אבי פגש את שלומית בפעם הראשונה בחתונה של חגי ובת-אל. הם היו
בני עשרים, הוא הגיע לבוש במדים של הצנחנים. ריח שמן הרובים
עדיין דבק בו, הכיפה הכחולה היתה תלויה על ראשו בחלק
הימני-אחורי שלו. הוא האמין שמיקום הכיפה מעיד הרבה על האדם
שחובש אותה. אם היא מונחת בחלקו הקידמי של הראש, אז אתה
מטומטם, אולי סתם פרחח; ממש מאחורה, אתה חצי חילוני; ממש בצד,
מתנחל. זאת הסיבה שהוא הקפיד ללבוש אותה בזוית לא ברורה כזאת,
הוא לא רצה להיות מזוהה עם שום קבוצה. הוא גם בחר צבעים חסרי
משמעות, כחול למשל, הפוליטקלי קורקט של הכיפות. הוא הניח את
הנשק מתחת לשולחן של החברים מהצבא, התיישב בעייפות ומתח את
רגליו קדימה. בזוית העין הוא ראה את שלושת חבריו הקרובים,
מנשה, אלי וחגי, החתן הצעיר, רוקדים באמוק. חגי ישב על כסא עץ
שהונף באויר, פניו הצעירים היו מכוסים פצעי בגרות, כיפתו הלבנה
נפלה על צידה וזיעה קרה של התרגשות כסתה את פניו. אבי תפס
לחמניה יבשה וטבל אותה בשמן שנשאר בצלחת החצילים המטוגנים עם
המפלפפון חמוץ. הוא קירב את החתיכה הבצועה לפה, אך לפני שהספיק
לנגוס הרגיש חבטה אדירה על כתפו הרחבה. הוא הסתובב בהפתעה וראה
את ארנון השמן, שהיה שותף לחדר שלו בישיבה התיכונית. "שלום
צדיק", ארנון צרח בפה מלא, ופלט פיסה של עוף שפג תוקפו הישר על
חולצת הצנחנים של אבי. "משיח, משיח, משיח. אויויויויויהוו",
המשיך לצרוח אמנון השמן, שכבר הספיק לשתות שתי בירות, ולאכול
שמונה דגים מלוחים. אבי נפנף בידו כדי לסלק את עננת הבצל והדג
הכבוש. "ארנון, מה המצב שמן?". "הלילה, הלילה, הלילה, שמחה
גדולה הלילה". "די כבר, לך מפה, אתה שיכור". ארנון לא ויתר,
הוא תפס את אבי בצווארון הירכית וגרר אותו למעגל הגברים
הרוקדים. "אבי המלך, אבי הגבר" צווחו כל חבריו במקהלה. חגי קפץ
מבית הכסא ונתלה על צווארו. הוא היה החבר הכי טוב שלו, עוד
שלמדו ביחד בבית הספר היסודי. כשכולם התגייסו, חגי נאלץ ללכת
לתפקיד עורפי, הוא היה אסמטי וחולני באופן כללי, רזה עם גוון
עור לבנבן ואף צר וארוך. "אני כל כך שמח שהגעת", אמר חגי
בהתרגשות, "בת-אל גם תשמח מאד". "איפה היא?", שאל אבי. "פה
ממול עם הבנות". הוא הציץ מעבר לרשת העץ שהיתה שזורה בצמחי
פלסטיק מטפסים, שהפרידה בין מעגל הצדיקות והצדיקים המדומים.
בת-אל עמדה בקצה רחבת הריקודים עם שלוש חברות. על ראשה היה
מונח כובע לבד אדמדם, ששוליו מקופלים כלפי מעלה. "מה אתה
אומר?", שאל חגי. "תראה אותה, כל כך מתאים לה להיות נשואה".
היא החזיקה בידה אסופת ניירות והסבירה משהו לחברותיה תוך כדי
נפנוף בידיים והצבעה על פרטים רשומים. "כן. ממש מתאים לה", אבי
ענה, אבל חגי כבר נגרר אחרי ארנון השמן שצרח "קול ששון, וקול
שמחה. קול חתן..". הוא יצא מרחבת הריקודים וניגש לבר שהיה
ממוקם מאחורי האיזור האסור לטיסה של הבנות. "תביא קולה", הוא
אמר לברמן שניגב את ידיו המטונפות בחולצת הפוליאסטר השחורה.
"אז ככה", הוא שמע מהכוון של בת-אל, "בשעה עשר, מנות אחרונות.
בעשר וחצי, הדרשה של הרב אולמן". "הרב אולמן? מי זה?", שאלה
אחת הבנות בתמיהה. "מה, את לא יודעת, הוא הרב של עורו-בנים,
הוא גם לימד את חגי לבר-מצווה, אני ממש מתפלאת שאת לא יודעת.
לא משנה, באחת עשרה, אני פותחת את המעגל המשותף, הזקנים כבר
ילכו, אתן יודעות. ובחצות הולכים להתפלל בכותל". "ואו, אמרה
החנפנית השניה, איזו תכנית מושלמת. יואו, אני כבר מתה להתחתן
עם אלי".  "הלו, גבר, הקולה שלך", הברמן נבח. הוא לקח את הכוס
והתקרב לארבע הבנות. "הי, אבי", אמרה בת-אל בשמחה גדולה. "איזה
יופי שהצלחת לבוא, מה שלום דסי?". "אנחנו כבר לא כל כך ביחד".
"אויש, אני נורא מצטער לשמוע". "שטויות", הוא ענה בעצב, "לא
התאמנו בכלל". "אז יש רווק פנוי בעיר?", היא שאלה תוך כדי הטיה
גופה וקריצה לא טבעית. אבי חייך במבוכה. "אה, סליחה, תכיר.
ענת, הבת של הליברמנים. נעמה, אישתו של גדעון אברמוביץ',
ושלומית מתן, שכנה שלנו מכרם תקוה. טוב תסלח לי, אני חייבת
לבדוק מה קורה עם הלהקה החסידית, הם הגזימו עם ההפסקה". היא
הלכה לכוון הבמה, וענת ונעמה דהרו אחריה בארשת חשיבות. שלומית
נשארה במקום, קצת נבוכה, שתי ידיה היו משולבות בעדינות והונחו
במרכז שמלתה מקדימה. אבי התחיל לסרוק אותה לאט, מכפות רגליה
שבצבצו מבעד לנעלי העקב השחורות. רגליה הדקות נעלמו בקו שמלתה
השחרחורת, שנחה על ירכיה היפות. היא לבשה חולצה די צמודה מבד
עדין, שישב על בטנה בצורה מושלמת. שדיה הקטנים והצעירים בלטו
מעט, ואבי דמיין את צורתם העגלגלה. כשהוא התבונן בפניה, ליבו
התחיל לפעום. עיניה הכחולות היו גדולות, והיא תקעה בו מבט ישיר
וחודרני. שיערה החום והחלק היה אסוף ברוגע, כך שהשאיר התחלה של
שביל קטן וצידי ורמז לבלורית. קווצת שיער אחת נפלה על פניה
והגיעה עד לגובה עצמות הלחיים שלה. הוא נזכר  במסע הכומתה שלו,
שהסתיים בכותל המערבי. לפני שנשבעו אמונים לצה"ל, היו להם
שעתיים להפגש עם המשפחות. אבי היה הבן הבכור, והיו לו עוד
ארבעה אחים ואחות אחת. אמא שלו קנתה סלטים ופיתות, ואפילו
הכינה בשבילו שניצלים, כמו שהוא אהב. לפני הטקס, הוא קלט חבר
לפלוגה מתנשק בלהט עם בחורה צעירה. המראה של היד שלה מלטפת
בעדינות את הצד הראש של חברו לנשק, לא עזב אותו לאורך כל הטקס.
מפקד הטקס הקריא "אני נשבע אמונים לצבא ההגנה לישראל" ואת שאר
המגילה אך כשכל החיילים הדתיים צעקו "אני מצהיר" כדי לא לנדור
נדר, הוא מלמל בליבו "אני נשבע" ביחד עם החילונים. שלומית אמרה
לו. "הי, אתה כאן?". "כן, כן, ודאי". "היה נדמה לי שנעלמת
לרגע. רוצה לספר לי לאן?" היא חייכה בצורה חמודה, הצד השמאלי
של השפה העליונה עלה מעט יותר גבוה והצביע על השביל הקטן
בשערה. "חתונה יפה", הוא אמר. "מגעילה", היא ענתה לו. "אני לא
מבינה מה יפה בזה? אף פעם לא אהבתי חתונות". "יש בזה משהו",
הוא אמר, "כל החתונות אותו הדבר". שלומית בחנה את גופו החזק.
בית החזה הרחב שלו, מילא את החולצה, ושרירי זרועותיו ביצבצו
מעבר לשרוול המקופל. היא דימינה בליבה איך הוא מחבק אותה חזק,
אופף אותה בידיו ומצמיד את ראשה אל חזהו. כמה חם ונעים יהיה לה
להרדם בעריסת השרירים שלו, איך היא תניח את אזנה על הכיס
המכופתר ותתמכר אל פעימות הלב. "או הנה אתה, חיפשנו אותך
בטירוף", צווח ארנון השמן תוך כדי טפיחה שמנונית על הגב של
אבי. "אל תפספס את מלך המשיח, זה השיר של חגי שלנו". הוא נגס
ברגל של עוף מתובלנת יתר על המידה, וזרק אותה בקשת לתוך צלחת
עמוסה בעוגות פרווה על השולחן ליד. "קדימה, יש רכבת", הוא גרר
אותו לשורת הנלהבים שנצמדו אחד לשני בטור כמו תור לקולנוע בכפר
נידח בהודו. אחרי הריקוד, הרב אולמן התחיל לנאום, ואבי הלך
לשירותים. כשהוא הגיע לדלת הכניסה, עצרה אותו ילדה קטנה עם
שמלה ורדרדה. היא תקעה בידו פיתקית מקופלת וברחה בריצה. אבי
נכנס לאחד התאים ופתח את הפיתקית. "תפגוש אותי בכותל, שלומית",
היה כתוב בה. הוא קיפל אותה בחזרה והכניס לכיס החולצה. הם
הגיעו לחניה ליד שער האריות, אחרי שעצרו פעמיים בדרך כדי
שארנון יוכל להקיא. בדרך היורדת ברובע היהודי, הוא נזכר איך
פעם הציל את חייו של חגי. הם היו בטיול בצפון הכנרת ושחו בנחל
הזכי. זה היה קיץ אחרי שנה גשומה במיוחד, הנחל עלה על גדותיו
ולא היה מקום לעצור למנוחה. חגי נתקע ברשת דייגים מאולתרת,
ובקושי הצליח להחזיק את הראש מעל המים. מרוב לחץ, הוא נכנס
לקוצר נשימה ובקושי היה מסוגל לצעוק. הוא שחה כחמישים מטר
לפניו ושם לב לפתע שחגי נעלם. הוא הסתובב בבהלה אחורה וראה את
חגי מנפנף בבהלה. בלי להתמהמה שניה, הוא התחיל לשחות בחתירה
מטורפת ושחרר את חגי מהסבך עם סכין קומנדו שהטמין בבגד הים
שלו. בשער הכניסה לכותל, הם פגשו את בת-אל. "הגיע הזמן באמת,
כמה זמן לוקח להגיע?". "כן. ארנון הקיא", חגי התנצל. "טוב לא
משנה, בואו נתחיל, הבנות כבר בפנים". הם נכנסו לרחבה המרכזית
הגדולה ונעמדו קרוב לגדר המפרידה ליד עזרת הנשים. בזמן התפילה,
אבי הציץ מבעד לאחד החריצים בקו התפר. הוא ראה ששלומית ניצלה
רגע שבת-אל לא שמה לב ושפרה עמדות לאחור לאט לאט. חגי התפלל
ברכינות היסטריות וארנון נרדם בעמידה. הוא לקח כמה צעדים אחורה
וחמק באלגנטיות את מחוץ לרחבה. ביציאה הוא תפס את ידה של
שלומית, ושניהם רצו במהירות לכוון הרובע. הם התישבו על ספסל
באחת מהככרות המשופצות והחזיקו ידיים בלחיצה חזקה. שלומית
הסתכלה עליו בעיניים עצובות ואמרה: "אני רוצה שתבטיח לי משהו,
אני רוצה שתחזור אחרי בקול". "נו", הוא אמר". "תגיד: אני נשבע,
שמעולם, אבל מעולם לא אתחתן". היא הסתכלה עליו במבט דרוך. הוא
חשב לרגע והסתכל עליה, עיניה הכחולות היו קצת לחות ועצובות,
ושולי השמלה שלה התנופפו ברוח הערב הקלה. הוא שם את ידו השניה
בידה וצעק בקול. "אני מצהיר".