סיפור אהבה בדואי הזוי            רון אשכנזי

השנה היתה 2007 בחודש אפריל. חודש אופטימי גם לרוב הפסימים
ורואי השחורות שטענו שסדאם עדיין לא חיסל את כולם ולא הספיק לו
שהוא השמיד את באר שבע בטיל  כימי ואת תל אביב, רמת גן בטיל
ביולוגי. . ערן שכבר ראה וידע ימים יותר טובים החליט לפרוש
למדבר עם הכבשים שקנה במחיר מציאה מטייסיר זועבי מנעורה. הוא
נשק לאביו ואמו שהפצירו בפניו שהמדבר מלא בכוחות צבא וזה ממש
לא מתאים לרעות שם כבשים אבל ערן כבר ראה בחזיונותיו איך הוא
מגיע להארה במדבר ועולה במרכבות אש השמימה, סטייל אליהו הנביא
עם קמצוץ של אושו וקרינשה מורטי. ערן שם את התיק שהכין ואף על
פי שהוא מזל בתולה ואוהב את הבית והנוחות החליט הפעם על ניתוק.
מקסימום, הוא חשב, יש לי מספיק כסף לאוכל ומקלחות. המאורעות
שהוא עבר בדרכו היו לפעמים קשים מנשוא. אבעבואות רוח, מחלות
סופניות, כוחות צבא, תמונות שיזכרו בראשו שנים. אבל ערן לא
יפסיק לנדוד. כעבור שלושה חודשים של נדודים הוא הגיע לנווה
מדבר מדהים ביופיו במדבר יהודה. היו לו אז כבר 37 כבשים ,תיק
גב עם כמה קופסאות שימורים, מצית, וקופסא קטנה עם כמה עלים
ירוקים, הוא התקרב לנווה מדבר ושם עמד צריף שנראה לו מטופח
ועושה רושם שיש שם חיים .ליד הצריף עמד שלט קטן שאמר: הקיוסק
של נירית - גלידות, סיגריות וסנדוויצים ליד הקיוסק זרם לו
מעיין מים מתוקים וכמה שיחים שנתנו אווירה ירוקה ואינטימית.
ערן שידע כבר כמה בחורות בחייו והיה בעל ניסיון בתחום ,קיווה
שתצא אליו מוכרת כטעמו.
הוא מצא מקום טוב לכבשים שלו כדי לשתות ולהתחזק. השעה היתה שעת
ערב שנירית ירדה מההר למעיין. התמונה של 37 כבשים ששותות מיים
במעין שליד הקיוסק שלה תחילה הרתיעו אותה. ערן באותו זמן נימנם
על הערסל שהביא עימו וכבר הספיק לתלות אותו בין הצריף לעץ,לא
רחוק מהמרפסת שבה נהגה לשבת ולהרהר לבדה בשעות הערב שכבר סגרה
את הקיוסק.
נירית הציגה את עצמה כבעלת המקום ובקשה ממנו בנימוס להסתלק עם
כל הכבשים שלו. ערן שכבר היה מנוסה במצבים כאלו שלף מכיסו שיר
יפיפה שכביכול הוא כתב הוא קרא ברך כדי לתת חשיבות לרגע והחל
להקריא:
אצא לי אל המדבר
ושם אפגוש אותה
והיא יודעת שעיניו טובות הם
ותחת עץ התמר הם ישכבו
ויאהבו איש את רעהו.
הוא אמר שהוא כתב את השיר לפני מסעו וכל הרגעים הקשים שהוא
וכבשיו עברו היו מתועלים לרגע הזה.
נירית שכבר לא היתה תמימה שתקה לרגע ואז נזכרה מה היא קראה
בספר," אל תגביל את היש" נאמר שם בספר של קרישנה מורטי "תן
הזדמנות להזדמנות". זה היה זמן קסם והכול יכל להיות. היא חייכה
חיוך גדול בעת שהשקיעה הגיעה והזמינה אותו לביתה כנכנעת
לקסמיו. 7 ימים ושבעה לילות נשמעו מהצריף  אנחות וגניחות מדי
פעם עברו מטיילים וראו את השלט הקיוסק סגור לרגל שיפוצים. מעט
אכזבה נראתה בעינהם כי הם בנו על התבשילים ששמעו שבעלת המקום
עושה והמשיכו בדרכם.
שנה אח"כ הם עדיין חיו מאושרים וטובי לב. ערן סידר לו כורסא
נוחה שבנה מעצים וכריות והיה יושב זחוח וטוב לב ומלטף את הרך
הנולד בידיו המחוספסות. הוא ידע שהארה הוא כבר לא ימצא אבל
לפחות אישה טובה , עדר כבשים ותינוקת יש לו ועל כך הוא אמר
תודה.