כשיוצאים לבלות
את תמיד מאחרת.
מחכה לך עד כלות,
כשאת עוד מתאפרת.
אני רק מציע,
ואת תמיד בוחרת
את המועדון, את הבאר,
את הקפה או את הסרט.
אני זה שנוהג
ואת זו שמשתכרת.
מחזיר אותך הביתה שלמה.

כשעושים אהבה
תמיד זו את מעלי שגוהרת.
את כמו להבה
מתפתלת, סמוקה ובוערת.
שנינו אחוזי תאווה
ואני מתאפק עד שאת גומרת.
נשאר ער ומחבק
עד שאת עינייך את סוגרת
ונחה שלווה.
מוודא שנרדמת מאושרת
וששנתך ערבה.

ובבוקר במיטה,
כשאת רק מתעוררת,
קפה חם והעוגיות
שאת תמיד מספרת
כמה שאת אוהבת אותן.
רק קמת משנתך
וכבר את זוהרת.
עונה "בוקר טוב!"
- כמו מילות משוררת -
וקמה לעזוב,
כי את ממהרת
ויוצאת לרחוב.

לא מספר לך
שאת ליבי את שוברת:
כשאני אוחז את ידך,
ואת משחררת.
כשאת מבטיחה לי שכן,
אבל לא מתקשרת.
כשאני משאיר הודעה,
ואת לא חוזרת.
כשאני שואל על אתמול,
ואת משקרת.
כשאני מוחה מלחיך
דמעה מיותרת,
שזולגת לה מטה
כשאת עוד מתגברת
על פרידה ישנה.

ואיך אני סמרטוט
- את לא מתארת.
ואיך אני שפוט
- את לא משערת.
ואיך על הכל בקלות
את תמיד מכפרת
עם חיוך אחד פעוט?