יום אחד ישבתי לי תחת עץ ירקרק שהתחיל ללבלב וחייכתי לשמים. כל
הסיטואציה הייתה נורא מוזרה כי כל העניין התרחש במדבר הומה
אנשים, ומה הסיכוי למצוא עץ מלבלב פנוי במדבר הומה אנשים אתם
וודאי שואלים את עצמכם- ובכן, זו בדיוק השאלה ששאלתי את אלוהים
כשהגעתי לגן עדן.
הכל התחיל בכמה שקרים קטנים שסיפרתי לאיש קטן אחד שבא לבקר
אותי. זה היה ביום רגיל למדי: כמו תמיד מצאתי לי פינה קטנה
וחמימה לנוח בה את מנוחת הצהרים . היא הייתה מרוחקת ושקטה-
בדיוק כפי שקיוויתי. באותו יום לא הרגשתי טוב במיוחד. כאבים
חדים וקצרים עטפו את ראשי כבר מהבוקר.
קניתי לי בקבוק מים מינרליים קר והתיישבתי ליד איזה בניין נטוש
ומוזר. הוצאתי דף ועט מהתיק והתחלתי לקשקש קצת, בהתחלה כמה
מילים מבולבלות- "שלום. אהבה. בדידות..." ואחר-כך משפטים בעלי
תוכן משמעותי יותר- "אין אהבה בלי בדידות. אין שלום בלי
אהבה..."
הייתי כל כך שקועה במעשיי שכלל לא הבחנתי באיש הקטן שהתהלך לו
הלוך ושוב מאחוריי. כנראה היה מוטרד ממשהו, או ממישהו. כשבדף
לא היה כבר מקום החלטתי לוותר על המחשבה שייצא מזה משהו,
קימטתי אותו והשלכתי רחוק. פתחתי את בקבוק המים שכבר הספיק
להפשיר קצת וטיפות צוננות עטפו אותו ולגמתי בהנאה. האיש
שמאחוריי הביט בי כל הזמן הזה, מבלי שהבחנתי בו כלל.
אחרי כמה דקות של שקיעה במחשבות הבטתי בשעון וראיתי שכבר נהיה
מאוחר ושעליי לחזור הביתה. לאיש שמאחוריי היו תכניות קצת אחרות
בשבילי. הוא תפח לי על הכתף פעמיים ואני, מבועתת, קפצתי
בבהלה.
"סליחה?", הוא אמר, "את יודעת אולי היכן אני יכול למצוא פה
מכולת?"
הייתי מעט מבולבלת, כי כל האזור סביבנו היה מרכז מסחרי, והיה
מלא במכולות וסופרים.
"הבט סביבך", עניתי, "האזור שופע בכאלה".
"אה...כן...", אמר האיש הקטן כשהבעה מוזרה על פניו, "לא שמתי
לב באמת".
זה נראה לי תמוה ומוזר אבל באמת שלא היה לי זמן לנתח את כל
הסיטואציה, הייתי צריכה לחזור הביתה כבר לפני רבע שעה.
התרוממתי ממקומי ופניתי ללכת. האיש הקטן ידע שאני לא הולכת
לשום מקום, בטח שלא הביתה.
הוא אחז בי בכתפי אחיזה קבועה וחזקה ואמר: "ילדתי , את נשארת
פה".
עכשיו כבר באמת הייתי מפוחדת. "אני חייבת להגיע הביתה, אני
חייבת ללכת", פלטתי בפחד.
"אני מבין", ענה האיש, "אבל אני לא יכול לעזור לך בזה. את
צריכה להישאר פה איתי".
"אבל מי אתה?" שאלתי.
"עכשיו זה לא משנה מי אני, כרגע  משנה מי את."
"ומדוע זה משנה מי אני?", שאלתי, "ובאמת זה יהיה נחמד אם תאמר
לי מי אני כי אפילו אני כבר לא יודעת מי אני."
"ילדתי, מה שמשנה הוא שאת שקרנית.", אמר האיש הקטן , "שאת
שקרנית ואבודה".
"ולמי בדיוק שיקרתי?!" , שאלתי בכעס.
"לי", ענה האיש הקטן.
"אדוני, אתה וודאי מתלוצץ, ואם יורשה לי לומר שזה באמת לא
מצחיק. הרי אני לא ראיתי אותך בחיי, כיצד ייתכן ששיקרתי לך?"
"ילדתי, הנני אדם רציני ואיני נוטה להתלוצץ. את שיקרת לי ואני
גם אוכיח לך את זה בהמשך, אבל כעת עלינו ללכת, בואי איתי, ואל
תנסי להתנגד, כי זה לא תצליחי לברוח".
"ולאן הולכים?" , שאלתי מלאת חרדה.
"לשמים, יש לך משפט שם".
"לשמים?!", התפלאתי, "ואיך בדיוק נגיע לשם? אל תגיד לי שאתה גם
יודע לעוף..."
"בסדר, אני לא אגיד" , אמר האיש הקטן, אחז בידי חזק והחל לעוף
אל-על.
הייתי בהלם. לא האמנתי למראה עיני. ולא רק העובדה שהתעופפתי עם
איש קטן אל השמים הממה אותי, אלא גם מה שראיתי מול עיניי. מולי
היו אינספור טיפות קטנות, מכווצת בתוך עננים מתוקים. שדות
ירוקים פרוסים לפניי, ויער אחד ירוק נראה באופק.
הגענו אל מעין מבנה מוזר וגדול והאיש הקטן משך אותי לעברו.
נכנסנו פנימה ועלינו שתי קומות למעלה. הבניין מבפנים היה רגיל
לחלוטין,בדיוק כמו הבניינים שיש שם למטה, בעולם של שפיות, של
אנשים שלא עפים, וילדות לא אבודות. בעולם שבו הורים שוודאי
משתגעים מדאגה עכשיו.
בקומה השניה היה מן בית משפט קטן, עם שופטים שהיו קטנים בדיוק
כמו האיש שלידי. הדבר המוזר היה שהיינו שם לבד, עם שמונה
שופטים. הדבר קצת הרתיע אותי כי זה נראה כאילו כולם נמצאים שם
רק בשביל לשפוט אותי. ומה כבר עשיתי שמגיעים לי שמונה שופטים?
טוב נו, נחכה ונראה.
האיש הקטן הביא אותי אל דוכן קטן מעץ והעמיד אותי מאחוריו. הוא
לחש לי באוזן שלא אזוז ושאעשה מה שהשופטים אומרים לי לעשות
והלך לשבת באחד מהכיסאות שהיו מיועדים כנראה לקהל.
עמדתי קפואה והאזנתי לדבר השופטים. זה היה מדהים, כאילו הם
עבדו על זה חודשים, כמו הצגה. כל אחד מהם אמר רק משפט אחד בכל
פעם, והשופט שלידו המשיך אותו. וזה לא שהיה להם את הטקסט מולם,
הם פשוט זכרו את זה. השופטים אמרו לי שהגעתי לשם כי לא מצאתי
את עצמי בעולם שלמטה, ושאין שם מקום לאנשים שהלכו לאיבוד, אז
הם ימצאו לי מקום טוב בגן עדן ושם אמשיך את חיי כהרגלם.
לא האמנתי למשמע אזני. 'גן עדן'. נשמע טוב, חשבתי. אבל מה עם
כל מה שלמטה? וזה הזכיר לי, בבית בטח משתגעים כבר, לא מבינים
היכן אני. אולי יהיה פה איזה טלפון ואני אוכל להתקשר.
השופטים המשיכו לדבר. המשיכו לדבר בהשלמות, כל אחד משפט. הם
אמרו שבגלל ששיקרתי לאיש הקטן ההוא, שיושב שם, עליהם לשפוט
אותי, אלא אם כן אבין לבד מדוע שיקרתי לו.
"אבל לא שיקרתי לו!" , יבבתי.
הם ביקשו שלא אתפרץ כך יותר ושאם יהיה לי מה לומר ארים את ידי.
ביקשתי סליחה והם המשיכו. הם הוסיפו שלא תמיד אנחנו יכולים
להבין הכל, ושלא תמיד הכל באמת כמו שהוא נראה. הם הסבירו לי
שהאיש הקטן הזה הוא למעשה הייצוג האנושי של הלב שלי וכל מה
שבו. וגם כל השופטים שם הם ייצוג אנושי של איזה לב ששיקרו לו,
לב אבוד.
זה נראה לי מאוד מוזר כי האיש הקטן כלל לא היה דומה לי או
למשהו שקשור אליי אבל ניסיתי להתנתק לרגע מההגיון ולנסות להבין
מה קורה פה בדרך שמתנהל כאן המקום- דרך הלב.
השופטים נתנו לי כמה רגעים לעקל את מה שקרה, ושאלו אם הבנתי
כבר מתי שיקרתי לאיש הקטן. עניתי שכן. באמת הבנתי. כל זמן
שהבטחתי לעצמי שאני יודעת לאן אני הולכת, כל פעם שהבטחתי ללב
שאמלא אותו ושהוא לא יהיה כל כך בודד וריק בעצם שיקרתי לו. כי
ידעתי שזה לא הולך לקרות, שאני לא אצליח. הבנתי גם מדוע שיקרתי
לו. שיקרתי לו לא במודעות מוחלטת. חשבתי שאני באמת מתכוונת לכל
ההבטחות האלה, אבל מקורן היה רק בצורך לרצות את הנורמות, את
המקובל. הצורך להיות הגיונית, כי שם למטה ההגיון שולט.
השופטים שמחו על ההבנה המהירה שלי ועל שחסכתי להם זמן יקר. הם
אמרו לי שעכשיו האיש הקטן ייקח אותי אל היער של השמים, הלוא
הוא גן העדן. התרגשותי עלתה על גדותיה. אני הולכת לגן עדן.
כשהגענו ליער נפרדתי מהאיש הקטן ונכנסתי ליער. הוא היה יער
יפהפה, ירוק ופורח. נמשכתי פנימה על ידי כוח אדיר ובלתי מוסבר,
לא יכולתי להפסיק ללכת. הלכתי עוד ועוד בתוך היופי הזה, עברתי
שבילים מלאים בשלכת ופרפרים, עצים מיוחדים עם צבעים מהאגדות,
הייתי מוקסמת.
בשלב מסוים התחיל להחשיך ורגליי כבר עייפו. רציתי לשבת לנוח,
אולי לחטוף תנומה קלה.
בחרתי לי עץ ירקרק ויפה שרק התחיל ללבלב, התיישבתי תחתיו
וחייכתי לשמים. כן, כן, מה שאתם שומעים, חייכתי לשמים. גם בגן
עדן יש שמים, האמת שדי התפלאתי שהם היו שם, אבל שמחתי נורא
כשגיליתי אודותם. כי אז זה אומר שלא איבדתי את הכוכבים, והירח,
והעננים והגשם.
אך ברגע שהחזרתי את מבטי למטה חשכו עיניי- כל היער היפהפה
והקסום הפך למדבר. מדבר הומה אנשים. אנשים שנראים אבודים
ומבולבלים. ניסיתי לדבר עם אחד מהם אבל הוא לא ענה, היה טרוד
מדי בהרהורים. פניתי למישהו שעמד לידו והביט בי בחשדנות. הצגתי
את עצמי ושאלתי לשמו. הוא אמר שאין לו שם. פעם היה לו אבל הוא
לא זוכר אותו כל כך, כי פה זה כבר לא משנה. שאלתי אותו איך זה
שהכל כאן מדבר, ואיך זה שיש רק עץ אחד, זה שישבתי תחתיו והוא
אמר שבאמת אין לו מושג, ושאשאל את אלוהים. "אלוהים?", שאלתי.
"כן", ענה, "הוא נמצא ממש פה ליד.", אמר והצביע על עיגול של
אור שהיה ממש לידנו. בתוך העיגול עמד איש ענק, שנראה בדיוק כמו
האיש הקטן שלי, עם הבעה מתוקה בעיניו.
"אתה אלוהים?" , שאלתי.
"כן ילדתי", ענה אלוהים.
"אתה נראה בדיוק כמו האיש הקטן שלי, איך זה ייתכן?"
"כל האנשים הקטנים בשמים נראים אותו דבר, כי ככה נראים אנשי
הלב, כמו שאני נוהג לקרוא להם. ואני, אני נראה כמוהם כי אני
מייצג את כל הלבבות האבודים יחד. אני מנסה למצוא להם מקום טוב
יותר. אבל המקום הזה לא בא בקלות. קודם מביאים אותם לכאן,
לשמים, לבית המשפט הקטן שהיית בו לפני כן. שם עושים להם כביכול
משפט, שמטרתו האמיתי היא שיבינו ששיקרו ללבם, ורצוי שיחשבו גם
מדוע שיקרו לו. אם הם עושים את זה, אז אני אוכל למצוא להם מקום
שקט וקסום שיתאים להם."
"הבנתי",אמרתי לאלוהים. "אז איך יכול להיות שיש פה מדבר הומה
אנשים ורק אני מצאתי עץ רענן ויפה לשבת תחתיו?"
"הו ילדתי" , ענה אלוהים, "זה בדיוק העניין. את רואה ילדתי,
החיים הם לא כל כך פשוטים. רוב בני האדם אינם מכירים
במחשבותיהם האמיתיות, ברצונם האמיתי. רוב בני האדם מעדיפים
לשמור אמונים להגיון, למקובל, לנורמה. אפילו כאן, כשהם מגיעים
לשמים, הם נשארים כאלה. ועל כן הם ממשיכים להיות אבודים כאן,
במדבר, עד שיבינו את לבם. ואת ילדתי, את כבר מזמן הבנת את לבך,
והעלייה הזו לשמים רק עזרה לך להכיר בהבנה הזו.
זאת גם הסיבה שלך יש את העץ היחיד במדבר הומה האנשים הזה:  
כי בינתיים,בינתיים את היחידה שזכתה לפינה חמה בגן עדן".