"take the highway to the end of the night
End of the night
End of the night
Take a journey to the bright midnight
End of the night
End of the night"
התעוררתי מבהל והזדקפתי, רק אחרי 2 דקות עכלתי את העובדה שאני
חי והכל היה סיוט.
הבטתי סביבי, בחדר ילדותי- על הארון תלויים המדים, מגהצים
ומוכנים ליציאה.
בדיוק באותו יום הסתיימה לי הרגילה- השבוע הטוב ביותר שהיה לי
מזה תקופה ארוכה מאוד.
פגשתי את כל החברים מהתיכון- החלפנו חוויות, צחוקים- סוף סוף
דיבורים שלא קשורים רק לצבא, התנאים בחדר אוכל ואיזה כוסית אתי
הרב"טית מכלא 6.
ביקרתי את ירדן, שהייתה האהבה הראשונה שלי, וכמובן שגם
האחרונה- למי יש זמן לקשר כשאתה עסוק בשמירות כל לילה, ומפחד
מהזנקה למחסומים שכמובן מגיעה יותר מדי פעמים.
ביום שלישי הלכתי לים עם ארז.
בתיכון הייתה לנו מסורת- בכל יום שלישי להבריז מהשעה האחרונה
וללכת לחוף באזור עתלית, להפעיל את הרדיו באוטו ולרבוץ שם עד
הערב. לא פלא ששנינו צריכים עדיין להשלים שיעורי מתמטיקה כדי
לקבל בגרות- אבל מי חושב על משוואות בצבא, בעצם- עדיף לא לחשוב
כלל, לעשות מה שמבקשים ממני, העיקר שיגיע כבר הלילה ויהיה אפשר
לברוח לחלומות.
באותו יום שלישי נפגשנו אחרי 3 חודשים בהם לא ראינו אחד את
השני.
היה לי כ"כ הרבה לספר לו- רציתי שהוא ידע שכבר במטווח הראשון
פגעתי במרכז דמות הקרטון, רציתי שידע כמה אני מתעב את הריבה
שמגישים לנו בארוחות ערב, שאני מתגעגע למשפחה ואפילו לבי"ס,
שקשה לי להסתכל בעינים של ערבים שאני רואה ברחוב.
רציתי שידע שאני אוהב אותו.
אחרי שאחד מהשכבה נהרג ליד אחת ההתנחלויות בהן גם אני עברתי,
חשבתי על ארז הרבה, ועל כך שאם היה קורה לו משהו הייתי מצטרף
אליו בהזדמנות הראשונה.
פחדתי למות, אבל יותר פחדתי להשאר לבד, ובצבא הרגשתי כ"כ לבד.
תמיד מדברים על האחווה הזו שיש בין חיילים, החבר'ה שאתה מתאמן
איתם, ישן איתם, אוכל, מדבר ומתווכח איתם, אנשים איתם עליך
להעביר שלוש שנים.
אבא לא מפסיק לדבר על התקופה ההיא, והוא ואמא מסכימים שאת
החברים הכי טובים שלהם הם הכירו בצבא.
אני לא התחברתי לאף אחד, כן- ישבתי איתם בערבים וצחקתי
מהבדיחות, הסתלבטתי על הג'ובניקים ופנטזתי על הרגליים של אתי,
אבל עמוק בפנים הרגשתי שאין לנו מכנה משותף.
הם התרגשו מכל הזנקה, לי ירד הלב לתחתונים.
הם ספרו פציעות והשוו הצלחות, ואני...
אני לא יכלתי לשכוח את המבט של הצעירה הערביה שאת תווי פניה
אני זוכר בבירור, שלובן עיניה מסנוור אותי בכל פעם שאני עוצם
את עיני.
"Wait until the war is over
And we're both a little older
The unknown soldier
Practice where the news is read
Television children had
Unborn, living, dead,
Bullet strikes the helmet's head"
נשלחתי לדפוק על דלת של משפחה, עמדנו לתפוס מבוקש והתבקשנו
לשלוח אליו שכן שיוציא אותו מן הבית.
את הדלת פתח אדם צעיר ומבהל, מאחוריו הסתתרה נערה, היא נראתה
בערך בגילי, אולי פחות, והחזיקה בידה תינוק. בזמן שחברי ליחידה
הוציאו את השכן מביתו והסבירו לו את הנוהל, היא הביטה בי
באימה, מאמצת את תינוקה לחיקה.
אולי היא פחדה שאני אקח אותו, או שאנסה להכנס בכח לביתה.
לא יכלתי לזוז, ניסיתי לומר משהו בערבית העלובה שלי, אבל המילה
היחידה שלא לימדו אותנו בערבית היתה סליחה.
העינים שלה הפנטו אותי, ידעתי שראיתי אותן קודם, אך לא הצלחתי
להסיר מהן את מעטה השנאה שכיסה אותן.
סגרתי את הדלת וחזרתי לחברי לפלוגה.
רק באותו לילה הבנתי שראיתי כבר את העיניים האלה- עיניים
מאשימות... המבט שחשבתי ששמור רק לירדן, מצא אותי גם בגיהנום
הפרטי שלי.
"Before you slip into unconsciousness
I'd like to have another kiss,
Another flashing chance at bliss"
אני וארז שכבנו על החול, מחליפים חויות.
הוא סיפר לי שפגש מישהי, היא הייתה המפקדת שלו בטירונות ואחרי
כל טקס שבירת ה"דיסטנס" בסוף הקורס, הוא לקח ממנה את המספר
ומאז הם ביחד.
בלעתי את ספוריו, השתוקקתי לדעת עוד ועוד על שלושת החודשים
האחרונים- מה הוא עשה, עם מי, איפה ומתי, לא רציתי שיחסר לי
דבר מחייו של האדם האהוב עלי ביותר, החשוב לי ביותר.
בערב נפרדנו, קבענו לצאת שוב ביום שישי, היציאה האחרונה לפני
סוף הרגילה.
יצאנו כולנו לפאב בהרצליה.
ארז והמפקדת שלו נראו מחויכים כל הלילה, מה אכפת להם? הם עוד
רואים אחד את השני מדי פעם בבסיס.
ישבתי בין אילן ואורי, ובחצות כאשר גלגל"צ השמיעו כרגיל את
"Alabama song", הרמתי את עיני ונתקלתי במבט של ירדן.
נזכרתי בלילות הלבנים שבילינו יחד, מאזינים לג'ים מוריסון
מתענג על כאב, ומנסים להשמיד את שלנו.
היינו מזמזמים יחד את השירים, מדמים שאנו איתו על הבמה,
מרגישים גם אנחנו אנשים זרים, מוזרים.
מציתים אחד את להבתה של השניה ונפרדים מהקיץ ההולך ונגמר.
הבטתי בה והיא בי.
לא רציתי שתראה את הדמעות שעלו בעיני ויצאתי החוצה, מדליק
סיגריה ביד רועדת.
חשבתי על שיר של חנוך לוין שירדן הקריאה לי לפני הגיוס, ניסיתי
להזכר במלותיו אך רק מספר מילים נחרטו בראשי
"אם לא אחיה אני
אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילי"
ומה אם אמות? תהיתי, אולי מישהו אחר כן יחיה במקומי:
לארז יהיה חבר חדש, שפתיים אחרות ישקו לירדן, ורק אמא ואבא
יבכו עלי, אבל גם להם יש עוד ילדים לטפל בהם, להאכיל ולאהוב.
ולי תשאר רק מצבת אבן, מתה- בדיוק כמוני.
הרגשתי יד מונחת על כתפי, הסתובבתי הישר אל תוך חיבוקה האוהב
של היחידה שאת טעמה אני זוכר.
למרות הבנות הרבות שעברו בחיי, הידים הרבות שליטפו, הלשונות
שהתערבבו והבגדים שנזרקו- את הטעם של ירדן אני זוכר בכל פעם
שאני טועם את המרציפנים שהיא שולחת לי כל שבוע, ומריח את ריח
בשרה הדובק למכתביה הקצרים.
עמדנו חבוקים, מתלטפים, מנסים להיות אחד.
אמנם החלטנו להפרד לפני מסיבת הסיום- היא לא רצתה חבר קרבי
שרואים פעם בחודש, ואני רציתי להשתולל, להכיר עוד בנות בטיולים
שלפני הצבא- להיות חופשי.
אבל היא הגיעה לבקו"ם כשהתגיסתי, והחיבוק שלה היה המעודד
מכולם.
נכנסנו למכונית ונסענו לחוף מול הבית שלה, להביט על הגלים,
להזכר בפעם.
דיברנו עד הזריחה, ולפני שנכנסה הביתה אמרה לי- "תבטיח לי
שתשמור על עצמך, אני לא רוצה שהפרידה הבאה שלנו תהיה האחרונה.
רוצה לראות איתך עוד זריחות".
הבטתי בשמש העולה וקראתי את קרניה-
"Can't you feel it, now that spring has come;
That it's time to live in the scattered sun
Waiting for the sun, waiting for the sun"
