"שלום אני דפנה" , אמרה בחורה נמוכה , עם שיער חום ארוך בצורה
לא מעוצבת וחסרת פיקוח ,עם עיינים ירוקות ומבולבלות ורזה , כן
כן , אבל לא יותר מידיי. היא הבינה מזמן שדוגמנית היא לא תיהיה
, מעובדה זו חשה אך ורק ברכה . היא נעמדה שם , מול כיתה חדשה
וקרה , ולא בגלל המזגן , והציגה את עצמה. חדשה הכיתה לא הייתה
, אבל הרכבה היה חדש , זה קרה ב1/9. כיתה יא , כיתת המגמות ,
כיתה חדשה , כיתה של שילוב מוחות , כי מה לעשות זה פיזיקה .
דפנה לא העזה להרים את קולה , רק אמרה את 3 המילים ומייד ברחה
למקומה . לא בהו בה יותר מידיי , רק כמה שניות . הילדים אומנם
הכירו זה את זה לא רע , מהשנתיים הקודמות שבהם היו בשכבה אחת
גדולה , אבל בכל זאת , לא הכירו לעומק . ולהפתעתם לא שאפו
להכיר לעומק..

דפנה ילדה דיי מתוסבכת , דעות קבועות אין לה , דיי קשה לה
להתחבר עם אנשים , למרות שיש לה כמה חברות טובות וידיד או 3.
דיכאון נופל על חוטמה כמו טיפות גשם ענקיות שיכולות לשבור
למישהו את הראש וזה קורה לעיתים קרובות , ויש האומרים , קרובות
מידיי . יש לה משפחה מבוססת , כסף לא הכי חסר , אהבה שם דיי
חסר . אל אחיה היחיד והקטן ממנה בשנה אין לה רגשות , רק מכות
יש בניהם , זה דו השיח היחיד שלהם. למקומות ציבוריים היא לא
מרבה לצאת , לרוב בבתי חברותיה או ידידיה. חלומות היא חולמת
בכל לילה ובכל בוקר עמוס עד כאב מוחה , שהיא נזכרת בחלומות
הרבים שחלמה במהלך הלילה.

דפנה ישבה בבטלה מוחלטת מול מסך הטלוויזה , כמו בכל ערב ,
והחליטה שרצונה הוא בסיבוב רגלי. היא הרגישה צורך בבדידות ולכן
לא קראה לאף אחת מחברותייה , אולי מתוך תחושת הבדידות שתקפה את
ליבה פעמים כה רבות , משום שהחברות הללו השרו בה אך ורק תחושת
שיגרה ושעמום . זה לא כי הן היו משעממות או חסרות חיים יצרתיים
, להפך בדיוק . אך כ"כ פחדו על דפנה שהרחיקו אותה מכל אירוע
מעניין , שלו היו מזמינים את דפנה אליו , היו חשות טעות , אולי
עד סוף חייהן. אז הן שמו אותה בתוך קן קטן , כאילו הייתה
האפרוח שלהן , ועפו לסיבוב ארוך ארוך וחזרו לקן , בסופו של דבר
.

אז דפנה התלבשה , נתנה מכה לאחיה בדרכה החוצה ויצאה לרחוב. היא
צעדה בסמוך לביתה , באיטיות רבה , משום שהייתה מעופפת בעולם
אחר , עולם החלומות שהיא יצרה במוחה. בעולם הזה היא הכניסה את
ראשה לגופה של אחרת ודמיינה כאילו היא הילדה המקובלת או יפה או
חכמה מאוד או או או...

מכונית חומה ומיושנת נסעה לה בכביש , נהג רדום , רדום מידיי
היה בה. המכונית סטתה מהכביש , אל המדרכה , ששם היו הולכי רגל
, האמת שרק אחת , קראו לה דפנה , זו שהתעופפה לה לעולם החלומות
, והפעם , התעופפה באמת.
הנהג יצא מהרכב והתסכל על הנערה הצעירה , על הגופה הצעירה ,
שקוע בהלם. תוך דקות אחדות הגיעו מכוניות עם סירנות והרבה
אורות בגגם , משטרה ואמבולנס. המשטרה ניסתה להבין ולחקור את
עצם האירוע החמור. הנהג נלקח לחקירה עמוקה שבה כל מה שאמר היה
:"זו טעות , זו טעות", כנראה היה עייף מידיי להפעיל את מוחו
הקטן. לאמבולנס לא הייתה עבודה , רק למצוא שקית שחורה.

תוך 12 שעות , כולם ידעו על גורלה של דפנה . יום לאחר התאונה ,
הכיתה לא למדה , בגלל הטרגדיה , רוב הכיתה הלכה לים וניצלה את
יום החופש שקיבלו בחסד, בטעות כיביכול. חברותייה של דפנה , בכו
באמת והיו בהלם רציני.

ההלוויה הייתה קשה , תלוי למי . להורים זה היה סיוט , חייהם
לבטח התקצרו ב20-10 שנים טובות. לאחיה היו רגשות אשמה ושאלות
של "למה הרבצתי לה?!?" והוא חש דיכאון , דיכאון שעלול להוביל
לטרגדיה נוספת להורים. החברות האמיתיות בכו והיו עצובות , מוות
של אדם קרוב הראשון שלהן. ילדי הכיתה התאמצו לעשות פרצוף עצוב
וכבר קבעו שאחרי ההלוויה שוב הולכים לת"א. רק דפנה הסתכלה על
כולם ולא מלמעלה , אלא בגובה העיינים . היא יודעת הכל עכשיו ,
את כל הדברים הרעים שעשו מאחורי גבה התמים לשעבר , ועכשיו היא
יודעת שהדברים הללו יהיו טעויות בעייני העושים אותם , כי תיהיה
נקמה , שהיא תעשה , בלי רחמים .היא הסתכלה עליהם מגופה של
המחנכת של הכתה שלה "לשעבר" , מעכשיו היא למעשה הופכת להיות
המחנכת שלהם.