...ואני בכיתי - כמה בכיתי - לא ציפו ממני שאבכה
  ואני מעצמי לא ציפיתי...

עטופה בשחור עם שני משולשים מחוברים
שוכבת גופה צנומה על גבי מזבח שחור.
תפילה קצרה, משוננת היטב מפי הרב
וקדיש עם מבטא רוסי על ידי הבן הבכור.
אנוכי צופה מהצד, לא מרגישה דבר.
אחותי  לוקחת סכין ועושה קריעה.

ארבעה גברים מרימים את האלונקה ויוצאים מההיכל.
אנוכי עדיין צופה, אך נאטמו חושיי.
ופתאום חשכו עיניי ושמעתי את עצמי בוכה...
עוד רגע חשבתי אפול אך הרגשתי יד חזקה
שתפסני והחזקתני ועזרתני - זו הייתה אחותי הקטנה.
נרגעתי...
התהלוכה הלכה לה אט אט, הנשים שלובי הזרועות
ואני מאחור מנסה שלא לבכות.


(03.98)

ההלוויה הראשונה והיחידה שהייתי בה. זו סבתא שלי...כשבאתי
הביתה אחרי ההלוויה, הרשמים, התחושות שלי יצאו לי איך שהוא
מחורזים, ולעיל התוצאה...