסות להראות לי
שיש עוד עתיד. אבל איזה עתיד? הילד הזה היה כל חיי, והצהירו
בפניי שאלו שעותיו האחרונות, אולי נותרו לו רק דקות, ומה יהיו
חיי לאחר-מכן?
   האור כבר עלה בחלון, האחיות שלידי החלו לשפשף את ידיהן כדי
לחמם את עצמן, ואני חשבתי, הנה, הוא חי לראות יום חדש, חי
יומיים, שקיעה וזריחה, קיוויתי שלא קר גם לו, שם על שולחן
הניתוחים, שם מנתחיו התקרבו ליאוש. הבטתי בשמיים וראיתי אותי
מביטה בהם איתו, כשהוא איתי, מחזיק את ידי, קורא לי "אמא". אחת
האחיות הביאה לי כוס מים, התחננה שאשתה משהו, לא נגעתי בה. אני
חושבת שבהיתי בוילון שחצץ אותי מהמסדרון, לכיוון שלו, יותר
משעתיים, לא הוצאתי מילה, סתם, בניתי לי את חיי כאימו של הגוסס
בחדר השני.  בסוף הייתה חייבת להיות תזוזה בוילון, והתזוזה
ההיא לא יכלה לבשר טובות. הרופא נכנס וסימן משהו לאחיות, אחת
מהם ניגשה אליי והשניה ניגשה להביא משהו, שהתברר לי אחר-כך
כמזרק עם חומר הרגעה. הבנתי מה קרה. גבי לא היה עוד, הוא היה
שם בחדר לא רחוק ללא רוח חיים, ולעולם לא אדע איך הוא נראה.
הבטתי לשני צדדי ובלי מילים קפצתי ממקומי והתחלתי לרוץ לכיוון
חדר הניתוח, קבוצת לובשי חלוקים דלקה אחריי. הם לא הצליחו
להשיג אותי. הייתי חייבת לדעת איך הוא נראה, להכיר את צבע
שיערו, את גוון עורו, את כפות ידיו הקטנות, הוא היה הבן שלי,
ולא הייתי מבדילה בינו לבין כל תינוק אחר. איזו מין אם אני?
   הופתעתי לגלות שהוא לא היה בחדר הניתוח, הם כבר העבירו
אותו למקום משכבו, בלי להודיע לי. ומה אם זה אמר שיותר לא
קיימת אפשרות שאסתכל עליו? לא יכלתי לשאת את המחשבה הזאת,
עדיין אינני יכולה, לעולם לא אדע מה מראה פני בני. "איפה הוא?"
צרחתי שוב, ושוב, ושוב, ושוב. הם לא ענו, אחד מהם ניסה לגשת
אליי, לגרום לי לשכוח את הילד שהיה שם, לא הסכמתי, הבטתי
סביבי,  הרמתי את הפח מהרצפה ובמה שנותר מכוחי זרקתי אותו על
העומד מולי. הוא ביקש ממני להירגע, עוד באו איתו. הרמתי כל מה
שהיה שם, קלסרים, כריות, סדינים, זבל, כל מה שהצלחתי למצוא
והעפתי עליהם. "איפה הילד שלי?" השתוללתי. איפה הוא היה, לאן
הוא נעלם? הם לקחו לי אותו, ועכשיו ניסו להרגיע אותי, ולמה
שאירגע? הבן שלי נעלם, מי העלים אותו אם לא הם? לא די בכך
שהרגו אותו, עוד העלימו אותו?
   שני רופאים ניגשו אליי, אחד מכל כיוון, אבל אני לא ויתרתי,
לא הייתי מוכנה להיעצר סתם-כך, באוירה הריקנית הזאת של אי
הידיעה, בזמן שהם יודעים מה קרה ואיפה הוא, ומציבים לי את
היעלמותו כעובדה. הם ניסו לדבר איתי, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע
אותם, הגברתי את עצמת צעקותיי עד שקולותיהם המתחננים נעלמו
כליל. פתאום הם התנפלו עליי, תפסו את ידיי וגררו אותי לאחות
שעדיין החזיקה את המזרק שהיא הוציאה קודם לכן. בעטתי באוויר,
ניסיתי להשתחרר, אבל הם אחזו בכתפיי חזק מכדי שאצליח. האחות
הזריקה לי את החומר ושניהם השכיבו אותי בכוח על מיטה שגלגלו
לשם וקשרו את גפיי לדפנותיה, כשנרגעתי הם העבירו אותי למחלקה
אחרת, פניי היו נעוצות כל הדרך בחדר הניתוח הריק של בני.   זו
הייתה הפעם הראשונה שחשתי את הכאב הנורא ההוא בתחתית בטני,
במקום שגבי השתכן שמונה חודשים.

   מבעד לחלון שבדלת אני מבחינה באחות מתקרבת למיטתי. עבר כבר
זמן רב מאז שאיבדתי את עשתונותיי, והדופק חזר לסדרו. כעת אני
רגועה לגמרי, בטח אין לי כוח להשתולל. אין ספק שיש לחומרים
האלה את היכולת לשכנע את הגוף שהכל בסדר, אך את הראש הם
משאירים בייסוריו. היא נכנסת עם מזרק, בו אמור להיות חומר
ההרדמה המיוחל. עבר עליי יותר מדי היום, ואני סוף-סוף עייפה,
אך עדיין אינני מסוגלת להירדם. היא מפשילה את שרוול חולצתי
מעלה, ונועצת בכתפי את המחט, הנוזל עובר מהמזרק לגופי. תוך שתי
דקות תירדמי, היא אומרת ומסובבת את גבה. יום ארוך היה זה. בתוך
יום זה חי בכור בניי, אחרון בניי, נולד, נלחם, סבל, גסס ומת,
ממש חיים שלמים היו לו, חיים שלמים ביום. זה היה היום היחיד
בחייו, היום היפה בחייו. החומר מתחיל להשפיע ועיניי נסגרות.
אולי שם, מעבר לעיניי העצומות, מעבר לערנות שלי, הוא מחכה לי.
מיד אשן. מיד אדע את מראה פניו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא משנה כמה טוב
אתה עושה, או
כמה רע אתה
מפשל- למיליארד
סינים לא יהיה
אכפת אפילו
טיפה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/3/01 20:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוחאי ג'רפי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה