מה הבעיה שלי?
למה אני כזה בעייתי? לכל הרוחות!
אני פשוט לא מבין למה אני לא מצליח למצוא חברה בלי להרגיש
מדוכדך או צבוע.
המצב הנוכחי  הוא כזה, יש לי חברה, אני מת עליה, היא נראית
טוב, היא חכמה, היא מסתדרת עם חברים שלי והיא לא נעלבת מבדיחות
שנעשות על חשבונה, אבל כל פעם שהיא מזכירה את האקס שלה כל מה
שאני מרגיש כלפיה פשוט הופך לשנעה, וזה לא נגמר שם אלא שאני
מרגיש את החופש המוחלט לדר על בנות כמה שאני רוצה ואז כשאני
בוחן את מעשי אני מרגיש צבוע, וזה מדכא אותי יותר.
לכל הרוחות!

אם זה לא מספיק, אז היא גם מאוהבת מאז ומעולם באחד מהחברים
היותר טובים שלי. למשל במסיבה אחת שהם באו אלי, היא באה ואמרה
לי כאילו אני אמור מאוד להעריך את העובדה שהוא ניסה לנשק אותו
והיא דחתה אותו, כמובן שאני מעריך את זה אבל אני לא מרגיש
כאילו אני אמור להתלהב מהעובדה שהיא לא בוגדת בי, אני חושב שזה
אלמנטרי שהיא לא בוגדת בי. לפני זה באותה המסיבה, היא גם שאלה
אותי עד כמה אני אתנגד לזה שהיא תלך לנשק אותו, אז אמרתי לה
שלא תלך אז היא שאלה בקשר לנשיקה על הלחי, אז הסכמתי, אבל
עדיין רדפה אותי השאלה הקודמת.

אני ממש רוצה לבכות, אבל אני לא יכול כי אני צריך את ה"טריגר"
שלי, שיגרום לי להתחיל לבכות. כמובן שיש גם את המקביל שלו, שזה
ללכת למסיבת רוק כבד ולדפוק אחד לשני מכות, אבל אני כבר יותר
מדי נגד המסיבות האלה בשביל ללכת אליהן.
רע לי! רע לי! רע לי!
וזה הכל באשמתי!
באסה לי, חח, דרעק.
זהו!
עד כאן!
נתראה בגרסה הבאה של דכאון בע"מ.