שמעתי על איש אחד, שגר בבאר שבע, איש שהיו לו שלוש נשים באותו
זמן, שלוש, לא אחת ולא שתיים, שלוש. לך תבין, מה לעזאזל צריך
שלוש? אני עם אחת בקושי מסתדר. מה הוא עושה כשכולן רוצות סקס?
מה, הוא מסתובב בין הדירות ומצליח לספק את כולן? אני את
הכוניפה האחת שלי לא מצליח כמעט להרגיע, והיא, כמו שתפסתי אותה
אתמול, מרגישה צורך להשתמש בעזרים חיצוניים מגומי ופלסטיק,
צרכני סוללות תשע וולט. סוללות שכבר שנה אני קונה בכמויות
מסחריות ועד עכשיו לא עברה לי בראש המחשבה שאני צריך אולי
לשאול אותה מה היא עושה עם כל כך הרבה סוללות.

ומה עכשיו?, עכשיו אני צריך להסיק מסקנות? בשידור חוקר לפני
שבועיים, דיברו על איזה אנס, והמומחה של המשטרה אמר שאנשים
נעשים בלתי זהירים כי לפעמים הם רוצים שיתפסו אותם. כלומר, היא
רצתה שאני אדע, היא רצתה להוריד לי את הביטחון העצמי? זה מן
קטע כזה, כבר שנים שהיא מנסה להשפיל אותי, להוריד את האגו
הגברי שלי אל מתחת לקו האדום. היא מפיקה מזה איזושהי הנאה
סדיסטית בלתי מובנת. אולי זאת נקמה. נקמה על זה שאני לא מוכן
להתחתן.

מה כל כך מוזר בזה? חוסר הביטחון שלה מכניס לה כל הזמן לקודקוד
את הרעיון שאם איזה רב מסריח לא יחתום לה על הכתובה, אז אני
אקום יום אחד ואברח, אבל לך תסביר למפגרת, כוסית, אבל מפגרת,
שאם אני באמת אחליט יום אחד לארוז את הפקלאות, זה יהיה רק בגלל
הנדנודים שלה. ובכלל, מה פתאום שאני אעזוב? מה, לא השקעתי את
כל החסכונות שלי במשכנתא לדירה, אותה משכנתא שההורים המחורבנים
שלה לא הסכימו לממן אפילו עשרה אחוזים ממנה, אותה משכנתא
שבגללה כל יום, אחרי שאני מסיים עשר שעות עבודה בעירייה , אני
הולך ונותן עוד ארבע שעות בכל מיני חלטורות אצל איציק הגברות
לאירועים, מרים רמקולים ששוקלים טונה כל אחד, והורס לעצמי את
הבריאות רק כדי שהיא תוכל להירשם לעוד איזה קורס חסר תועלת
באוניברסיטה.

איפה האיש הזה, זה שנשוי לשלוש, איפה הוא משכן אותן, מי מממן
לו את המתנות יום הולדת שלהן. רק אצלי זה הופך להיות משהו גדול
יותר ויותר משנה לשנה? שלא לדבר על מתנות לאירועי ביניים כמו
חג האהבה (תאריך לועזי ותאריך עיברי) יום השנה למפגש שלנו, יום
השנה ליום שזה הפך להיות רשמי, יום השנה לאמו שלה ומה לא.
בקיצור אני חייב לברר איך אפשר להשתלט על כל הבלגן הזה.
הרמתי טלפון לעיתון, למדור הרכילויות, חיפשתי את ההיא, זאת
שכותבת על כל המוזרים שגרים בכל מיני מקומות בארץ, אבל היא
אמרה לי שממש אין לה מושג על מה אני מדבר והפנתה אותי לכתבת של
איזה מקומון דרומי קטן עם שניים וחצי מנויים. שניים וחצי
מנויים, אבל איזה בנק מידע שהיה שם לרוחמה שענתה לי. הרוחמה
ידעה מיד על מי אני מדבר, אבל מה לעשות, חסיון עיתונאי זה
חסיון עיתונאי, אפילו כשמדובר ברכילות, אבל היא הבטיחה לי
לנסות לדבר אתו בעצמה ואם הוא יסכים הוא ירים אלי טלפון ונוכל
לדבר.

אחרי שעתיים צלצל אצלי הטלפון. מנחם, שם בדוי הוא אמר, היה
בצידו הדרומי של הקו. אחרי עוד שעתיים ישבנו במסעדה היוקרתית
(אלכ) היחידה בבאר שבע ושתינו בירה, מחכים למנות שיואילו כבר
להגיש לנו לשולחן. מנחם, שעדיין לא הסכים לספר לי מה שמו
האמיתי, החליט לנצל את המצוקה שלי עד תום. הוא הזמין את המנות
הכי יקרות, אפילו שהן ממש לא התאימו אחת לשניה. יש לי הרגשה
שהוא אפילו לא קרא את השמות שלהן, אלא הזמין לפי המחיר. מכירים
את אלה שמזמינם לפי המספרים בתפריט? אני רוצה את עשרים וארבע
למנה ראשונה ואת שישים ושש למנה עיקרית, מה עם קינוח? אני
עדיין מתלבטת בין שמונים ושבע לתשעים וארבע, פלצנים מגעילים
שכמותם.
מנחם לא דיבר לעניין, הוא סובב אותי סחור סחור, וכשהגיעו המנות
הראשונות עשינו עצירה בשיחה שגם ככה לא ממש התנהלה.

בסוף הארוחה, מנחם תקע גרפס בריא שלא היה מבייש בהמה טיבטית
בשתי אותיות (יק), נשען לאחור ופתח את חגורת מכנסיו.
"אז מה בדיוק רצית לדעת"? שאל.
סוף סוף הגענו לעסק, "איך אתה עושה את זה?"
"עושה מה" שאל עם עיניים חצי עצומות.
רק שלא יירדם לי כאן, חשבתי לעצמי ועניתי "איך אתה מצליח
להסתדר עם שלוש?"
"אל תגיד לי שחשבת שהסיפור הזה אמיתי" הוא פתח עיני עגל ותקע
בי מבט מבודח שהגביר בי את החשק לחבוט בו בבקבוק היין הריק
שהוא דרש שעה קודם שנפתח לכבוד המנה הראשונה.

לא נתתי לו להמשיך, פשוט לא יכולתי לסבול את המבט המשועשע של
השמן הזה, מנחם, או איך שלא יקראו לשקרן המדושן והמצחין שיושב
לו עכשיו מחייך וצוחק מול שולחן מלא שאריות צהריים דשנה עם
קבלה של כרטיס האשראי שלי לכיסוי ההוצאה מולו. נסעתי יותר מידי
מהר, כך לפחות חשב השוטר הסמוי שעצר אותי לפני צומת בית קמה,
והסכים אחרי תחנונים ושטר אישי של מאתיים שקל, לא לשלול לי
מנהלית במקום את הרשיון לשלושים יום.
כשהגעתי הביתה היה כבר חשוך כמעט לגמרי, ככה זה בחורף, לפחות
הדיכאון נגמר מוקדם יותר, הזיעה מתייבשת בקלות והרוגע חוזר
לחלק הקדמי של הגולגולת. עליתי במדרגות ופתחתי בשקט את הדלת,
התקרבתי אליה אט אט מאחור, בצעדי חתול שקטים, והיא לא שמעה
דבר. הנחתי אצבע מלטפת על קדמת גרונה, בידי השנייה התרתי את
שרוך מכנסי הבד ההודים שלבשה, והם נפלו כמו מאיליהם.
הובלתי אותה אל חלון המרפסת הגדול והנעתי עצמי חלקות לתוכה
וממנה. מעולם לא הייתי כל כך מחושב ומתחשב, והיא הלכה איתי עוד
ועוד, המומה, יכולתי להרגיש אותה מתקשחת לקראתי ומתרפה בלכתי.
עוד כניסה ויציאה והרגשתי בה רעד ראשון של סיום, הרמתי אותה
מעלי ותוך כדי חדירה אחרונה השלכתי אותה מחלון המרפסת אל דרך
שש קומות ארוכות ארוכות, נטולות תחנות. אחריה השלכתי את
הוויברטור האדום ואת כל חבילות הסוללות שהחזיקה במגירה, תוך
כדי שירת התקווה, (לסיום הטקס ולשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד)
וחזרתי לאוטו.

נסעתי לים להירגע. כמו תמיד, יש לגלים מן השפעה של פרוזאק
טבעי. פתחתי חלון ונתתי לרוח לפזר את שערי וליבש את אגלי הזיעה
שהחלו להתעבות על מצחי. הדלקתי רדיו, ובדרך לתחנה עם מוסיקה
טובה, עברתי כמה ערוצי חדשות, כולם דיווחו על מרחץ הדמים בבאר
שבע, שמונה הרוגים, ארבעה פצועים, עדיין לא ברור אם פיגוע או
אולי אירוע מסוג אחר, ואני באמת שלא התכוונתי לפגוע במישהו אחר
פרט למנחם.