אני רואה אותה כל פעם שאני  בא לשבת שם,
או סתם חולף במקום.
מלצרית צעירה, לבושה בשחור.
עצובה ויפה.
היא מחייכת ללקוחות כל הזמן ועושה הכל בהתמדה והשקעה.
אבל לפעמים אני פתאום רואה אותה מניחה רגע את הראש על הידיים
ואז היא נראית אבודה כל כך...

פעם אחת באתי לשם בלילה. בשעה שאין כמעט אף אחד.
היא ישבה בשקט בשולחן צדדי.
בהתה בחלון שהתמלא אט אט בטיפות גשם,
עשנה סיגריה.
אבל אפילו העשן לא הסתיר את הדמעות שלה,
שכמו התחרו עם טיפות הגשם
מי מהיר יותר, מי עיקש יותר.
אני חושב שהגשם ניצח, אבל זה רק בגלל
שהיא הכריחה את עצמה להפסיק
רציתי לבוא אליה וללחוש לה :תבכי, זה משחרר...
כמו שאימא שלי הייתה לוחשת לי כשהייתי נופל.
אבל אהבתי אותה  ככה, רחוקה ודומעת.

לילה אחד חזרתי והיא שוב הייתה באותו המצב.
יושבת  בוהה
עשן
דמעות
הפעם אזרתי אומץ והתיישבתי לידה
מסתבר שהיא צעירה משחשבתי.
היא בת 18 וחצי ומחכה לגיוס.
היא אוהבת שלוליות וגשם וחתולים וגלידה.
היא בוכה כי כל האהבות הגדולות שהיו לה
כל כך רחוקות עכשיו
מרחק שאפילו דמעות לא יכולות למדוד
והיא בוכה בגלל שהיא מפחדת
לגדול ולאבד
את התמימות ואת הכל.
את האבדה הכי גדולה שלה היא חוותה לפני שבועיים
כשאהבה שרק התחילה
נעלמה בתוך עולם של כדורים וניצחונות
והיא מתגעגעת.
היא התנצלה שהיא צריכה לקום
שאלה אם אני רוצה משהו
היא צריכה לחזור לעבודה  ועכשיו היא שוב המלצרית שלי
ככה זה,היא ממלמלת בעצב
כל דבר הוא בר שינוי, מכל נפילה צריך לקום.


היא מגישה לי קפה, לפעמים שוקו, לפעמים משהו מתוק.
אני מבקר אותה הרבה אבל אני חושב ששום דבר
לא באמת משתנה אצלה
אני רואה אותה כל פעם שאני  בא לשבת שם,
או סתם חולף במקום.
מלצרית צעירה, לבושה בשחור.
עצובה ויפה.
יפה


ועצובה.....