ושוב הוא פותח את הפנקס השחור שלו ורושם ורושם.
לוקח לו נוצה ודיו ורושם. מה? הוא לא שמע אף פעם על עט?
אולי הוא פשוט לא יודע אחרת, אבל זה לא משנה, בעצם,
מה שבאמת מסקרן זה מה שהוא כותב בתוך הפנקס.
הוא כותב המון. בחיים לא ראיתי יד זריזה כמו שלו.
מה הוא כותב שם בפנקס? זה כל כך סיקרן אותי לדעת.
שירים? סיפורים? מכתבים? מחשבות? חלומות? מה?
מה לעזאזל הוא כותב שם כל כך הרבה?
פעם הוא אפילו כתב בפנקס שלוש פעמים ביום אחד וזה
כבר שבר את כל השיאים.
כשהכרתי אותו הוא לא דיבר בכלל הפנקס השחור הזה.
אהבתי אותו. הוא היה מנשק נפלא ולפעמים הוא היה מפנק
אותי בשוקולדים ובפרחים אדומים, אבל יותר מכל הוא היה
פשוט גבר מושלם. למעשה, לא הבנתי בהתחלה מה הוא
עושה איתי בכלל? למה הוא בחר דווקא בי? מה הוא מוצא בי?
אבל הנחתי לשאלות האלה לחלוף מידית מראשי, כי רציתי
להאמין שאני שלו והוא שלי.


...



היום הוא שכח את הפנקס השחור על השידה ואני שכל כך
הסתקרנתי לדעת מה הוא כותב בתוכו. הייתי חייבת להציץ.
רק קצת. עכשיו אני מתחרטת שבחרתי לחטט במה שלא שלי.
לאט לאט זלגו דמעות מעיניי. דמעות צורבות של סכין בגב.
הפנקס היה כולו מלא בשמות ולא סתם שמות. שמות של נשים.
רק שמות של נשים. המון נשים.
אני עברתי בעיניים דומעות על כל השמות אחת אחרי השניה.
היו שם כל כך הרבה שמות שכבר נשרפו לי העיניים.
הבנתי שאני הבאה בתור, לכן לקחתי את חפציי ועזבתי אותו.


....


הנה אני עכשיו כותבת מכתב זה בתקווה שאת, הבאה בתור,
מי שלא תהיי לא תעשי את אותה טעות שאני עשיתי.
ואם במקרה את רואה את שמי חרוט בפנקס השחור תדעי
שאני באמת אהבתי אותו, אך זה באמת לא משנה...
אחרי הכל,
אני סתם עוד אחת
מהפנקס השחור...