[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמיד מורן
/
סופרמן פרטי

'אז אנחנו נפגשים היום?',הוא שאל. כמו כל יום במשך החודש
האחרון. אוקיי,כמעט כל יום.. ואני אמרתי,כהרגלי גם. לא. פשוט
לא יכלתי להוציא את הכן הזה. משהו מנע מבעדי. דיברנו כל
יום,ואם לא היינו שולחים הודעת לילה טוב לפני השינה אז מי שכח
היה מקבל על זה בראש,כי הצד השני הספיק להעלב. אני תמיד נעלבתי
שהוא שכח,למרות שזה לא היה קורה הרבה,אני הייתי הצד השכחני
יותר. ולא בגלל שעשיתי זאת בכוונה,פשוט שכחתי.. אבל יש משהו
שיאמר לזכותו,הוא התמיד. הוא תמיד רצה כל כך,ביקש כל כך,הביע
את מה שהיה לו להגיד כל כך(למרות שגם זה לקח לו טיפה זמן),הכל
כל כך,הכל בצורה כל כך נחמדה. ואני הייתי טיפה אדישה
לדבריו,טיפה לא. קצת עשיתי מעצור של חסימת רגשות עבורו,קצת לא.
כי משום מה עברו בי מחשבות בראש של כן ושל לא. להיות איתו או
לא להיות איתו. רוצה אותו או לא? יותר מידיי הרהרתי בכך. יותר
מידיי הוא. אבל זה גם משו..
באחת השיחות הוא הקדיש לי שיר,ואפילו כתב את המילים,שיר
מהמם,הייתי מחוברת אליו 25 שעות ביממה,גם כשלא היו כאלה. שהוא
שאל מה דעתי על ההקדשה,ואני רק עניתי שהשיר נפלא,אבל אין כמו
'תגידי' של שלמה ארצי,ההוא שאני שלחתי לו.. הוא אמר שהשיר שהוא
שלח היה מהלב. ואני,בשביל לעקוץ אמרתי "יש לך לב? כי לא הייתי
בטוחה",הוא כינה אותי רעה והוסיף שדווקא יש לו אחד כזה ואפילו
רובו שייך לי. 'הגזמת',אמרתי. 'לא,לא הגזמתי,אם הייתי רוצה
להגזים זה היה-"כל הלב שלי שייך לך",שאני ארשה לעצמי לומר
זאת,אני אגיד זאת,ולא אפחד להגזים'.





הקשר ביננו התחיל מפגישה אקראית בבית הספר שאני לומדת בו. הוא
סיים ללמוד ובא לבקר. בתקופה שהוא למד אצלנו הכרנו דרך שיעורי
של"ח,כיוון שהייתי חביבת המורה ויצאתי למספר טיולים,גם כאלה לא
לי,ובכך יצא לי להכיר אנשים נוספים,משכבות נוספות,וגם אותו. אז
היו לנו רק "היי-ם" ו"ביי-ם" שכאלה ושאר שיחות סתמיות. ואז יום
ראשון אחד הוא הגיע לבית הספר,לבוש בחולצה כחולה וג'ינס עם
כתמים אדומים,בעיקר באזור החלציים ולרגע דימיתי אותו בתור איזה
סופרמן.. גם לא זיהיתי אותו כל כך,הוא הסתפר,שינה עוד כמה
דברים,השקיע בעצמו,התייפה :) אז ניגשתי,אמרתי שלום ודיברנו כמו
פעם,כמה מילים. שאלתי אותו כמה זמן הוא עוד מתכוון להשאר בבית
ספר כי יש לי שעה חופשית לאחר ההפסקה וזה לא שיש לי בדיוק מה
לעשות בה,אולי לרבוץ טיפה בדשא,אבל לא יותר. הוא אמר שהוא
מתכוון להשאר עוד טיפה ואז לחזור הביתה כי יש לו אימון של
הכדורסל(כן,הוא גבוה וענקי :),אז אזרתי טיפה אומץ ושאלתי אם בא
לו לארח לי חברה לשעה החופשית והוא דווקא הסכים. חייכתי ואמרתי
שניפגש בצלצול ליד העץ הגדול. משום מה,ההפסקה עברה כל כך לאט.
נלחצתי והיו בי רגשות מעורבים. שהצלול נשמע הייתי עסוקה
בשיחונת עם חברה והרשתי לעצמי לאחר בכמה דקות מעטות,לא
נורא,שיחכה קצת.. סיימתי את השיחה בטענה שאני ממהרת והלכתי אל
עבר הדשא,כבר מרחוק הוא לא נראה,רק מספר מועט של ילדים ישובים
על הדשא ובקרבתו ומשוחחים. האזור של העץ הגדול היה הפעם ריק
מאנשים. המשכתי עד העץ והתיישבתי סמוך בעודי מברברת כמה מילים
לעצמי כמה צפוי זה היה שהוא לא יגיע,טיפשה שכמוני.. בעוד אני
ממשיכה לברבר עוד כמה מילים,כנראה בקול טיפה רם, מישהו הציץ
מצידו השני של העץ ואמר "היי את,ככה מנסה לעשות לי איחור
אופנתי? ועוד לרכל עליי בינך לבין עצמך.. לא יפה..".
חייכתי,והתנצלתי כמובן. זה היה הוא,בגלל גודלו הענקי של העץ לא
ראיתי שהוא ישב בצד הפונה לגדר,קצת הובכתי בקטע הזה. פתיחה
גרועה-לפחות צדקתי במשהו אחד,טיפשה... קמתי והתיישבתי
לידו,המשכנו לדבר על הא ודא והשיחה נורא זרמה. הוא סיפר שהוא
עומד מעט מתגייס אבל הוא עדיין לא יודע למה,הוא בהתלבטויות
שכאלה. לי יש עוד שנה לגיוס ואני טיפה מתרגשת,האמת שגם לי אין
עדיין מחשבות מיוחדות לגבי זה,שיתפתי אותו ושאלתי לדעתו. קצת
צחקנו על המורים וכל מיני עד שהצלצול נשמע.. הזמן עבר לי כל כך
מהר! אם זה היה שיעור היסטוריה הוא בטח היה עובר לי כמו נצח
אבל עכשיו הזמן ממש טס לו,כנראה שצדק מי שאמר שהזמן עובר מהר
שנהנים.. הוא התנצל ואמר שהוא חייב לזוז,לא בדיוק בא לו לאחר
לאימון היום,כי מחר יש לו משחק והוא המשיך להגיד עוד מספר
דברים בנוגע לזה אבל אני רק הרמתי את ראשי(הוא גבוה למי
ששכח..) ובהיתי בעיניו הירוקות. הדבר היחיד שהספקתי לקלוט זה
המשפט המסיים-'אפשר את הטלפון שלך בבקשה,ככה נוכל לשמור על
קשר,אני אפילו מוכן לשעשע אותך במספר הודעות בזמן השיעורים..'.
'בטח!' אמרתי.. (נראה לי בהתלהבות יתר..) אני אשמח.. נתתי לו
את המספר,קיבלתי נשיקת פרידה על הלחי והוא הלך. נעצר מידי פעם
לומר שלום לאחד או אחרת.
במשך שבועיים היינו מדברים כמעט כל יום,אם בטלפון,אם דרך
הודעות ואפילו כמה קשקושים ברשת. היה נורא נחמד. ערב אחד שאלתי
אותו מה עשית אתמול והוא זרק שהוא היה אצל חברה. למזלי זה היה
בהודעה,כי אחרת הייתי מתעלפת. קיבלתי שוק מוחלט. משהו בסגנון
של-'אני בשוק,אני בהלם אני ה מ ו מ ה'. שתבינו,כל השבועיים
האלה היו מלאים ברמיזות,ואני לא טועה בדברים האלה בדר"כ.
בעצם,לא טעיתי אף פעם,עד לאותו רגע.הוא היה תפוס! בחיים הוא לא
הזכיר אותה. בימים שאחרי לא עניתי לטלפונים או להודעות ממנו.
הרגשתי פגועה. לא הבנתי למה הוא עשה את זה. הוא כל פעם שאל אם
נעלבתי או שקרה משהו שהביא אותי לא לענות או לדבר איתו. אחרי
כמה ימים,עניתי שלא,שהיו לי בעיות עם הפלאפון ובגלל זה לא
עניתי ושאני מצטערת ושאר שקרים אחרים. לא יכלתי לספר לו את
האמת. הרגשתי שיש לי משהו אליו,אבל בד בבד ידעתי שאסור לי. הוא
תפוס,הוא שייך למישהי אחרת ולא הייתי רוצה להיות אותה המישהי
האחרת או בעצם להיות החברה שלו ושהוא במקביל ינהל "רומן". כי
ככה הרגשתי באותו הרגע,המאהבת שלו. למרות שלא היה שום דבר מעבר
לרמיזות.





מאז,כבר לא בטחתי בו כמו פעם. והייתה לנו תקופה של הפסקה מהקטע
של ה"כל-יום-חובה-לדבר" ולאט לאט הודעות הלילה טוב התמעטו.
הפסקנו עם הטלפון והדבר היחידי שעוד שמר על 'קשר' ביננו היה
האיסיקיו והודעות הSMS. וגם זה לעיתים דיי רחוקות. בנתיים היה
מישהו בחיי ככה שדיי שכחתי אותו. אבל ביום שנגמר הקשר עם
שי(המישהו..) סופרמן חזר לשלוח הודעות בכמות ענקית,בדיוק כמו
בתקופה ההיא,התקופה הטובה.. וזה היה בפתאומיות ובצירוף מקרים
מוזר כזה. רק סיימתי את התקופה הקצרצרה שלי עם שי ופתאום סופר
חזר לחיי,הופיע לו ככה ודיי ציפה שהכל יחזור להיות כמו שהיה
פעם. אז ניסנו לאחות את הקשר,ולעומת ציפיותיי זה דווקא קרה מהר
מאוד. אחר כמה ימים שחזרנו להיות קצת ממה שהיינו הוא סיפר לי
שהוא נפרד מההיא. שזה לא הסתדר,שזה כבר לא היה כמו בהתחלה.
ואני רק רציתי להגיד שהרגשתי שזה לא היה ככה ממזמן. שנראה לי
שברגע שהופעתי והוא ככה עשה רמיזות לגביי משהו התערער לו
שם,ושוב הרגשתי חרא עם עצמי. גם אם לא אני זאת שגרמתי למצב הזה
בינהם,אני הרי תמיד חייבת להאשים את עצמי,זה תמיד נראה הפתרון
הכי טוב. מאז הוא הספיק ללחוץ הרבה. ואני דחיתי הרבה מהצד
השני. חסמתי את כל הרגשות שלי אליו. עד שהחלטתי להזמין אותו
אליי,עם עוד איזה ידיד שהוא גם חבר טוב שלו. עד לשניה שהוא היה
אמור להגיע,גם החבר היה צריך לבוא. יצאתי לחכות לו בחוץ,כי הוא
התבייש לדפוק בדלת וכאלה,בלי קשר לעובדה שהשעה היתה קרובה ל12
בלילה.. ראיתי את המכונית שלו מתקרבת והיה רק אדם אחד באוטו,רק
אותו. זה אולי היה צפוי,אולי לא. הרצון שלו היה עכשיו ברור
מתמיד. נכנסו הביתה וישבנו בגינה האחורית(כי כולם כבר ישנו ולא
התחשק לי לעשות רעש),אז ישבנו,רחוקים במעט אחד מהשני,היות ולא
בדיוק רציתי שיקרה משהו באותו הערב,ועם כל השמות שהוא עשה
לעצמו על היותו חרמן במיוחד.. יאמר לזכותו שהוא אפילו לא
ניסה,אולי כי שידרתי מעט קרירות?! לכו תדעו.. אבל היה סבבה
לאללה,מזמן לא נהנתי ככה משיחה נטו עם מישהו. וזה היה שיחה
נטו,ללא שום הפסקה קטנטונת של שתיקה. הרגשות שלי התחילו לחזור
אליי מעט באותו הרגע,אך כהרגלי ניסיתי להדחיק אותם. הוא עזב
בסביבות השעה חמש(בבוקר..) השכן שעובד במכולת יצא לעבודה,הסתכל
עלינו ונסע,גיחכנו מעט. אני חושבת שהוא ציפה ליותר מהנשיקה על
הלחי שהוא קיבל ממני אבל לא הייתי מוכנה ליותר. זה הספיק לאותו
יום. למחרת,ידעתי שאני חייבת להבהיר שאנחנו כלום,ושכרגע גם לא
יהיה מעבר לכלום הזה,ידידים נטו,ידעתי שהוא רוצה יותר והוא לא
הכחיש זאת. הוא אמר זאת בעבר,אבל שוב ברמזים כאלו,אף פעם לא
באופן חד משמעי. באותו היום הוא אמר זאת באופן ברור למדיי-'אני
רוצה אותך,ואני רוצה שנהיה משהו'. ואני נאלמתי,כי לא היה לי מה
לומר. לא רציתי וכן רציתי. זה בילבל אותי.





'מתי אנחנו נפגשים?' כן,שוב,זה הספיק לחזור על עצמו הרבה. מלא.
ולי לא היו תשובות. כנראה שלא רציתי להגיע לסיטואציה כמו הלילה
ההוא,אולי פחדתי שהפעם אני כן אתן לרגשות שלי לצאת ולא הייתי
שזה מה שאני באמת רוצה. המחשבה התמידית שעוברת לי בראש היא
הסיטואציה ההיא שאני חברה שלו,בערך חצי שנה ואז יוצא לו לדבר
עם מישהי,והוא רומז לה,ואז חרא לנו ביחד,אולי מכל זה,אולי
בגללנו,אבל העובדה שאולי "תהיה" לו מישהי במקביל,גם אם זה רק
שיחות זה עדיין יפריע לי,זה יציק. ומפה נובע כל החוסר בטחון
הענקיייי למדיי שיש לי אליו. חוץ מזה,הכל וורוד ויפה. הכל,חוץ
מזה. וה'זה' הזה נורא מפריע.לי לפחות. הוא לא מודע להפרעה הזו
שיש לי.
הדבר העיקרי ש"מעצבן" אותו זה שהוא מודע לזה שבתקופה ההתחלתית
כן היה לי משהו אליו והוא לא מבין איך פתאום זה נגמר. הוא לא
יכול להבין..





הגעתי למסקנה שאני חייבת לספר לו,שאנחנו חייבים להפגש ואז אני
אוציא את כל מה שהלב שלי מכיל בתוכו חמישה חודשים. אבל היום
הייתי עסוקה,אז כנראה מחר. קבענו למחר והוא היה מאושר,סוף סוף
נפגשים,סוף סוף הוא אולי יצליח לפתור את התסביך שאני כל כך
מדברת עליו שהוא כל כך רצה לדעת.
אבל לא כך זה היה. לצערו,לצערי,לצערם של כולם.
קמתי באיזה בית חולים רק אחרי שבוע. מסתבר שהייתי מעורבת
באיזו תאונת דרכים שלא בדיוק זכרתי,רק קיבלתי עליה כמה פרטים
מהוריי ועוד מספר אנשים שידעו ושמעו על מה שקרה. הדבר הראשון
שראיתי מולי שפקחתי את עיניי היה הוא. הסופר הפרטי שלי במלוא
הדרו. הוא ישב בכיסא צמוד למיטתי,לבוש בג'ינס ההוא וחולצת
הסופרמן שקניתי לו לכבוד היום הולדת,מחזיק בידו ורד שהיה נבול
במקצת,וראשו היה שפוף. אמרתי היי בקול חלוש והוא הישיר מבטו
אליי. הוא חייך,אני גם ניסיתי להחזיר לו חיוך ולומר משהו אבל
בקושי מלמלתי הבהרות. "זה בסדר" הוא אמר. את יכולה לשתוק כמה
שאת רוצה,העיקר שהתעוררת לי. התעוררתי לו. הוא אמר כבר שניה
ואחרי כמה רגעים החדר היה מוצף באבא,אמא ועוד רופאים. אמא
חיבקה אותי וקצת בכתה עד שרופא אחד הזיז אותה ממני וביקש לערוך
כמה בדיקות. הוא אמר,אף הוא עם חיוך על פניו,שכולם יצאו
מהחדר,נשארה עמו איזו אחות חביבה והם פשוט בדקו לי כמה דברים
ושאלו איך אני מרגישה ועוד כמה דברים. רק באותו רגע שמתי לב
לכמות הצינורות המחוברים אליי,והיו מלא כאלה! 2 לידיים,אחד
באזור הבטן,אחד באף,מעיין מדבקה על המצח וכל הצינורות הללו היו
ארוכים ומסובכים. הרגשתי רצון עז ללכת ולעשות את צרכיי ושוב
ניסיתי למלמל משהו ושהם לא הבינו סימנתי לאחות ביד לכיוון
האזור התחתון. היא ניסתה לעזור לי לקום,אבל בקושי יכלתי לזוז.
הרגשתי כל כך חלשה. היא אמרה שזה בסדר כי אני עם חיתול. באותו
הרגע רציתי להרוג את עצמי. 'מה זה חיתול?!' רציתי לצעוק,אבל גם
הפעם המילים לא יצאו. נשכבתי בחזרה אחורנית,הרופא רם עוד כמה
דברים,ואז כבר נרדמתי. שקמתי בשנית הוא שוב ישב שם. הפעם הוא
הסתכל עליי והניח ידו בידי,הרגשתי חמימות מתוקה כזו עוברת בי.
הוא היה שם בשבילי.בכיתי והוא הוציא ממחטה לנגב את דמעותיי. פה
כבר ידעתי שאני לא יכולה להסתיר יותר ואמרתי לו שגם רוב הלב
שייך לו. הוא ציין שכל הלב שלו שייך לי,כולו. הפעם חייכתי,מעט
בכיתי,אבל מאושר. כבר לא היו לי התלבטויות בראש,רק הוא אחד
גדול. רמזתי אליו שיתקרב ועם כל הצינורות שהפריעו נתתי לו
נשיקה על שפתיו. הוא נשק לי שוב וחיבק אותי. אחר נשכבתי שוב
,נגמרו הכוחות לישיבה. הוא חייך אליי וזה היה כל כך נחמד.
הסטתי את מבטי לעבר אותו הורד שזכרתי מהתעוררות הראשונית,הוא
היה כעת במעיין כוס מוארכת,כבר פחות נובל. הוא היה יפה. הוא
הבין שאני מסתכלת על הורד ואמר שזה בשבילי,רק חיכה שאני אתעורר
כמה ימים,לא מת לגמרי. וברגע שקמתי הוא הלך לקנות את הכד
הזה,שגם הורד יחזור לחיים. חייכתי אליו. גם בגלל שזה היה נחמד
וגם בגלל שלא הכי יכלתי לדבר. הוא אמר שבזמן שהוא הספיק לשבת
פה ולחכות לי (כן,הוא היה מגיע כל יום לשבת פה כמה שעות טובות
ולחכות למצמוץ קטן שלי,וגם שלא היה נוכח הוא היה בקשר טלפוני
עם הוריי..),בזמן הזה הוא הספיק לכתוב לי שיר קטנטן,מעיין קטע
שמבטא הרבה עבורו. הוא הקריא קטע מלא עוצמה ורגש,ושוב הדמעות
התחילו לברוח מעצמן.. הוא ריגש אותי. הוא היה כל כך אמיתי. לא
חשבתי שהוא רוצה אותי באופן הזה,באופן הכל כך הזה..





לאחר שבועיים כבר יצאתי משם,מסתבר שהמערכת החיסונית שלי התגברה
על הכל מהר.גם לא קיבלתי נזק לטווח ארוך,אני רק אצטרך ללכת
לבדיקות מידיי פעם לראות שהכל תקין.. זה כבר לא ביג דיל.
לבנתיים יש לי סופרמן פרטי,שאולי בגלל הישיבה המרובה הזו שלו
אני עדיין פה. מחבקת ומנשקת בכל הזדמנות קטנה שניצבת בדרכי.
והוא אוהב,הוא כל כך אוהב (או ככה לפחות הוא טוען,כמו רבים
וטובים לפניו :) אך גם הפעם אני הכי משתדלת שבעולם להאמין)..
וסיפרתי לו בכל זאת על כל החששות שלי,והוא הבטיח(שוב,כמו רבים
וטובים לפניו) שהפעם זה לגמרי אחרת. שאני לגמרי שונה. שמה שיש
ביננו שונה. זה הכל מעבר לידיעה שלנו. זה הכוחות העל טבעיים..
להיות סופרמן זה לא פשוט :)








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחרי שאני עושה
קרחת, אני לא
יכול להסתכל
לכינים בעיניים


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/11/02 1:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמיד מורן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה