ישרה,עם פיתול קטן בסוף,אדומה וקצת מדממת כזו היא השריטה שלי.
קיבלתי אותה במתנה היום מהשולחן בעבודה. לא עמוקה מידי, לא
מדממת יותר מאחרות ואפילו נפיחות לא היתה. היא הזילה לי כמה
טיפות דם על השטיח וזהו.
חמש דקות ישבתי מהופנטת מולה. ראיתי אותה. פס ארגמן כמעט כאילו
צויר במיכחול עדין לאורך היד שלי. הבטתי בה. בפיסות העור שזזו
בשביל לפנות לה מקום ולחשוף אותה לאוויר העולם.הסתכלתי לתוכה
בטיפות הדם שהתחילו להתקרש וליצור תלוליות קטנות של התחלה של
גלד. היא מהממת. יצא ממנה חום לא של כאב או של רוע. חום של
טוב, מנחם ומעודד. היא לא היתה כמו שריטה אחרת. היא גם לא
הכאיבה לי. היא כאבה פחות משריטה שמקבלים שהסכין מחליקה
שחותכים סלט וטיפה יותר מהחתך המעצבן שמקבלים מנייר. אבל אפילו
הכאב הקל שלה,הכמעט בילתי מורגש היה נעים.
מי שהפסיקה את רגעי האושר והתיחדות שלי עם השריטה היתה טל. היא
ראתה אותי מקבלת את השריטה מהשולחן ובאה לתת לי פלסטר כדי
לכסות אותה. היא לא הבינה על מה כל המהומה בסך הכל שריטה קצת
מדממת שבטח תעבור עד מחר.אבל אני התעקשתי לא לכסות אותה.
הבנתי שככה זה לא ילך שאף אחד לא מבין. לפחות לא פה.
אז נכנסתי  למנהל שלי ואמרתי לו שאני לא מרגישה טוב. שיש לי
סחרחורת ואני עומדת להתעלף. האמת, המון זמן לא הרגשתי כל-כך
טוב. אולי מעולם לא הרגשתי כל-כך נפלא. כמובן שהוא מיד אישר לי
ללכת הוא לא יסתכן בתביעה משפטית אם אני באמת אתעלף לו במשרד.


כשהגעתי הביתה לקחתי סכין וניסיתי להרחיב אותה.. לא כאב לי
בכלל הייתי באופוריה. התפלאתי מכמויות הדם שירדו ממנה אבל כאב
לא הרגשתי. השריטה התרחבה עד שהיא כבר כיסתה בערך חצי יד. חצי
יד של שריטה מדממת,אדומה והנפוחה. העולם מעולם לא ראה שריטה
כזו.

אבל זה לא הספיק הייתי צריכה להכיח לכולם שהיא מיוחדת. אז
התחלתי לשרוט את עצמי בשריטות סטנדרטיות כאלה. שריטות שהיו
מתות שהיה להם את הזוהר של השריטה הגדולה. שריטות טיפשות
וקטנטנות.לא עמוקות,לא מדממות ולא ארוכות יותר אחת מהשניה-עדר
של שריטות.
חתכתי את עצמי בכל הגוף. בטן, גב ופרצוף. רגלים, ידיים וצוואר
הכל שרוט כואב ומדמם.


עכשיו נראה שמישהו יגיד לי שהשריטה שלי לא מיוחדת.