זה היה יום מעייף, מהימים האלה שאין חשק לעשות כלום אבל נורא
רוצים לעשות משהו, פשוט אין כח לחשוב על משהו לעשות שיהיה כח
לעשות אותו.
ישבתי מרותק למסך הטלוויזיה בלי להסתכל ממש על מה יש... פשוט
בוהה במסך, חושב על סיפור.
אלפי שורות ורעיונות רצו לי בראש, אבל איכשהו שום דבר לא ריגש
אותי במיוחד בשביל לכתוב על זה.
זה לא שבדרך כלל אני סתם ממציא מכלום סיפורים, זה הכל מדבר על
דברים שעברתי ועל דברים שאני מרגיש.
אבל יש כל כך הרבה דברים שעברתי ושאני מרגיש... אבל אף אחד מהם
לא ריגש אותי עכשיו כסיפור.
אני מאותם בחורים שנחשבים לרגישים מאוד, או שזה סתם נדמה לי,
כותב סיפורים ושירים למגירה.
לאחר בהייה ממושכת החלטתי שזה לא מתאים ויצאתי לטייל.
בחוץ היה חם-קר, כמה צעדים חם וכמה צעדים קר.
כן אני בחור מוזר כזה, שסופר צעדים ומשבצות, מסתכל על
הטלוויזיה בלי לראות אותה, חולם בהקיץ ונתקל בדברים, או סתם לא
מנצל דברים כשברור לי שזאת הדרך הנכונה.
התחיל להיות קר ממש, סגרתי את הרוכסן של הג'קט שלי, והרמתי את
הצווארון.
וודאי נראתי מוזר ביותר, עם השיער הארוך והחלק שלי נופל לי על
הפנים והצווארון מורם.
כמו רוצח מהסרטים אבל לא היה לי אכפת, סתם המשכתי לי ללכת
בשקט... עד שראיתי אותה.
היא הייתה פשוטה, רגילה, אפילו לא יפה במיוחד אבל מיוחדת כל
כך.
היה בה מין שקט רועש, מסתוריות, קסם.
נדהמתי אפילו מעצמי שאני חושב ככה.
התחלתי ללכת לידה, שנינו שותקים, לא יודע למה לא אמרתי כלום,
כנראה לא רציתי להרוס את האווירה המיוחדת שהייתה ביננו.
הלכנו ככה בערך שעתיים, עד שהגעתי לבית שלי ונכנסתי.
הייומים הבאים עברו בשיעמום והחלטתי שוב לצאת, זה היה בערך
באותה שעה שיצאתי פעם שעברה, הלכתי לאותו כיוון.
קיוותי לראות אותה, וכעבור חצי שעה באמת ראיתי אותה.
התחלתי ללכת מהר יותר כדי להשיג אותה וללכת לידה.
שוב הלכנו ככה בשקט, כשמדי פעם אני מביט בה, ככה בשקט בהגנבה,
והיא מסתכלת על הריצפה או קדימה.
אבל היא יודעת שאני פה, אני בטוח.
שוב הלכנו ככה כמה שעות, ואני נכנסתי הביתה.
ככה זה המשיך שבועות, ואף אחד מאיתנו לא דיבר.
רציתי לדבר אבל היא לא דיברה אז הנחתי שזה רק יהרוס.
מדי פעם היא אפילו חייכה אליי, והרגשתי שאני מתאהב, ככה סתם
אפילו בלי לדבר, כבר אמרתי שאני בחור מוזר.
התאהבתי בקסם שהיה ביננו, או לפחות שהיה בשבילי.
עד שיום אחד, היא לא באה.
טיילתי שעות במסלול שלנו, וגם במקומות אחרים, גם למחרת, גם יום
אחריי... ככה במשך חודש שלם.
חשבתי שאני משתגע, היא הייתה הטעם שלי לחיות, הדבר שבשבילו
שווה לקום בבוקר, לעבור בשלום עוד יום עבודה מייגע.
הייתי אבוד, בדיכאון, ואף אחד אפילו לא חבריי הטובים ביותר לא
יכלו לעזור לי.
עד שיום אחד, כשדיפדפתי בעיתון ראיתי מודעת אבל "בצער רב ובכאב
אני  מודיעים על פטירתה בטרם עת של אופק שחר..."
אופק שחר... אופק... ככה הייתי קורה לה, לאשת הטיולים שלי.
אז, כצפוי, הלכתי להלוויה.
המוני אנשים בוכיים, הרגשתי לא שייך, ואפילו די נבוך.
הלב שלי פעם בפחד שזאת תהיה ההלוויה שלה.
אבל זאת לא הייתה, איזו הקלה!
מעולם לא שמחתי כך בהלוויה, אז התחלתי ללכת לצאת מבית הקברות,
מביט על הריצפה ובום, התנגשתי במישהו.
מרוב ההלם נפלתי על הריצפה, הסתכלתי למעלה.. זאת הייתה היא.
היא חייכה, הלב שלי פעם כל כך מהר שחשבתי שאני אקבל התקף לב.
חייכתי בחזרה, חיוך מעוות.
לראשונה בכל הזמן מאז שנפגשנו, דיברתי והצגתי את עצמי.
היא חייכה אבל לא אמרה כלום, הייתי מבולבל.
התחלתי לשאול אותה דברים, היא שתקה והמשיכה לחייך חיוך שהפך
להבעה של "לא נעים לי אני רוצה ללכת"
עצב מלא את ליבי, היא לא רוצה אותי.
טוב זה הגיוני, בחור מוזר כזה, היא בטח חושבת שעקבתי אחריה כל
הזמן הזה, ועכשיו היא מחייכת כי היא מפחדת ממני ולא יודעת מה
לעשות, כמעט בכיתי.
היא הביטה עליי, מהורהרת ומתלבטת.
זהו... היא תלך עכשיו ואני לא אראה אותה יותר לעולם.
פתאם היא התחילה להזיז את הידיים שלה בתנועות מוזרות... היא
אילמת, הבנתי.
אבל למדתי את שפת הסימנים ותקשרנו מצויין אחרי כמה זמן.
התחלנו לצאת ומכאן השאר היסטוריה.
ככה התחיל סיפור האהבה המוזר שלנו מלא באי הבנות.
כבר אמרתי שאני בחור מוזר.