הטלפון יצלצל עוד מעט. בערך ב- 10 יקבל את השיחה, הוא תמיד
התקשר בשעה הזו. הוא המתין לשיחות האלו, עם אביו, אביו הזקן
שאהב אותו. ואביו היה תמים כל כך, תמיד אותן שאלות, מה שלומו,
ואיך הוא מרגיש. והוא תמיד ענה לו באותן תשובות, ששלומו טוב,
והוא מרגיש מצויין. כמה שיחות כאלו עוד נותרו לו, הוא לא ידע,
אבל  לא רבות, מין הסתם לא נותרו עוד שיחות רבות. אביו היה זקן
אבל אביו יקבור אותו. יחיא עייש הביט החוצה, אל השמיים התכולים
שבהם המתין לו אללה. אביו יקבור אותו, ובנו, בנו הקטן שלו אף
הוא יעמוד לצד הקבר. ואין זה גורל הולם לאדם, שאביו ובנו יקברו
אותו, אבל אם כך ירצה אללה, כך יהיה.

הם קראו לו המהנדס, היהודים, כאילו היה איזשהוא פקיד קר רוח
שלוחץ על כפתורים, טכנאי מיומן ומוכשר, כמו הטייסים שלהם שמתאי
טייס ומול מאות כפתורים הטילו פצצות על מחנות פליטים, שוחטים
ילדים ונשים, ונוחתים אחר כך בבסיסם, משלימים עוד יום עבודה.
ולו לא היו מאות כפתורים, רק מרתפים קטנים ומצחינים וחומרי גלם
שמהם הצליח לרקוח שיקויי הרס. ושאהידים, השאהידים שלו, שלא
עברו אימונים ממושכים כמו אלו שעברו הטייסים, שלא ידעו דבר על
אלקטרוניקה ומטארולוגיה ואווירונאוטיקה ובכל זאת ריחפו כמו
טילים מתוחכמים אל מטרותיהם. ובגללם סרב לקבל את ההצעות שהופנו
אליו. הוא היה יכול להמלט, לחצות את הגבול למצרים, ומשם להמשיך
אל סודאן, ובה יהיה בטוח, בחרטום. טוראבי אישית שלח לו מסר
והבטיח שיקבל מקלט,  שהם ממתינים לבואו  בקוצר רוח. וטוראבי
שלט בסודאן. זה יהיה חדש, להתרועע עם השליטים במקום להרוג בהם.
אבל אם היה יכול לשלוח את השאהידים למותם איך יוכל להמלט עכשיו
לארמון בסודאן. יחיא עייש נולד בפלשתין ויחיא עייש ימות
בפלשתין. הוא קלט את הגיחוך בהתייחסות שלו לעצמו, הנה הוא חושב
על עצמו פתאום בגוף שלישי, עוד מעט יתחיל לקרוא לעצמו המהנדס,
כאילו היה איזה עיתונאי יהודי.

היהודים רדפו אחריו כבר שנים, והוא המשיך להכות בהם, אוטובוס
אחר אוטובוס, חיילים ואזרחים, נשים וגברים, הוא שחט בהם,
והמלחמה סרבה להסתיים. הטבעת  סביבו הלכה והתהדקה, הלכה
והתהדקה, הוא כבר היה יכול לחוש בה סורטת את צווארו. וכך היה
מזה חודשים, והוא לא הקפיד עוד על סודיות, הוא לא טרח לנוע
ממקום מחבוא אחד לאחר, הוא היה עייף מדי. הוא ניסה להרגיע את
עצמו לפעמים, הרי עזה היתה כבר שטח פלשתינאי, והיהודים כבר לא
היו כאן, אבל הוא לא היה טפש מספיק בכדי להאמין בשטויות כאלו.
היהודים לא היו כאן, אבל משתפי הפעולה היו בכל מקום, והיהודים
היו קרובים. שיגיעו  הוא חשב, למה הם מחכים.

האוטובוס הראשון גרם לו קורת רוח, כמעט אושר למעשה, מעין
התעלות. המראה של הגוויות המרוסקות במסכי הטלביזיה לא הרתיע
אותו ולא עורר בו שום ספקות. שיחזרו לאירופה אם הם לא רוצים
למות, שיחזרו לאמריקה. וגם האירופים שחטו בהם, היטלר, אבל היום
האירופים רכים יותר, שיסעו לשם, לפולין, לרוסיה, שיעזבו את
האדמה האיסלאמית הקדושה וכל רע לא יאונה להם. אבל אם הם
מתעקשים להשאר, אם הם מתעקשים לרמוס את אחיו, ואותו, אם כך
שלפחות לא יזילו דמעות, שלא יקראו לו רוצח, מפלצת, הרי מה עשה,
טבח בהם כפי שהם טבחו בבני עמו, ולשם מה כל ההצהרות המטופשות
האלו, לשם מה ההזדעזעות. אבל זה היה אופייני ליהודים, הצביעות
הזו. היא היתה כל כך מושרשת עד שהאמינו בדברים שאמרו, ובאמת
חשבו שהוא מפלצת, ורוצח, או מהנדס כמובן, הרי לא יתכן שסתם
ערבי מהתל בהם כך, וחייבים להצמיד לו איזה שם תואר, שיצביע על
יחודו, על תחכומו הרב.

האוטובוסים הבאים כבר לא עוררו בו את אותה תחושה עילאית, אז
כבר היה שרוי בעיצומו של משחק החתול והעכבר איתם, והעכבר נשך
מדי פעם, כמו בסרטים המצויירים. הוא נשך באוטובוסים, ברחובות,
הוא זרע את הפחד בליבותיהם, הוא הבהיר להם שאין ולא יהיה אף
פעם שלום, גם אם ימשיכו לחתום על עוד ועוד ניירות עם עראפאת
שלהם. ועכשיו, כשהחליט להשאר בעזה, הינדס כך את מותו שלו. ולא
היה בכך כל רע,  הגיע זמנו לרדת מהבמה, לפנות אותה לאחרים. הוא
חשב על עראפאת, שמשחק החתול והעכבר שלו נמשך עשרות שנים, כל
לילה במקום אחר. אבל עראפאת היה פוליטיקאי, עראפאת רצה לא רק
במימוש החזון אלא גם בכוח שבא איתו. והוא, הוא היה רק מהנדס
צחק לעצמו, הוא לא רצה שררה, הוא לא חלם אף פעם על היום שבו
ישב מול שולחן באיזה משרד ממשלתי, שר, נשיא, מה שזה לא יהיה,
והוא אינו מוכן להמלט כל חייו. את אשתו לא ראה כבר חודשים, הוא
לא היה לידה כשילדה את בנו. אשתו, היא תהיה אלמנה צעירה, ולה
רק בן אחד. עייש רצה פתאום לראות אותה, והוציא את התמונה
ממגירת השולחן, הנה הוא ואשתו, התמונה צולמה לפני שנתיים, אשתו
היפה והמתוקה. אם היתה לידו עכשיו, אם היה מהנדס של ממש, כזה
שיוצא בבוקר לעבודתו וחוזר אחר כך הביתה, אל אשה ממתינה, אל
ארוחה חמה וטובה. יום יבוא ויהיו מהנדסים רבים כאלו בפלשתין,
שיחזרו בתום יום עבודה אל נשותיהם.

לפעמים שאל את עצמו  אם גם באותו יום רחוק היה הוא, יחיא עייש,
בוחר לעצמו בחיים אחרים, לא שב כל יום אל אשתו אלא נלחם למען
מטרה אחת או אחרת. המחשבה הזו הפחידה אותו, החשש שהיה גרעין של
אמת בדרך שבה ראו אותו היהודים, שלא היה רק חייל במלחמה
הקדושה, שאם לא היתה מלחמה קדושה היה מוצא אחרת, קדושה פחות,
שהתאווה לדם, לריגוש שבהקזתו, ללוחמה עצמה ולא ליעדים נעלים
היא שהניעה אותו. אולי היו כמה חודשים קצרים שבהם היתה בכך אמת
מסויימת, אחרי האוטובוס הראשון, ובכל הפעמים שהחתול היה כל כך
קרוב אליו עד שהיה יכול לחוש כבר בהבל פיהם המצחין של היהודים
על עורו ובכל זאת היתל בהם כמו תמיד ונמלט, אולי אז כמעט
והתמכר לזרימת האדרנלין, לשכרון הכוח, ללוחמה לשם לוחמה. אבל
זו היתה תקופה קצרה שהסתיימה מזמן. לא זו היתה הסיבה שבגללה
החל בפעולותיו, ולא זה היה הדלק שבער בו, שהניע אותו, בכך לא
היה לו ספק.

הוא המשיך להביט בתמונה, ואחר כך נשק  לשפתיה של אשתו והחזיר
אותה למגירה. כשהתחתנה איתו ידעה היטב מי היה, והיא האמינה בו,
יותר מכל אדם אחר היא האמינה בו, יותר ממפעיליו, יותר מההמונים
שיצאו לרחובות וזעקו את שמו, היא האמינה בו בצורה ילדותית
כמעט, שיחיא שלה תמיד יחלץ, שאיש לא יצליח לפגוע ביחיא. והוא
עומד לאכזב אותה. בחודשים האחרונים הלך ונעשה דומה יותר
לשאהידים שלו, מוכן לקבל את המוות, להשלים איתו, להמתין לו
אפילו בקוצר רוח. היו כאלו שהרגישו בכך  והם ניסו, בעדינות,
הרי ככלות הכל הוא היה יחיא עייש, להתרות בו, לומר לו שעליו
להזהר יותר, והוא הנהן בראשו והבטיח להם שיזהר. אבל הוא רצה
לראות את אשתו, לפחות מדי פעם, והוא רצה להתעורר בכל בוקר
באותה מיטה, והיה מוכן לשלם את המחיר תמורת כמה חודשים כאלו,
של משהו שיתקרב לפחות, ולו בצורה מעוותת, לחים נורמליים, כמו
אלו שפעם היו לו.

הוא הציץ בשעון, אביו מתמהמה היום, הוא היה צריך כבר לצלצל.
הוא הניח את הטלפון הנייד לצידו, מחכה לצלצול, כאילו היה ילד
קטן בכפר הממתין לשובו של אביו מהשדות. והטלפון צילצל, הוא אחז
בו במהירות, בהתרגשות, מייד ישמע את קולו של אביו, מייד יקבל
דקות ספורות של אושר, של רגיעה, יפסיק להיות המהנדס ויהיה לרגע
סתם יחיא. הוא דיבר אל השפופרת ואז שמע רעש, הטלפון התפוצץ
בידו, מחצית מגולגלתו הותזה אל הקיר. חלקיק השנייה שבו היה סתם
יחיא הסתיים, מתחלף בחלקיק השנייה שבו היה  שוב המהנדס, גם
בשיחה עם אביו, השיחה האחרונה עם אביו.