הנוכרי/ וויליאם סארויאן

הוק האראפ, שאביו הגיע ממקום כלשהו באסיה הקטנה והיה מוכר
פירות וירקות מתוך עגלה עם סוס, היה בן אותה התקופה שהייתי
בפרזנו, כך שזוכר אני את הימים שהיה הוא נער בסרבל, המוכר
את האיוונינג הראלד, או 'מתפלח' לראות את קרבות האגרוף
באודיטוריום הציבורי, או 'מבריז' מבית הספר אמרסון כדי
למכור
משקאות קלים ביריד השוק ולעשות המון כסף.
אביו היה סורי, אך את השפה דיבר לעתים רחוקות, שכן נשא אישה
ממוצא סקוטי -אירי. שמו היה האראפ בכל הרשומות בבית הספר,
למרות ששם משפחתו של אביו נשמע רק קצת כמו האראפ. את השם
הוק (נץ) קיבל ממני, בשל היותו מהיר כמו אותו בעל כנף, או
לפחות כפי שדמיינתי לעצמי את מהירותה של אותה ציפור. כשהגענו
לחטיבת הביניים לונגפלו, הופיע כבר הכינוי גם ברשומות בית
הספר. לאמיתו של דבר, העניקה לו אמו את השם יו, על שם אח
שנפטר.


ב 1916, אותו יום בו פגשתי בהוק לראשונה בבית הספר אמרסון
לקח אותי אל ילד בשם רוי קולפה, ואז עלב בו באומרו, "רוי, אתה
איטלקי!". נדמה, כי לא שינה כלל שרוי היה איטלקי. נימת קולו
של הוק, היתה זו שהעליבה. לאחר שהעיר את הערתו המטופשת
והמכאיבה, דחף אותי הוק אל עבר רוי בכוח כה רב, עד שנפלנו
שנינו לרצפה והתחלנו מתגוששים. רוי היה מופתע וכעוס, וגם חזק
דיו כדי לגרום לי להגיע לקצה גבול יכולתי. חצר המשחקים של בית
הספר הייתה אבק העיר פרזנו, כך שענני אבק רבים נבעטו אל-על,
בעודנו נחלצים ממגוון של לפיתות. הטורניר תם כשצלצל הפעמון
לסיום
ההפסקה, ורוי ואני עמדנו ולטשנו עיניים זה אל זה. ניסינו גם
לעמוד על מקום הימצאו של הוק. נאסר עלינו לזוז עד הישמע
הצלצול השני, ואז התייצבנו בפתח שער בית הספר. בהישמע צלצול
שלישי צעדנו אל הכיתות. הוק עמד בקרב שני התריסרים שצפו
בהתגוששות. כשלכדה אותי עינו, קרץ לי, ותהיתי למה, לעזאזל,
התכוון בכך.

אחרי הלימודים ניגשנו הוא, רוי ואני אל הגן הציבורי, ושם
שלושתנו התגוששנו בשביל הכיף.
הנקודה היא, שאי אפשר היה שלא לחבב אותו.

הוק גר ברחוב או, כך ששנינו הלכנו הביתה יחדיו, בעוד שרוי פנה
לביתו מעבר לרחוב אס. פי טראקסון ג'י, מאחורי בית האריזה של
רוזנברג.

"מה אתה, בעצם?", אמר הוק כשהלכנו הביתה. "אפילו המורה לא
מסוגלת לבטא את שמך".
"אני אמריקאי" , אמרתי.
"ספר לסבתא", אמר הוק. "רוי איטלקי, אני סורי, ואני משער שאתה
ארמני."
"בטח, אני ארמני, אבל אני גם אמריקאי. אני מדבר אנגלית יותר
טוב מאשר ארמנית."
"אני לא מדבר סורית בכלל", התרברב הוק, " אבל זה מה שאני. אם
מישהו שואל אותך מה אתה, בשם אלוהים, אל תאמר שאתה אמריקאי.
תגיד שאתה ארמני."
"מה ההבדל?"
"מה זאת אומרת מה ההבדל? אם אתה ארמני ואתה אומר שאתה אמריקאי
כולם יצחקו עליך. המורה יודעת מה אתה. כולם יודעים מה אתה."
"אתה לא אמריקאי?"
"אל תצחיק אותי", אמר הוק." אני נוכרי. אבא שלי מוכר ירקות
מתוך עגלה."
"לא נולדת באמריקה?"
"נולדתי בפרזנו. נולדתי בבית שברחוב או. מה זה קשור?"
"ובכן, אני אמריקאי וגם אתה."
"אתה מסובב כנראה", אמר הוק." אבל אל תדאג, בקרוב מאד תגלה מה
אתה."

יום אחד, חודשים אחר כך, לאחר ארוחת הצהרים, מיס קלאפינג,
המורה שלנו, הפסיקה לפתע את השיעור ואמרה, "אתם, הנערים
הארמנים שהולכים הביתה לארוחת הצהריים חייבים להפסיק לאכול
מאכלים המלאים בשום. הריח הוא מעל ומעבר לכוחי ולא אסבול זאת
עוד."
הוק הסתובב אלי כדי לראות כיצד קיבלתי את העלבון.

אכן, ארוחת הצהריים עבורי באותו יום הייתה חצילים מיובשים,
במיה ותבשיל שעועית סינית עם נתחי כתף כבש, שבו שום הוא מרכיב
נחוץ בהחלט.



אותו יום לא היה קר עד כדי כך, שלא ניתן לפתוח את חלונות
הכיתה, או, לחליפין, לכבות את הרדיאטור. הכיתה הייתה אטומה
לחלוטין ורותחת ככבשן.



"תפתחי את החלון", אמרתי למיס קלאפינג.

הוק החניק יבבת תדהמה, ומיס קלאפינג הסתכלה בי כאילו שאין
בכוונתה בשום פנים שלא לקפד את חיי ברגע זה ממש. שאר הכיתה
קפאה במקומה וחיכתה לבאות. החלטתי להרוג את מיס קלאפינג
ולגמור עם זה, אך כשהתחלתי חושב על האופן שבו אבצע זאת, נראתה
המזימה בלתי מעשית בעליל.
מיס קלאפינג ניגשה אל שולחנה ובדקה בספר הכיתה שלה.

"אכן", אמרה לבסוף. "הנה שמך. בטוחתני שאתה יודע כיצד לבטא
אותו. אלוהים יודע שאני לא."
עלבון נוסף!
היא סגרה את הספר והביטה בי שוב.
"כעת", אמרה, "מה אמרת לי כשאמרתי, שאתם הנערים הארמנים
צריכים להפסיק לאכול שום?"
"אמרתי תפתחי את החלון."
"ייתכן ולא הבינותי נכונה", אמרה מיס קלאפינג, שפתיה החלו
רועדות קמעה. היא הניחה את הספר ונטלה סרגל באורך שנים-עשר
אינץ' ". היא עזבה  את שולחנה והתייצבה בראש טור השולחנות,
ששולחני היה בו אחרון .
"עתה אמור לי", אמרה, "במה בדיוק כוונתך בכך?"
"התכוונתי," אמרתי, "שיהיה מחניק בחדר הזה לא משנה מה יאכל
מישהו לארוחת צהרים. החדר הזה זקוק לאוויר צח. יותר פשוט
לפתוח את החלון מאשר לבקש מאנשים לבשל בלי שום."
הוק השמיע שוב ציוץ, ובלי ויכוחים נוספים, התקדמה מיס קלאפינג
לאורך כל השולחנות, אל השולחן שלי.
"הגש את ידך הימנית," אמרה.
"למה?"
"בשל עזות-המצח שלך"
יצא, שממש לא מזמן למדתי את משמעו של ביטוי זה.
"לא הייתי עז-מצח," אמרתי.
"אתה נוהג עזות-מצח זה עתה," אמרה המורה. "הגש את ימינך,
ולא, אשלח אותך למנהל, אשר יעניק לך הלקאה."
"הוא לא יעניק," אמרתי.
"לא יעניק, מה," אמרה המורה "נחייה ונראה. ממני לא תעשה חוכא
ואיטלולה בכיתה הזו. הגש את יד ימינך."

מיס קלאפינג המתינה דקה שלמה שאגיש את ידי. כל כך הרבה דברים
קרו לפניה, לעיניה ופיה, עד שכמעט וחשתי כלפיה רחמים. ממש
נגעלתי מעצמי, למרות שידעתי שהיא מתנהגת מגוחך.


לבסוף שבה אל שולחנה, וביד רועדת שרבטה פתק, אותו קיפלה ונתנה
לילדה קטנה בשם אלווירה קוט, אשר לקחה אותו ויצאה מהחדר. כל
הכיתה ישבה בשקט, המורה ניסתה להעסיק את עצמה בעיון בספר שלה,
ואני פיללתי לחיות בחלק מתורבת יותר של המדינה. לבסוף חזרה
הילדה הקטנה לחדר, ומסרה פתק למורה, אשר קראה אותו.


הייתי בטוח שהמנהל שקל את המצב, והאיץ בה לפתוח את החלון,
וכבר הייתי מוכן להתנצל על כך שעשיתי בלגן כה רב, אך כשראיתי
את החיוך המרושע על פני המורה, חזרתי לתכניותיי להרוג אותה,
מכיוון שידעתי היטב, כי זמנים קשים לפניי.


"התייצב בחדר המנהל בזה הרגע," אמרה מיס קלאפינג.

קמתי ועזבתי את החדר. במסדרון החלטתי להרוג גם את המנהל. יצא
לי לראות אותו מרחוק, אותו סוג של אדם גבוה שמסתובב בבתי ספר
ציבוריים; ושמעתי אודותיו, אך לא האמנתי למה ששמעתי. הדיווח
היה, שהוא מתנהג כתרנגול בקרב התרנגולות הזקנות שלימדו בבית
הספר, ואין סיכוי שיעלה בדעתו לתת לך הזדמנות להשמיע את הצד
שלך בסיפור. אם אחת התרנגולות תגיד שאתה ראוי לענישה, יעניש
אותך התרנגול. אז במקום להתייצב מייד במשרדו, עזבתי את בניין
בית הספר וצעדתי הביתה.


אימי הייתה במטבח, חותכת חצי-תריסר כרובים עבור מרק כרוב
חמוץ.


"מה מעשיך כאן?" אמרה.
"אני לא רוצה ללכת לבית ספר הזה יותר," אמרתי.


ניסיתי להסביר בדיוק רב ככל האפשר את אשר קרה. אמי הקשיבה לצד
שלי בסיפור וחתכה את הכרובים ושמה אותם בסיר של חמישה גלונים
והמליחה אותם והניחה חתיכת קרש מארגז תפוחים על הכרוב ועל
הקרש הניחה אבנים בגודל של חצילים. היא לא אמרה מילה עד
שסיימתי, ואז אמרה, "שוב לבית הספר ושים לב למורה. מעכשיו,
כשיש שום בארוחתך, תאכל גבעול פטרוזיליה. אל תהיה נלהב כל כך
להגן על כבודו של המטבח הארמני."


גישה זו הרתיחה  אותי.

הלכתי לחדרי ואספתי כמה דברים - זוג גרביים, קלע-יד, שלושה
חלוקי נחל, מפתח שמצאתי, זכוכית מגדלת, ועותק של הברית החדשה
שזכיתי בו בבית ספר של יום א' - ושמתי הכל בחבילה אחת, במטרה
לברוח.

צעדתי שני גושי בניינים, ואז חזרתי הביתה, השלכתי את החבילה
אל המרפסת הקדמית, שבתי לבית הספר והתייצבתי אצל המנהל.
הוא הלקה אותי בחגורת עור עבה. לאחר העלבון הזה, הגדול מכולם,
ניגבתי את עיניי, שבתי אל  הכיתה וישבתי אצל שולחני.


אחרי הלימודים אמר לי הוק, "הבנת למה אני מתכוון? אתה נוכרי,
ולעולם אל לך לשכוח זאת. נוכרי חכם שומר את רגשותיו לעצמו ואת
פיו סגור. אין ביכולתך לשנות מורים. אין ביכולתך לשנות
מנהלים. אתה יכול לצחוק עליהם, זה הכל. אמריקאים גורמים לי
לצחוק. במקומך, לא הייתי מתעסק איתם. אני פשוט צוחק עליהם."


מה קורה לאדם כמו הוק האראפ במרוצת השנים?


ובכן, הייתי משוחרר מהצבא כחודש ימים, כשהחלטתי לנהוג מסן
פרנסיסקו, לפני תום הקיץ, עד לעיר הולדתי, ולנסות לגלות זאת.
היה זה באמצע אוקטובר, ורציתי לאכול קצת ענבים ותאנים
ורימונים וצימוקים טריים, גם ככה.
הגעתי לפרזנו בשעה מוקדמת בערב יום שבת, וצלצלתי לרוי קולפה
ולבן דודי הרחוק מאג מארגדיטשיאן, והזמנתי אותם לארוחת ערב
באל ראנצ'ו שעל הכביש המהיר מספר 99, קצת אחרי פארק רודינג.

היה זה ב1945, והיה זה טוב לנשום את האוויר של עמק סן ג'ואקין
שוב, ולשוחח עם חבר'ה שהיכרתי רוב חיי, שחזרו גם הם זה עתה
מהמלחמה.

מאג ציין שמות שניים מבני דודיו שנפלו, ואיך השפיע דבר מותם
על אבותיהם ואימותיהם, ורוי הזכיר כמה מהבחורים האיטלקים
שהכרתי בעבר, שנפלו, ואחד שהיה לשבר כלי כתוצאה מפגיעות
בראשו וגבו, וכנראה לא יעזוב לעולם את בתי החולים הצבאיים.
דבר הוביל למשנהו, ואז נזכר רוי קולפה בהוק האראפ.


"הוק התחמק מהגיוס," אמר רוי, "ועד כמה שזה נוגע לי אני שמח
שעשה זאת. יהיה  זה טפשי שבחור כמו הוק יעבור את כל הפחד הזה,
או שידפוק את עצמו לגמרי מפציעות מסובכות. יש לו חצי בעלות על
הקריצה, בר קטן ברחוב ברודווי, אבל הוא לא נמצא שם הרבה.
הוא נוסע להוליווד או פריסקו או רינו או לאס וגאס ועושה חיים
כמו תמיד. נתקלתי בו בבר לפני כחודש, בערך. נו, אתם מכירים את
הוק. קורץ ודואג לעצמו. הוא היה מאחורי הדלפק אבל ללא חלוק
לבן של ברמן.
הוא יצא וישב ודיברנו על הא ודא במשך שעה-שעתיים. כששאלתי
אותו איך הצליח להתחמק מהגיוס, מתאגרף מקצועי שלוש שנים, גובה
שש רגליים ואחת, משקל מאתיים פאונד- נו, אולי אתם זוכרים איך
תמיד היה, גם אם לא ראיתם אותו עשר- חמש עשרה שנה. שנון
ורציני, אבל תמיד אתה יודע שהוא צוחק בתוך-תוכו.

"רוי," אמר הוק, "אתה יודע שהזמן לעשות כסף הוא עת מלחמה. אין
זה זמן לומר כן-המפקד לא-המפקד."
"ובכן, מישהו עשה הרבה כסף מהמלחמה," המשיך רוי, "אני יודע
שהוק לא עשה את כולו, אבל אני שמח שעשה חלק ממנו."
רוי קולפה סיפר חצי תריסר סיפורים על הוק האראפ, ואז סיפר את
הסיפור הזה, אותו שמע מהוק עצמו.


תכף אחרי המלחמה, החל הוק לנהוג להתהלך עם מקל, עיטור שחרור
בדש מעילו, ומבט רך ואסיר-תודה בעיניו. הוא צלע לו למקומות
הבילוי הכי טובים וסיפר לבחורות יפהפיות איך נלחם בקרבות
באיי שלמה, בקזבלנקה, באנציו, בנורמנדי- בחיל הרגלים, בהנדסה
קרבית, בצי, בנחתים. לפעמים צלע על רגלו הימנית ולפעמים על
השמאלית. לעיתים הרעיד את כל גופו היה מתנצל ומבקש ממישהו
תרופת אטאברין, מקבל במקום זאת וויסקי עם קרח, נרגע ומתנצל
עוד קצת, ואומר שיהיה בסדר בקרוב. עוד שישים-שבעים התקפים,
ותעבור לו המלריה.

לפעמים היו לו עוויתות בפניו, ואז היה מבקש מנערה יפה שהזכירה
זה עתה את אחיה, ששמו ג'ים, שבבקשה לעולם לעולם לא להזכיר עוד
את השם הזה בנוכחותו, מעוות פניו עוד קצת ונד בראשו וסותם את
הפה כמו צדף, מנסה להיות מסתורי; ואז מנסה לשלוט על עצמו די
כדי לרמוז לה מדוע אינו יכול לסבול את שמע השם הזה, ומה שקרה
לחברו הטוב ביותר, ג'ים סוני, בפלישה לבסטון.
ובכן, ג'ים סוני והוק היו חברים ותיקים מרחוב או. ג'ים היה
אשורי, לא סורי, אבל הם היו חברים טובים גם ככה.


ג'ים והוק קנו מאה אקרים של אדמה פורייה ברידלי בתקופת
המלחמה,
והרוויחו כסף טוב בגידול ירקות ופירות ושיווקם.


היה במקום בית חווה מוצלח, אליו היה הוק מזמין לעתים חברים
ללילה שלם של משחק קלפים, וערב שבת אחד, אחרי המלחמה, הוא היה
שם בשקיעת החמה, ממתין לבחורים שעמדו להגיע.

על פני כל השטח הבשילו להם האבטיחים, והוא נהנה להתבונן בהם.
כשירד הלילה, בסביבות שמונה, ישב הוק בכיסא הנדנדה שבמרפסת
הקדמית של בית החווה, נושם את האוויר הטוב, כששלוש מכוניות
עצרו לצד המיקשה, ומתוך המכוניות הסתערו אחד עשר נערים על
האבטיחים. הוק התבונן בהם מספר דקות, ואז נכנס למחסן והוריד
את הרובה מן הקיר. הוא פסע מתונות לאורך דרך העפר של אדמתו
והפתיע את כולם.

הוא אמר שזה עתה שב מגרמניה, שם כמעט ואבדה לו ההערכה למין
האנושי, וכעת כששב הביתה, הוא מנסה להרוויח לחמו ביושר, וככה
הם עושים, ככה מוקירים הם לו תודה על ההקרבה האישית, שנאלץ
להקריב, כדי לעזור ולנצח במלחמה ולהציל את הציוויליזציה, וככה
הם עושים, גונבים לו את האבטיחים, נוטלים מזון מפיותיהם של
ילדיו. הוא התרה בם, שעל כולם למלא אחר הוראותיו ואוי להם
אם ינסו לברוח, כי אז יירה על מנת להרוג. הוא עבר הרבה
בגרמניה.
לימדו אותו להרוג, וביכולתו להרוג בקלות כל אחד ואחד מהם. הוא
מנה את מספר גונבי האבטיחים שוב ושוב, אומר במין טירוף שכזה,
"אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה,
עשרה, אחד עשר- כמעט תריסר. הרגתי עשרים ושבעה גרמנים פעם
במכונת ירייה, והם לא עשו לי שום דבר. כעת, כל אחד ואחד מכם
ישכב לפי סדר גודל, על השביל הזה."


כמה מגונבי האבטיחים שוחררו לא מזמן מהצבא, והם אמרו זאת
להוק. הוא ביקש מהם לא להתגרות בו. טרם החליט מה יעשה
בהם, וכדאי מאד שלא יתגרו בו, כדי שלא ישגה בהחלטה בלתי
הוגנת.


כולם התפרסו לאורך הדרך, והוק ביקש מהם להתפקד, דבר שעשו, או
ניסו לעשות. הצעירים מביניהם, בני שתים עשרה לערך, בכו בשלב
זה.
הוק אמר," הלוואי שידעתי מה לעשות. אני חייב לבקש מאלוהים
הדרכה, איני רוצה לגאל את ידיי בדם, אם אין זה רצונו של האל.
מישהו אמר," זה לא רצונו."

 
" אין אנו בטוחים בכך עדיין," אמר הוק. "אין אנו אלא יצורי
אנוש עלובים, בורים ותועים. האל השיב אותי הביתה מגרמניה. הוא
יענה לתפילתי."

ואז הוק התפלל.
"הו, אלי," אמר, "ילדים אלה ובחורים אלה באו לגנוב את
האבטיחים שלי ואני תפסתי אותם עם המכנסיים למטה. כידוע לך,
שירתתי נאמנה באנציו, נורמנדי, בסטון, סובל חרפה נוראה ובשכר
זעום. כעת, כששב אני הביתה אל אשתי וחמשת ילדיי, באו אלה במטרה
לקחת את הלחם מפיהם. תפסתי אותם, ועלי לעשות את חובתי.
הו , אלוהים, אנא אמור לי מהי חובה זו. אמן."
לאחר דקה של שקט אמר הוק, " אני מודה לך, הו אלי."


אחד, ששכב ובטנו בעפר, הרים ראשו ושאל, "מה אמר אלוהים ?"
"הוא אמר שחובתי היא להרוג כל אחד ואחד מכם, וצר לי, עליי
למלא את חובתי. אני מצפה מכם למות כגברים. הראשון
להתנדב יעבור לדום. אני מבטיח לו מוות נטול כאב."


איש לא הניד עפעף כדי להתנדב, והצעירים שבילדים החלו לבכות בכי
מר ולהתחנן על חייהם. לבסוף ניצב האמיץ מביניהם על ברכיו, כדי
שהוק לא יחשוב שהוא מתנדב, ואמר, "למען השם, בנאדם, הייתי
בבסטון בעצמי. נשלם עבור האבטיחים, אבל אל תעשה את הדבר
המטורף הזה."


"אל תתגרה בי," אמר הוק," או שאירה בך בעודך על ברכיך."


כעת, ג'ים סוני ואתו עוד ארבעה עצרו את מכוניתם על הכביש
ויצאו לראות מה מעולל הוק הפעם.
הנער שעמד על ברכיו פנה אל ג'ים סוני והאחרים, אך הוק הורה לו
לשכב על בטנו, וכך עשה.


חצי שעה עינה הוק את גונבי האבטיחים, מורה לכל אחד מהם לציין
את שמו, גילו, כתובתו, מקום הולדתו, קרוב המשפחה הישיר שלו,
דתו, סוג הדם שלו, גזעו, גובה פוליסת הביטוח שלו, כוכבת
הקולנוע הנערצת עליו, עיטורי הקרב שברשותו, מאוויו הכמוסים
ביותר, והאם מעדיף לקינוח פאי תפוחים או מקפא. אם היה
אומר פאי, היה הוק אומר שהוא חושש שהבחירה שלו שגויה. הוא
ביקש מהם להמיר את דתם, והם עשו זאת בשמחה.


לבסוף, מכיוון שרצה כבר ללכת ולשחק פוקר, סגר הוק עסקה עם
גונבי האבטיחים. הוא אמר שברצונו לשמוע שירת מקהלה מוצלחת של
מזמורי כנסייה. ואם הקבוצה תטיב לשיר עד שייקוו בעיניו דמעות,
יוציא אותם לחופשי. הוא הורה לכולם לכרוע על ברכיהם ולשיר, אך
איש לא הצליח להיזכר בשום מזמור שיוכלו לשיר. לבסוף החל הצעיר
ביותר לשיר את "אלוהיי, קרוב אתה אלי", והאחרים ניסו להצטרף.

"זה לא שהמזמור אינו קורע לב, זו השירה העלובה שלכם. נסו
מזמור אחר."


הנער, שנראה כי הכיר מזמור או שניים, החל לשיר "אוהב אני את
החיים," אבל הוק הפסיק אותו בחטף, באומרו שאין זה מזמור
כנסייה
כלל, אלא קטע קלאסי-קל מזופת. הנער חשב רגע, וניסה שוב.
"כשרעם התופים יקרא," הוא שר, והשאר ניסו להצטרף, אך כששירת
המקהלה התנפצה לרסיסים והילד הקטן ניסה להציל את כולם כשהוא
מייבב לאורך כל השיר לבדו ומביט בתקווה בפניו של הוק, זה לא
הזיז עדיין להוק.


"הזדמנות אחת אחרונה," אמר הוק, "אני יכול לתת לכם רק עוד
הזדמנות אחת. אני אנקוב בשם השיר, ואתם צריכים לשאוג אותו בכל
כוחכם. אם תשמעו אותי שר אתכם, תדעו אז, שאני רוצה שתחיו.
שאני רוצה שכולכם תלכו הביתה ותחיו חיים נוצריים טובים
והגונים. אני רוצה שכולכם תשירו את 'אלי, ברך את אמריקה'."


גונבי האבטיחים החלו לשיר, אך הוק נשאר שקט לאורך שלושה
פזמונים.
לבסוף החל גם הוק לשיר, והגברים והנערים זינקו על רגליהם ואל
מכוניותיהם, מועדים וכושלים וטורקים דלתות ונוסעים הרחק משם.
אז נכנסו הוק האראפ וג'ים סוני וחבריהם אל בית החווה ופצחו
בלילה שלם של משחקי פוקר.


איש לא צחק כשסיפר רוי קולפה את הסיפור, ודמעות היו בעיניו
כשסיים לדבר.
"מה קרה?" אמר מאג מאגרדיטשיאן.
"כלום," אמר רוי. "אני פשוט מרחם על הבחורים האלה."
"הוק רק השתעשע מעט," אמר מאג.


"אני לא מתכוון לגונבי האבטיחים," אמר רוי. "התכוונתי
לבחורים במלחמה."