אני מפחדת שאפספס את ההזדמנות שלי.
הוא לא יחכה לעד.
הוא לא מכיר אותי כלל, עוד לא  נפלה בחלקו ההזדמנות,
בגלל שאני כפופה לחוקים, שהוא וודאי לא מבין
ואני לא מעזה להתנגד.

הוא חלקלק.
במילים שלו, במעשים שלו, בגישה שלו.
זה מרתיע אותי, זה מושך, זה מאיים, זה אסור.
הוא כל כך קרוב.
אני כל כך רחוקה.
מרגישה ממש כמו ילדה.
שנצמדת להוריה ומסרבת לעזוב את ידם
כי היא פוחדת מזרים, מכל מה שהוא לא משפחתה.
אני מפחדת ממנו. מכל מה שמשתמע ממנו. כל מה שקשור אליו.

אני מפחדת משינוי.

איך זה פעם רציתי להישאר הילדה הקטנה של אבא ואמא
היום אני רוצה להתנתק ואני לא מצליחה.
הדרך לשינוי מלאת רגשות אשמה
ואני לא בטוחה שאני לא מציבה את עצמי מול טעות חמורה.

ומה אם אני שאננה?
לא מודעת למה שקורה סביבי.
אני אפסיד את ההזדמנות שלי, אני יודעת.
אני עוד לא התבגרתי בתוך תוכי.
ואני כל כך רוצה לגדול, להיפתח, להעיז.
ואני לא יודעת היכן להתחיל.

אני אובדת עצות.
מלאת שאלות וחרדות.
אני פוחדת לאבד אותו, ואני לא יודעת מה לעשות.
אני פחדנית.
מלאת הרהורים וחרטות.
רוצה להגיד כל כך הרבה דברים, אך שוב ושוב מפספסת הזדמנויות.