בתקופה שעוד היינו מקוריים באמונה של אל אחד, והאמונה באלילים
החלה להתבסס, נוצרה נדין. זה קרה ע"י מכשפה אחת רבת עוצמה ששמה
נשכח במרוצת השנים, המכשפה הזו גרה בבקבוק אחד שהיצור שאחראי
על כדור"א הכניס אותה, היא הובילה לסוף, כלומר בני האדם הבינו
את המשמעות של החיים שלהם ומשם הכל התמוטט. המכשפה ניסתה להגיע
אל חוזק הנשמות של בני האדם, בשנייה הזאת של ההבנה שהם כו ניסו
להגיע אליה ,לפוצץ את הכוכב כולו ולקחת את האנרגיה לתועלתה
האישית. היצורים שבמקור השתמשו באנרגיית הכוכב היו מפוחדים, הם
תמיד שמרו על נשמת בן האדם בחוזק מינימום באמונה באלילים
טיפשיים שלא מקרבים את האדם לתשובה האמיתית, מה אם המכשפה
תצליח? אז הם עשו את מה שיכלו: כלאו את המכשפה, השכיחו את האמת
מבני האדם, והובילו אותם לאלפי שנים של ייסורים. אחרי הסיכון
הענקי הזה של איבוד האנרגיה,  כדור"א הפך למקום נטוש. היצורים
פחדו להיות כול כך קרובים לסכנה, רק איש אחד שהוא שומר העולם
נותר, שומר על הבקבוק של המכשפה "תזכור נוריק" הם אמרו לו
"אסור שהבקבוק יפתח!" אבל מתי תחזרו בשבילי? שאל שומר העולם,
הם לא ענו, גם מעולם לא חזרו, אז לנוריק כבר לא היה אכפת, הוא
השתכר רוב הזמן. טוב אז עכשיו שהבנו אייך המכשפה הגיעה לבקבוק
אפשר להמשיך, בתוך הבקבוק כוחותיה של המכשפה שאפו למינימום
והיא רקמה כל יום מזימה אייך תצא משם, ותמיד נכשלה. לפעמים
הייתה שולחת אותות לבני האדם שכבר שכחו ממנה, שינסו לפתור את
החידה אשר תשחרר אותה, הזדהתה כ- אלה, כ- הכל רק שיעזרו לה.
ואז יום אחד (איזה ביטוי בכלל לא נפוץ) אחרי 10,000 שנה של שבי
עלה לה רעיון, היא תיצור בת אדם חכמה, חזקה, מפתה, רעה, שונאת,
כועסת, מלאה בכאב הרסני בדיוק כמותה שעוד מספר שנים תגדל
(סוגדת למכשפה, כמובן) ותחכה ליום שתוכל להוציא את האלה שלה
מכלאה, היא תהייה חכמה מכל בני האדם השטחיים הללו, היא תצליח
לפתור את החידה. ( למה לא ליצור בן?  אתם שואלים לעצמכם
שוביניסטים קטנים, ההסבר פשוט, כל העולם באותה תקופה הופעל ע"י
גברים, בחורה שמפתה גברים תפעל הרבה יותר טוב מגבר. כמו כן
המכשפה לא רצתה להסתכן בכך שאם תיצור בן, יפתה אותה)  קשה
להסביר מה בדיוק הוכנס כדי ליצור את נדין, מה שכן ידוע היא
עזרתו של החושך בעניין. אם היו קוראים למכשפה אימא של נדין אז
החושך יהיה חייב להיות אביה, החושך אינו מרושע כפי שחושבים הוא
פשוט בודד הוא ראה את כול מראי העולם והסתיר את הכל באפלוליותו
לא כמו האור שמספר סיפור- החושך שותק, הרעיון שתהיה לו בת
ממשית שתאהב אותו נראה לו חלומי. המכשפה דאגה להכניס חומרים
מכושפים, וכאבים פיזיים ונפשיים(ככול שתסבול כך תשנא יותר
לפחות כך מספרת האגדה...) כמו סכין מגואלת בדם של ילדה תמימת
לב אשר נרצחה רק בגלל היותה שונה, או חומצות שונות שגורמות
לכאבים ולפעמים אף הורגות. רק תזכרי לא להגזים אמרה לעצמה את
לא רוצה שיהיו לה חולשות, אם יהיו לה חולשות היא לא תנצח והיא
חייבת לנצח, אם לא הסוף של ההרס קרב.
הייתה בעיה אחת שהמכשפה לא הצליחה לחשוב על פתרונה- ללא אהבה (
אהבה היא חלק מהחולשות של בני האדם) הבת שתיצור לא תאהב גם
אותה, ולא תציל אותה.
בינתיים החושך ישב לו מחכה לתורו להופיע בסדר היום ושמע את
האור צוחק עליו.
- "על מה אתה צוחק?!" צעק החושך בכעס
+ "עלייך, אתה מעורר רחמים אתה באמת חושב שה"בת" הזאת שלך תאהב
אותך?! המכשפה לא רוצה שהיא תאהב, היא רוצה שהיא תשמיד ויום
יבוא והיא תשמיד אפילו אותך" ענה לו האור בלגלוג.
החושך היה חסר מילים תגובתו הראשונית הייתה לא לרצות להקשיב ,
הוא חשב שזה לא נכון וגם אם כן הוא ישנה אותה, היא לא תהייה
מרושעת! אבל לפני שהספיק לענות בכלל האור אמר
+" אבל זה לא משנה בכול מקרה, כי אני כבר הודעתי לנוריק
(במהירות שלי זה לא היה כזה קשה) וברגע שיגיע לבקבוק של המכשפה
כל הרעיון המגוחך של שניכם יושמד". החושך צרח, והתחיל לרוץ הוא
היה חייב לעצור את נוריק.



נוריק אכן ניסה להגיע לפני שהמכשפה תסיים את הכישוף של יצירת
בת האדם, אבל הוא איחר את המועד היא גילתה על בואו ולכן מיהרה
בהכנות ויצרה אותה, את נדין. היא שלחה אותה למקום מסוים בעולם,
למזבח בו התפללו אליה בימי קדם. אבל על נוריק לא עובדים בקלות,
היה לו ברור שהמכשפה לא תשאיר את יצירתה רחוק מתחום השגחתה
ומצא אותה בתוך שניות מספר. תינוקת תמימה במראה, יותר נכון
מדהימה במראה  עיניים סגולות- ירוקות, שיער קצר ושחור והיא
צוחקת, צוחקת... אי אפשר לדעת עד כמה קטלנית התינוקת הזו חשב
נוריק, וכבר פער את פיו והתכוון ללעוס אותה בפיו שהיה כחזק כ-
מלתעות של 3,000 כרישים, והיא חייכה בפרצוף עצוב אולי הבינה
למה, שהוא חייב. ואז הופיע החושך בניסיון אחרון להציל את בתו
שרק נולדה, נוריק צעק
-"חושך, תפסיק! תתרחק, אתה מבין למה אני עושה את זה"
והחושך התחנן -"אל תהרוג אותה, היא בת אנוש כמו כל בן אנוש,
אתה גם מגן עלייה!"
-"זה לא משנה ואתה יודע את זה... היא תהרוס את העולם שלנו"
-" ומה אם, מה אם נרחיק אותה מפה, אפילו לא נספר לה על המכשפה
נביא אותה למקום שבו לא תוכל להזיק לאיש"
נוריק נאנח-" אני לא יודע, היא מרושעת יותר מכל בן אדם שאי
פעם חי, אתה בטוח שכדאי שנשאיר יצור כזה?"
והחושך אמר -"תן לי" וחיבק את התינוקת בשמיכתו האפלה, והשתמש
בכל כוחותיו להפוך אותה ליותר דומה לו, לפחות שונאת ומרושעת.
-" כל זה לא יעזור..." לחש נוריק  "לא כל עוד אנחנו לא יודעים
אם המכשפה נתנה לה את היכולת לאהוב, ללא היכולת לאהוב היא
תישאר מושחתת. אני מסכים שהיא תחיה, אבל רק במקום שאני האשר,
ותחת קללה שאתה חושך יקירי תטיל והיא: שאם תצא מגבולותיה
המורשים אפלילותך תכסה את עיניה לנצח. אתה מסכים?" החושך חנוק
בדמעות הסתכל בתינוקת שכבר הפסיקה לחייך בינתיים, כנראה עוד
פעם כי הבינה את השיחה והנהן בראשו. זה היה היום הראשון בחייה
של נדין נדונה מראש, אהובה רק ע"י החשכה, מאד בודדה ולא מודעת
כלל ליום הזה והיסטוריה שקדמה לה, סיפורה מסופר כסיפור אגדה
באלפי מקומות שונים, במאות שפות שונות וגרסאות שונות והיא חיה.
נוריק מיקם אותה בטירה ענקית הממוקמת על ענף ענק שנראה כאילו
הוא תלוי מן השמיים, סגור ומסוגר אם רק חלון אחד ענק שמשקיף
במרחק רב כך שאי אפשר היה להגיע ללא אחר מאשר לטטרוס , השאול
המוחלט, גיהינום. רואה את כל הרע בעולם נענש, תוהה על מה היא
נענשת...
החושך המוחלט ליווה אותה תמיד, אף פעם לא הוציא מילה מולה
וזאת בשל שלוש סיבות עיקריות: 1. שתהייה לה פרטיות 2. חש רגשות
אשמה עמוקים על מצבה ולא ראוי 3. ויותר מכל אלה פחד שתראה את
האמת בתוכו ותגלה את העבר שלה, והרוע השטחי שהותיר בה יתפרץ
לרוע שיועד לה. הדבר היחידי הטוב שהיה לה היו השמיים שקטים,
יפים, מלאים כוכבים ממש כמו שיש לנו, נוריק ביקר אותה, אבל גם
הוא ללא ידיעתה וללא ראייתה. הוא דאג לה לאוכל ובגדים יפים כל
דבר שרצתה במחשבתה כל עוד אינו קשור במידה רבה לבני האדם.



וכך עברו להם מאות שנים ונדין נערה יפיפייה אומנם עבר זמן רב,
אבל היא עצמה רק בת 15 או 16 פחות או יותר, ההתבגרות שלה שונה
מבני אדם רגילים. שיער שחור ארוך מאד כי לא הסתפרה מעולם,
עיניים סגולות- ירוקות- ריקות, בגדים שמתאפיינים בשמלות ארוכות
המתאימות לבת מלוכה, בעיקר שחורים. והיא לא דיברה אף פעם, כי
היא לא פגשה אף פעם אף אחד שיילמד אותה. רק קראה וחשבה אם עצמה
הבינה את הטבע האנושי יותר משבני האנוש הבינו בעצמם וזילזלה בו
על הטיפשות והשטחיות שמתקיים בו. ראתה ושמעה את רעשי החוטאים
מלמטה, הם קוראים לה נסיכת הטטרוס, בספרים שלה מצוין שנסיכה
היא בת לאצילים שמטרתה למלוך, אבל היא לא מבינה מזה כלום. כול
כך לבד, כול כך עצובה, מחשבות אפלות עוברות לה בראש, לא כועסת
לא מחפשת נקמה היא לא כלום אבל הכל , מודעת לעובדה שנועדה
לחשכה ולהרס, מודעת שאין לה כלום מבפנים, לא מודעת מאיפה היא
מודעת ,אבל חשה זאת. הטירה שלה הייתה מורכבת מאלפי חדרים, אבל
רק מקומה אחת, מתחם ענק ובו כל הדברים שהיא צריכה/ רוצה, מיטה
ענקית בגודל של שלושה חדרים שלפעמים הייתה נשכבת עליה ומדמיינת
שהיא מצליחה לבכות, או לישון, כי האמת היא לא ישנה רק הסתובבה
כרוח רפאים שמחפשת סיפוק למשהו שקרה לה בחיים קודמים. יום אחד
היא ישבה לה באמצע החדר או מבנה, מנסה לעשות משהו שאפשר להגדיר
אותו כמדיטציה, מתפללת לאות או סימן שיראה לה ויסביר לה משהו-
בקיצור כרגיל. ועוד פעם הצרחות של תחינה וייסורים שמנעו ממנה
להיכנס באמת לתוך עצמה, אז היא קמה והסתכלה למעטה. המראה היה
די מצחיק, בן אנוש שהוא לא מצומק, ולא מלא כוויות ודם כמו רוב
בני האנוש בטטרוס אלא נקי נראה כמעט טהור. הוא החזיק משהו,
תליון, זה גרם ליצורי הטטרוס לשמור על מרחק מסוים ממנו, נדין
הייתה מוקסמת מהכוח של היצור האנושי שהיה די מפוחד, אבל רק היא
שמה לב לזה. הוא הרחיק את כל היצורים והתחיל לטפס על העץ
שהוביל לטירה שלה, היא הבינה למה, אף אחד אבל אף אחד לא הגיעה
אי פעם אל הטירה של נדין, כנראה היה איסור מסוים. אבל הוא כן,
כנראה ידע ששם יהיה בטוח, הוא קיפץ דרך החלון, מסתכל סביב עד
שעיניו נסגרו על נדין שהתרחקה לפינה בצד השני של החדר, בוהה בו
בעיניים מופתעות.
הוא אמר "הנסיכה נדין, טוב לראות אותך..." וקד קידה. נדין רק
בהתה בו לא יודעת מה לחשוב, לא לדבר על להגיב. האיש שם לב
שנדין לא עונה וחייך, "את אכן הנסיכה נדין, נכון? מהאגדה, אל
תדאגי אני לא אפגע בך ,אם את לא רוצה לדבר אל תדברי". נדין
החלה להתרחק והלכה לאורכו הארוך מאד של החדר... "חכי שנייה,
קרא האיש נשלחתי להעביר עלייך מסר, מתתי בשבילך את לא יכולה
לעצור ולהקשיב?! בבקשה..."
נדין עצמה עיניים, רצתה לצרוח על האיש, אבל באותה מידה היא
רצתה גם להקשיב לו. היא ידעה שלא תצליח לעשות אף אחד מהדברים
הללו, היא לא יכולה להתמודד אם נוכחות של בן-אנוש אמיתי בטירה
שלה, זה נראה לה לא הגיוני. היא הסתובבה אליו והראתה לו תנועה
מסוימת שבאותם ימים השתמשו בה המלכים, משמעותה שהוא מוזמן
להישאר במקום. לאחר מכן הלכה למיטתה ונשכבה שם, החליפה לכותנת
לילה ומבטה חדור בו. הפעם היה תורו של האיש להיות המום, יופייה
של נדין היה כובש, מיוחד, אבל עליו להתרכז לא משנה עד כמה
משתוקק... משימתו חשובה לקיום האנושות, עליו להגיד לה את האמת.
אבל קודם לישון, וכך הוא נרדם על כסא הנדנדה לצידה של נדין
המהורהרת, אשר לא העיזה להרים מבט כל הלילה, והעמידה פני ישנה.




בכמה ימים הראשונים נדין ניסתה להתעלם מנוכחות הזר, למרות
תשוקתה לידע שלו, היא הייתה מפוחדת שהיא מרגישה משהו בכלל כלפי
הזר, גם אם זה רגש פעוט כמו תשוקה. הכמה ימים האלה היו מלאים
בסצינות בסגנון טרזן וגיין... כלומר להכיר לזר את עולמה הפרטי
שהיה מאד משעמם. אבל הזר לא נראה משועמם אלא מוקסם מהיכולת של
נדין להיות בשקט מוחלט כל כך ועדיין לחשוק בה יותר מכל אישה
שאי פעם ראה, הוא שכח את מה שלימדו אותו שלשם כך נוצרה שהיא לא
שולטת בזה, שהיא נועדה לפתות אותו, הגבר הראשון שאי פעם פגשה.
נדין ידעה שאין באמת כזה דבר רגשות, שזה תג מסוים שבני- האנוש
המציאו עוד פעם כדי לרצות את עצמם, ולכן ידעה גם מהי אהבה
כלומר ידעה לשם מה הומצאה ולכן ידעה שהיא לא חשה כלפיו אהבה
להפך היא תאבה אנשים שהאמינו ברעיון, כי ידעה שהיא לא מסוגלת
"לאהוב". מקווה שאתם ברמה יותר גבוהה מבני- האנוש ומבינים על
מה אני מדברת. באחד הימים לקח הזר כרית והתיישב ליד השולחן של
נדין הסתכל על העיניים המתחמקות שלה ואמר "אני רעב, את מוכנה
להביא לי משהו לאכול?" נדין לא אמרה כלום רק ניגשה ל"מטבח" אם
אפשר לקרוא לזה ככה, וחזרה אם אוכל הניחה על השולחן והתחילה
לחזור למקום שבו ישבה. הזר עצר אותה, "אולי תשבי לאכול איתי?"
שאל. היא התיישבה לצידו והחלה לאכול, "קוראים לי אלווין" אמר
האיש והסתכל על נדין, "אני מתנצל על אייך שהגעתי עלייך, אבל
זאת הייתה הדרך היחידה. בואי נתחיל מהתחלה, בסדר?" נדין התחילה
לבהות בו עוד פעם, הגיע הזמן להיות רצינית, היא חשבה אולי הוא
מחזיק תשובות למי שאני, אני חייבת להיות חזקה אם אני רוצה
למצוא אותם. היא הסתובבה כמוכנה להקשיב, וחייכה. הוא פתח ואמר
"כפי שהזכרתי שמי אלווין, אני שייך לכת הסוגדת לאלה המושלמת
והחזקה מכולם "גרנדליוויסה" אשר נלכדה ע"י האל זאוס (תלוי
לאיזו גרסה מקשיבים) מפני שהצליחה לעשות את הבלתי יאמן ולתפוס
את השלטון לתקופה מסוימת, ועל כן הוא פוחד ממנה. במשך אלפי
שנים מסתובבת האגדה על נדין, בתה של גרנדיוויסה, נסיכת טטרוס,
המפתח היחידי לשחרור אמה שנכלאה, ולכן היא כלואה בכלא מלכותי
המתאים לנסיכה, בלי שמעולם ידעה את יעודה, וזאת על רגל אחת- את
נדין". הזר הסתכל על נדין לראות כיצד מגיבה לסיפור המאוד קשה
להאמנה שהרגע סיפר לה, אבל היא נראתה חסרת הבעה מכונסת בעצמה,
חושבת. לכן הוא החליט להמשיך ..."שלא תביני לא נכון רבים
וטובים ניסו להצילך, לעזור לך להבין, אבל שומרי טטרוס וזאוס
עצמו ניסו למנוע מכך לקרות, חוץ מזה אנו כת קטנה שלא רבים בה
מאמינים למיתוס העתיק, ובך. הסיבה היחידה שאני בכלל הצלחתי
להגיע לפה היא הקמיע והכוח הטהור שלו שכמעט משתווה לכוחך שלך,
בגלל זה אני מוגן מיצורי טטרוס שאני פה אתך". אלווין התכוון
להמשיך, אבל נדין עצרה אותו, מחשבות רבות מלאו את ראשה,
מבולבלת מדי, צורך גדול לזמן לחשוב. היא אחזה את שתי ידיו
בידיה שלה, שיסתכל עליה ולחשה לו במאמץ אדיר "תודה". לאחר מכן
קמה ונעלמה לאחד הכוכים הקטנים של החדר.
הקול של נדין היה מדהים, חלש ועוצמתי, ממלא תחושה של עונג
ותמימות כמו תינוק בן יום שמצליח לדבר, "מראה על-טבעי",
פעמונים רכים קשה להסביר את זה. גם בן האנוש לא הצליח להסביר
את זה לעצמו, הוא רק ישב שם מוקסם. מרגע זה והילך כבר לא היה
לו אכפת, לא מגורל האנשות, לא מהאלה שלו, ולא מאשתו שהתאבלה
באותם רגעים ממש על מותו. היה לו אכפת רק דבר אחד, להשיג את
גופה של נדין.  כך עברו להם מספר ימים, אלווין יושב על הרצפה
באותו מקום ממש, וחיוך מרוח על פרצופו. לעומתו נדין על אחת
הספות המיוחדות שלה, בכוך החדר מכונסת בעצמה, חושבת. המצב
השתנה שנדין החליטה לקום, היא הלכה לחלונה שמשקיף על טטרוס,
אבל היא לא הסתכלה למעטה אלא למעלה תוהה, לא בטוח בדיוק מה
חשבה באותם רגעים. ואז ניגשה לאלווין שנותר במבטו הקפוא, ואמרה
את המשפט הראשון בחייה- תמשיך לספר לי בבקשה... קולה של נדין
הפשיר את אלווין שהמשיך להסתכל בה בחיוך, חיוך שגרם לנדין לחוש
מאד לא בנוח. "אני לא יכול לספר לך הרבה, וזאת כי יתכן שמה
שאספר לך אינו מדויק, הסיפור בטוח השתנה במהלך השנים. אבל בגלל
זה נשלחתי, כפי שראית אני אחראי על תליון או שאליי לקרוא לו
קמיע? האגדה מספרת שהאלה עצמה יצרה אותו כדי שמתי שהזמן יהיה
נכון, רק בתה תוכל לפתוח אותו ותדע את האמת כמו שהיא.  כלומר
אם את באמת נדין (לא שיש לי ספקות) , רק אבל רק את תצליחי
לפתוח את התליון ולמצוא את התשובה למי שאת". נדין הסתכלה על
התליון, נראה פשוט למדי חשבה, הייתכן שבתוכו האמת אליי? היא
חייכה ובאה לקחת את התליון מידו של אלווין, מבטה נראה מבולבל
למדי שאלווין הרחיק אותו ממנה ולא הפשר לה לקחת אותו. "מה יש
נסיכה?" שאל אלווין, "את ניראת מופתעת? לא למדת שלכל דבר יש
מחיר? אמרו שאת מכירה את הטבע האנושי?!" אמר, וליטף את לחייה,
נדין נרתעה במהירות אחורה, התשוקה לאלווין נעלמה במהירות,
הכיעור האמיתי שלו השתלט. "את רוצה את התליון, נכון?" התכופף
אלווין והניח את כף ידו על ירכה, ולפני שהספיקה להירתע שנית
הוא תפס את שני פרקי ידיה ואימץ אותה אליו. קול הפעמונים הרכים
של נדין לא נשמע, נשמע קול מצוקה אחר, צרחה ממעמקי הנשמה,
תפסיק.. בבקשה.. תפסיק!
"את לא הולכת לדבר איתי בקול הרך שלך?" הוא נשק לה.
העיניים של נדין השתנו לאדום לוהט, ובשניה אחת העיפה את אלווין
מעליה, הוא הועף עד לחלון ונפל ישר לטטרוס . הוא שמע את נדין
לוחשת בקול המצמרר ביותר ששמע- "לא."  מהשנייה שנפל יצורי
הטטרוס התנפלו עליו, הטהורות שלו כבר לא הייתה קיימת, הוא
התמלא בדם ולא היה לא את הקמיע/התליון שיגן  אליו, הוא נכנס
למעגל של סבל שלא ייגמר לעולם. כפי שנדין ידעה שיקרה, אבל לא
היה לה אכפת, והיא הרגישה את התחושה החזקה ביותר שהיא אי פעם
חשה, כעס- זעם. היא אפילו לא הסתכלה למעטה לראות מה קרה
לאלווין, תחושת גועל מלאה אותה ואז היא שמה לב, התליון היה
בידה.



היא התיישבה על המדרגות, בשקט למרות הרעש הפנימי, הסתכלה על
התליון, מה אני עושה עכשיו? חשבה. האגדות מספרות מספר דרכים
לשאלה המסקרנת בסיפור זה, אייך פתחה נדין את התליון? התשובות
מגוונות יש כאלה שטוענים שרק מגעה של הנסיכה היה מספיק, יש
כאלה שטוענים שרק כאשר עיניה השתנו חזרה לצבעם הטבעי התליון
נפתח, יש אפילו תיאוריה שמאמינה שבהתקף כעס, היא שברה אותו.
הנקודה היא, שהיא הצליחה, והתליון נפתח. אבל התליון לא יוצר
ע"י אימא של נדין, אלא ע"י ישות עוצמתית יותר, אפילו יותר
עוצמתית מנוריק, ישות שעד היום היא בגדר חידה. נדין מצאה מן
נייר מגולגל בתוך התליון ובו כתוב הסיפור על הולדתה של נדין,
כתוב מציאותי, קרוב לאייך שאני תיארתי לכם. ועיניה של נדין
השתנו שנית לכחול  טהור כמעט כמו המים, כמעט אנושית לגמרי,
כמעט בוכה. והיא צורחת, לא ברור בדיוק לאן, לנוריק, לחושך
למכשפה. זה נכון?! תגידו לי זה נכון? זאת הסיבה הגדולה,
התעלומה הגדולה למי אני? כלי מסכן וחסר משמעות! חסר נשמה...
והחושך ניסה לענות לה, ולהסביר לה שזה לא ככה, שהוא אוהב אותה.
והיא רק צחקה, אתה שוטה אין כזה דבר אהבה, כמו שאין כזה דבר
רגשות, כלום פה לא אמיתי! כלום... אפילו הטירה הזאת, אפילו
החפצים המיוחדים האלה, הכל אשליה יקרה לבית כלא! אני רוצה
שתלכו מפה, שתעלימו אותה שתעזבו אותי! אם כבר אני אסירה ומשלמת
על משהו אז תשימו אותי אם שאר החוטאים שם למעטה! אבא תלך מפה,
ותעלים את האשליה שלך... גם היא לא שווה כלום. וכך הוא אכן
עשה, נדין נותרה לבד על הענף הענק  שלפני שניה הייתה ממוקמת
עליו הטירה, מאות מטרים מעל לטטרוס. ואיזה שהוא סוג של אור, לא
ברור בדיוק, משהו שלא קשור לכדור הארץ. לא חושך כי הוא הסכים
ללכת, ולא אור כי אף פעם אין אור בטטרוס, אלא בערך אייך שנראה
העולם קצת לפניי הזריחה. נדין עמדה על הענף, מסתכלת למעטה-
קפיצה אחת והכל ייגמר, ייעלם לאיזו חשכה מוחלטת בטטרוס. היא
הניחה את ידיה על העיניים והרגישה עליהם נוזל חם טהור ונעים,
היא הזיזה את ידיה וראתה דמעות, דמעות אמיתיות והיא בכתה
ובכתה, גשם של דמעות עד שכבר יכלה לראות את ההשתקפות של עצמה
בדמעות. רוח קלילה החלה לנשוב ונגעה בדמעה של נדין ונצנוץ של
אור הבהיק, אז ככה היא עשתה את זה... שמעה נדין את הרוח שורקת
לה. עשתה מה? שאלה נדין. דאגה שתאהבי ללא ידיעתך- ע"י דמעות,
דמעות של יצור טהור, טהור יותר מכל יצורי השמיים(פיות, עננים
וכו'...) מה שהופך אותך ליותר טהורה מכל אלה, את לא ריקה נדין,
את פשוט לא שייכת לפה... לצערי את לא שייכת לשום מקום. נדין
בהתה באופק הרגוע, בדמדומי האור והקשיבה לרוח הטהורה שורקת,
לוחשת לנדין על עולם אחר בעתיד, שם אף אחד לא זוכר מי היא, או
מה היא, מקום שנוריק כבר לא קיים, והיא תשכח, תשכח את כל החלק
הזה של חייה, והחלק הזה יתמלא בזיכרונות אחרים. הרוח הציעה לה
דרך החוצה מלהיות המפתח, מייעודה, לעבור גלגולי חיים שלמים
בבריחה מכל אלו שמחפשים אותה. היא הציעה לה גם עוד אפשרות,
שהיא תוציא אותה מטטרוס ותיתן לה להתחיל את הייעוד שלה, לפתור
את החידה, לשחרר את המכשפה, ולגלות את האמת על עצמה והעולם,
לנצח. מטרת הרוח הייתה שנדין תתמודד אם מי שהיא וייעודה, ותבחר
באפשרות השנייה. היא לא ידעה שלנדין כבר לא אכפת, ושהיא תבחר
באפשרות הראשונה. היא חייכה על הרוח בין הדמעות, ועצמה
עיניים... טוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטטו...
הראש של פנדורה כאב, עוד פעם השעון העיר אותה באמצע החלום, על
מה בכלל חלמתי? היא תהתה. קמה מהמיטה בוכה מחדש, חותכת חתך חדש
והולכת ללמוד. פנדורה היא נערה מתבודדת, היא לא מסתדרת אם
ההורים שלה, אין לה אחים או אחיות. היא בלאקרית כמו שקוראים
לה. פיסת השלווה היחידה שהיא מוצאת היא בלילה, שהיא מסתכלת
למעלה לכוכבים, החושך מביא לה נחמה... יש לה שיער שחור צבוע יש
לה הכל שחור למען האמת, לא מתחשבת שונאת את רוב בני האנוש,
כולל את עצמה, כנראה שהיא היחידה שמבינה את טבע האדם, בפשטות
והשטחיות שיש בו. היא לא יוצאת אם בנים- היא לא בוטחת בהם, היא
גם לא מדברת כמעט, המורים בטוחים שיש לה איזה הפרעה או פיגור,
אבל הרופאים לא מוצאים כלום, האמת היא שהיא פשוט חושבת שאין
משהו בעל טעם לדבר עליו. מבטאת את עצמה בציורים וכתיבה, הרבה
כתיבה. היצור היחידי שמביא לה אושר היא החתולה שלה, היא אוהבת
את הקולר שלה, של מכשפה בתוך בקבוק פעם אחת היא חשבה שהיא שמעה
את המכשפה מדברת אליה... זה כנראה הבדידות. היא תמיד חשבה שיש
לה ייעוד יותר עמוק מזה (לראות טלוויזיה, ולשמוע מוזיקה, בזמן
שכל העולם הולך לעזאזל). רוב הבנות בנות גילה צוחקות על
הרצינות והעומק שלה כבר בגיל הטיפש עשרה, היא שונאת את כולם,
אבל רק מוציאה דף ועט כדי להוציא את התסכול עליו, וכך התחילה
לכתוב:
"נדונה מראש, אהובה רק ע"י החשכה, מאד בודדה ולא מודעת כלל
להיסטוריה שקדמה לה, סיפורה מסופר כסיפור אגדה באלפי מקומות
שונים ובמאות שפות שונות וגרסאות שונות. לא יודעת שהאמת ממש
מתחת לפרצוף שלה, לנצח לעבור גלגולים שלמים של נשמות במהלך
גסיסתו של העולם,  כי אף פעם לא לקחה אומץ לקבל את מי שהיא ואת
מה שנועדה לעשות". וכול מה שיש לי להוסיף הוא שהיא אכן צודקת,
צודקת בכל מילה.