נחבאת בין שיחים
צועקת נחנקת מתלהטת
"הצללים אחריי"
קופאת במקומה
אכן בוכה היא? בולעת דמעות סמיכות אך חומקות הן בין עפעפיה
מעכלת מתוסכלת
נוכחת כי כבר אין לה לאן ללכת  על כן אין טעם
אלפי דרכים לפניה כולן
חסומות אבודות ללא מוצא
היא חייבת לבחור חייבת לברוח
מבטים מפחידים מכל עבר "הצללים אחריי! האם תניחי להם לקחתני?"
בין השיחים שותתת דם דמעות
מפוחדת רוטטת ורועדת עד לשד עצמותיה
עוצמת עיניה
צווחת שייגמר
ידיה מגששות אחר
התהום, היא רוצה למות.
רק שלא ייקחוה אותם צללים, מן זדון ורשע.
מי יאזין, יישמע קולה, יושיעה מייסורים אלה?
אנו איננו מסוגלים לכך, רק המוות החירש העיוור חסר החושים יוכל
לגאול אותה ממכאוביה
אך הלה פוסע דרכה ולוקח נפש אחרת
לא בין כי טעה
לא יודע את אשר היה צריך לקחת
על פני הנפש האבודה שתפסה את מקומה

קוראים אליך, זעקתנו לשאול, רק האזן, רק ראה
"עליה נוותר"
"אותה ניתן"
"תחנונינו אליך,
את נפשינו אל תיקח,
כי אותה,
אשר דרכה עברת בשגגה,
קחנה
שאנה משם,
בקשתה ללכת,
אין טעם לחייה,
הושט לה יד
בנפשה
אל תוכה
שלא תהרגנה עצמה לשאול
שלחנה הישר לשאול"