- בוקר טוב לילוש, איך לחזור לפריז?
-מצוין....איך התגעגעתי לפריז! אני מתה על העיר הזאת!
-אממ שמעי, שיחות לחול עולה מלא כסף אז ביי מאמי
-ביי

מאי הייתה חברה טובה שלי, לכן אפילו כשאני בפריז לשבוע אנחנו
מדברות בטלפון בלי הפסקה... בוקר יום שלישי, נחתנו שלשום.
זאת הפעם השניה שלי בפריז..זו העיר האהובה עליי בכל אירופה!
ההורים שלי כמו תמיד הלכו לאכול ארוחת בוקר כדיי לא להעיר
אותי, אבל למאי לא היה איכפת אם היא מעירה אותי או לא ואכן היא
העירה אותי היום. קמתי מהמיטה הזוגית הנעימה שלי והלכתי לכיוון
החלון. פתחתי אותו וראיתי נוף של כביש ומכוניות, שומדבר מיוחד
אבל בכל זאת..זו פריז!
נשמתי את האוויר הצח וסגרתי את החלון.היה קר. הוריי חזרו
מארוחת הבוקר. כמו כל בוקר ישבנו על המיטה והבטנו במפה ותיכננו
מה נעשה היום. "אני רוצה למגדל אייפל, למוזיאון רודן, וללובר"
אמרתי.
אבי ואימי הביטו בי לרגע ואז בהסכמה מהירה אמרו "טוב". הופתעתי
לשמוע את זה כי הם תמיד אוהבים לתכנן את היום...התלבשתי,
הסתדרתי, ירדנו ללובי והבאנו לחתיך בקבלה את המפתח, ויצאנו
מהמלון. פניה שניה שמאלה שם הייתה תחנת המטרו הקרובה למלון
שלנו. נכנסנו לקרון. הוא היה מלא כמו כל יום חול אבל היו כמה
מושבים ריקים לי ולהוריי. 4 תחנות, ואנחנו באייפל- אמר אבי.
תמיד הייתי סופרת את התחנות. תחנה ראשונה, יורדים קצת אנשים
ועולים עוד יותר. ואז אני רואה בזווית העין גבר גבוה וכהה
בסביבות גיל השישים. קמתי והצעתי לו את מושבי. הוא הביט בי
בחיוך, ואמר לי לשבת. התיישבתיבחזרה, ובמשך כל הנסיעה הוא רק
הסתכל עליי. הגיעה התחנה שלנו. קמתי וחיכיתי שהדלתות יפתחו
ושמתי לב שגם האיש הזה מתכונן לרדת. הקרון נעצר, הדלתות נפתחו
והצלצול שכה אהבתי לשמוע צלצל. יצאנו והתחלנו לכיוון היציאה
הצפונית. שמתי לב שהאיש הולך אחריי. חשבתי לעצמי "אז מה, עוד
הרבה אנשים הולכים בדרך הזאת". עלינו במדרגות הנעות והלכנו
ישר. כעבור 20 מטר נתגלה לפניי מגדל אייפל כעבור 4 שנים, מאז
שראיתי אותו בפעם הראשונה בגיל 8. הזלתי דמעה, ופשוט עמדתי
והבטתי ביופי שלו. אימי סימנה לי להמשיך ללכת. התקדמנו לכיוון
מגדל אייפל. הסתכלתי אחורה והאיש כבר לא היה שם.
ספק הקלה, ספק אכזבה, הבטתי הצידה וראיתי דוכן. רצתי לעברו
וראיתי פסלון קטן של מגדל אייפל מגבס מצופה בנצנצים. "אימא
בבקשהההה אפשר לקנות את זהה בבקשהההה" אמרתי בקול צווחני.
"לא!" היא אמרה בהחלטיות. עשיתי לה פרצוף מזלזל וחשבתי "דחפי
תלא שלך לתחת!!!" התחלתי ללכת בכיוון השני, התחלתי להתרחק
מההורים שלי. "לי!! לי תחזרי לפה!!" הם צעקו. אבל לא הקשבתי,
המשכתי ללכת, אפילו בשלב כלשהו התחלתי לרוץ. הצעקות שלהם נחלשו
ונעלמו. לא פחדתי להיות לבד כי כבר הלכתי ברחובות האלה עשרות
פעמים ואני מכירה את האיזור הזה טוב. שקועה במחשבות, פתאום
נעצרתי והבנתי ש..אין לי מושג איפה אני!!! הסתכלתי מסביב,
ראיתי אנשים הולכים כהרגלם, ניגשתי לאישה אחת ואמרתי
"exuse me, what is the way to the eiffel tower?"
היא הסתכלה עליי במבט מוזר והמשיכה ללכת. צרפתים!!!
המשכתי ללכת בתקווה שאמצא איזו אנדרטה לאומית שתראה לי היכן
אני נמצאת. הלכתי עם ראשי מביט למדרכה. נתקלתי במישהו. הרמתי
את ראשי וזה היה האיש הזה.
"נאבדת?" אמר בעברית עם מבטא צרפתי קל
"כן..אתה יכול לעזור לי?" שאלתי בתמיהה
"כמובן" הוא אמר, וליווה אותי למגדל אייפל.
ראיתי את הוריי, רצתי לכיוונם. עצרתי כדיי להודות לאיש,
הסתובבתי והוא כבר לא היה שם. רוח קלה עברה על פניי, חשתי מוזר
לשניה ואז המשכתי לרוץ לכיוון הוריי. הם חיבקו אותי והמשכנו את
היום כרגיל.


בוקר יום ראשון. הוריי בארוחת הבוקר ואני הייתי עייפה מתמיד.
התעוררתי, והתקשרתי למאי. סיפרתי לה על האיש הזה. היא לא מסוג
האנשים שמאמינים ב"מלאך שומר" או כאלה, אז היא חשבה שזה צירוף
מקרים. באותו יום ביקרנו בעמק הלואר. מקום רחוק מפריז, הנסיעה
באוטובוס ארוכה מאוד, שעתיים של נסיעה. אני הקשבתי לדיסקמן,
אבי היה לידי, ישן, ואימי מהצד השני קראה ספר באנגלית. הגענו.
הגענו לטירה גדולה ויפה כמו בסרטים. טיילנו בגנים המהממים
ולפתע אימי אמרה "לי, אני ואבא הולכים לקנות משהו לשתות, שבי
פה".
מוזר, הוריי אף פעם לא משאירים אותי לבד בחול. טוב נו. אני
יושבת ומישהו מתיישב לידי. לא נעים לנעוץ מבטים אבל לא
התאפקתי. סקפיצה לאחור ראיתי שזה האיש הזה
"אתה!!" אמרתי.
הוא חייך אליי ואמר "נו, את נהנת בגן עדן?"
צחקקתי ושאלתי אותו "מה השם שלך?"
"תקראי לי סם" אמר וחייך שוב.
"איפה הכנפיים שלך סם?" שאלתי בשנינות
"אנחנו לא מביאים אותם איתנו לאדמה" אמר וחייך את אותו החיוך
שהיה תמיד על פניו.
אימי נגעה בכתפי מאחור, סובבתי את ראשי אליה.
"עם מי את מדברת?" היא שאלה.
"עם.." סובבתי את הראש וסם כבר לא היה שם "...עצמי" השלמתי את
המשפט.
הוריי התיישבו לידי ואבי אמר "אז מה לי, מחר טסים, נחזור שוב
עוד 4 שנים?"
"מצידי אפילו לחזור שבוע הבא" אמרתי בשמחה.


שמעתי קול של אישה ממלמל משהו בצרפתית ומיד לאחר מכן שמעתי
באנגלית רהוטה
all passengers of flight 139 to Tel-Aviv now boarding On
Gate 22
קמנו מהמושבים המתכתיים והכלנו לעבר השער. תור ארוך עמד שם.
כשהגיע תורנו ראיתי את סם מאחורי הדוכן. לא אמרתי מילה, רק
הסתכלתי עליו בחיוך ילדותי. הוא העיבר את הכרטיסים בדבר הזה
שניקב אותם, הביא אותם לאבי ואמר טיסה נעימה. המשכנו ללכת,
והרגשתי משונה כי חשבתי שהוא יתחיל לדבר איתנו או משהו, הבטתי
לאחור וסם קרץ לי. עליתי למטוס בהרגשה ששומרים עליי. מעולם לא
ראיתי אותו שוב.