הטינופת משך קלות ברצועה ונבח בשיגעון, ככה לאורח כל הדרך, וכל
נביחה כזאת שלו קדחה לי את הראש בעוצמה משולשת. והכאב סחרר
אותי. אני שוטטתי לי רצוץ והטינופת המשיך לזרז אותי, מרומם
ברוחו, היפראקטיבי שכמותו. הלוך ושוב, מרחוב לרחוב, מפח אל פח
- ומחוגי שעון כאילו נעצרו מלכת. מחוק עד שד עצמותיי אני נגרר
אחריו, (לפעמים יש לי הרגשה שהמניאק מחשיב את עצמו לבעלים שלי)
ועם כל היהירות הכלבית המזוינת הזאת שלו הוא ממתין מאופק לרגע
הנכון, בו הוא יוכל להדגים לי מי פה הבוס. הרמז הראשון היה
כשהטינופת התחיל לקשקש ברצועה ולאחר מכן לחרחר במרירות הזאת
שלו ואז כשהעיניים העכבריות הזדוניות שלו קולטות שאני מתחיל
להירדם בהליכה, מנותק מעצמי ומהרמזים שלו, בכל הכוח הוא בא
למשוך אליו את הרצועה בשיניו הצהובות והחשופות לראווה ומפיל
אותי על המדרכה. אני שונא את המזדיין הזה, שום דבר בעולם לא
ימחיש את השנאה שרכשתי אליו, הוא הכריח אותי לשנוא אותו עוד
מיום הראשון שנפגשנו ואני הסקתי כבר אז שידידים לא נהיה לעולם,
אבל מה לא עושים בשביל שלושים ש"ח לשעה, פעמיים בכל יום. חשבתי
לעצמי: פיצוץ, זאת ה-ההזדמנות להיות חופשי, חופשי לחדש מגע עם
הפושרים, חופשי ומשוחרר מביקורים בלשכת התעסוקה שטירטרה אותי
במשך שלושה חודשים של גיהינום אמיתי, הפקידה המחוריינת דפקה לי
כל פעם ג'וב מהתחת, שום דבר נורמלי, ברור שאני לא מאלה,
המרובעים חסרי עמוד השידרה, שמסכימים שיקרעו להם את התחת מסביב
לשעון בשביל כמה מזומנים שבכלל לא היו שווים יריקה. לא רציני.
ואז ביום בהיר אחד וזה אני וחברי, שזה מכבר השלים עם כינויו
מארלי, נתקלים בגברת ברייכראט הזקנה, היא עמדה שעונה על דוכן
העיתונים של שוקי מהקיוסק של שוקי, כולה מכופפת לתוך עצמה עם
הממזר שלה ברצועה... מוצצת סיגריה, מעתיקה אלינו מבט צח
ומתחילה כזה לשאול: "אולי מישהו מכם, מתוקים שלי, מחפש דרך
להעסיק את עצמו קצת?", ומחייכת אלינו בפה מצומק, שחשף מלא
שיניים תותבות שבהקו בשמש. "אין לי כוח בשביל היציאות שלי עם
ז'וז'ו שלי", היא מצביעה על הממזר המזדיין ומנידה בראשה
המקומט, "קשה מאוד לנערות צעירות בגילי להניע את העצמות. אוי,
חורקות, כל כך חורקות. ז'וז'ו היקר שלי חייב לעשות את הצרכים
שלו, אתם יודעים איך זה, חמודים, כמו כולנו...". מה אני אגיד,
הפגישה איתה נפלה עלי בול, הייתה לי ממש כמו מתנה משמיים. זקנה
חביבה דווקא, המון שנים שאני מכיר אותה ומשום מה תמיד נראה שלא
שינתה צורה, היא השתמרה מקומטת עם הפה המצומק הזה. היה לה בית
נחמד ברחוב הצדדי, אמרו עליה שהיא גם עשירה פחד, וכשהייתי ילד
הייתה מזמינה אותי להיכנס ותחבה לי כל פעם בוכטה של ממתקים
לידיים. המיקום של הבית לא היה רחוק ממרכז הקניות שם הייתי
רגיל להסתובב יחד עם מארלי, ובאותו בוקר פילחנו איתו כל מיני
ארגזים, אם זיכרוני אינו מטעה אותי האחרון בהם היה ממולא בזבל,
זבל מסוגנן, כלומר, שאריות מזון, שני ברזים חלודים, טמפונים
מטונפים וזה. ובכלל, המזל הפסיק להאיר לנו פנים בזמן האחרון,
נהפכנו להיות מאניקים חומדי בצע, מחליאים לגמרי, כבר לא הייתה
לנו את החלוקה ההיא, שווה בשווה, כמו פעם ובמקרה של הזקנה
הג'וב לא היה ניתן לשום חלוקה, לא הייתה לנו ברירה אחרת, כמו
שני קוקר ספניאלים קרועים התנפלנו זה על זה, מזלי שמארלי היה
שפוך, זאת אומרת שפוך יותר ממני, הפלתי אותו ארצה בקלי קלות,
וכך נראה הנון המרשים שלו. "מצטער, אחי", אמרתי לו, מתנשף כזה,
"ניצחון שלי".

"בנאדם", פניתי לכלב, "עשרים וחמש דקות ת'נשאר קשור למעקה ואל
תעז לספר לי סיפורים, אל תחשוב לשטנקר עלי לזקנה, שום ציוץ
מזוין, לא רוצה לשמוע על הציפורים הקטנות והלוחשות וזה. הבנת
אותי?". הזבל סינן חרחור מלוכלך במיוחד ואפנה אלי את אחוריו,
בעטתי בו קלות ועפתי כמו טיל לפני שהוא הספיק לסגור את השיניים
המטונפות שלו על התחת שלי. הנשיכה עוד מהשבוע שעבר הייתה
מורגשת שם, באזור הרגיש ההוא, הרופא המטורלל שלי אמר שמוטב
ככה, כי מקדימה הסיפור היה יכול להיות מנופח הרבה יותר. איזה
סיפור ואיזה מנופח? אני דווקא די סגור על זה שמירב הייתה מרוצה
למצוא איזה קיטש אצלי במכנסיים, מזדקר מקדימה. הנה היא. היא
עסקה באיזה חירבון מילולי עם איזה אחד שכבר מהמבט הראשון נראה
לי חשוד משהו, ממש לא מצא חן בעיניי, מה קרה שהשמוק יתחיל איתה
ככה באמצע הרחוב לעיני הכול, העדים, עוברי אורח, אני. ושאני
אשתוק? לא, זה לא בא בחשבון. תפסתי לה בצמות המידלדלות ומתוך
רפלקס נקבי היא מעיפה לי סטירה לפרצוף, בחורה קשוחה. התברר שזה
שמולה היה אחיה והתברר גם שהייתה לו דעה מוקדמת עלי, לא כל כך
טובה למען האמת, הוא הסתכל עלי כזה מלמעלה למטה בהתנשאות
מתפקעת. טוב, הוא לא ידע שלי יש כישרון להסתכסך עם זרים
חת-שתיים, נכנסנו איתו ישר לכאסח, בלי הקדמות, הוא דרש את זה
אחרי שהעז לדבר על הלבוש המרושל שלי, על המנהגים הברבריים וזה
ולי כזה לא היה הרבה מה לומר עליו, מין טיפוס חסר אופי וחסר
מראה, חנטריש מצוי, הוא לא נתן לי אפילו סיבה לעקוץ אותו, אז
מייד צללתי לים הקללות שלי, היה שם משהו שכלל את אחותו הצולעת,
אחרי שהאחות הצולעת הבתזונה שמעה את זה ממני היא הציעה לי ללכת
להזדיין, אבל לא איתה. דפק אמיתי, כל כך לא נעים. ברברים
שכמותם.

הוא שכב מקופל, אמרתי לו: "בוא, הולכים", שחררתי אותו והבאתי
לטינופת תענוג של בעיטה, הייתי צריך להוציא על מישהו את
העצבים. הוא המשיך להעמיד פנים שהוא ישן, איזה מניאק, לא היה
לי כוח לשטויות שלו אז בעטתי בו בשנית. ואיך יכולתי לנחש שזאת
מלכודת העכברים שטמן לי מראש? השיניים שלו ננעלו אוטומטית על
הרגל שלי. יבבתי בשקט, הכאב לי כל כך שלא יכולתי אפילו לצעוק,
נתיזי הדמעות עפו לי מהעיניים. בדרך חזרה צעדתי כמו אסיר,
בצעדים כבדים, מיוסרים, הכאבים היו כמו שלשלאות שנקשרו לרגליי,
הייתי שחוק לגמרי, כבר לא מחומם ולא זועם, פשוט שחוק כמו נעל
מרופטת. חשבתי על הבתזונה, על איך ששניהם נהנו להשפיל אותי,
אין מה לומר, הם הצליחו יפה הפעם. לפתע הסקתי מה הסיבה למה לא
נעמד לי אף פעם שהייתי איתה, היא קראה לזה אין אונות, אני אקרא
לזה מעתה והילך מרד בלתי מודע. גם כשאני עירום וגם אחרי המשחק
המקדים - ההשפלות שלה, איך לא שמתי לב מזמן שתמיד כשאנחנו ביחד
היא מקניטה אותי, עושה ממני צחוק מתחת לסדינים, משחקת איתי
כאילו שאני איזה צעצוע. כל זה סחט ממני את היצרים. כי אני
צעצוע, צעצוע שביר. חייב להיות לעניין הזה איזה חירבון
פסיכולוגי, אבל אני כבר לא הייתי זקוק לו במיוחד כדי להבין מה
התסבוך שכובל את מערכת היחסים שלנו, ותמיד מחזיר אותה לנקודת
התחלה. זרים מזדיינים, זה מה שאנחנו. שנינו נזדקן ביחד וגם אז
נשאר זרים טוטאלית.

בתוך הבית שלטה הדממה, החדר החמים של הזקנה היה צונן וריק מכל
רגש. היא לא פגשה אותנו כמו שעשתה זאת תמיד. אין חיבוק, אין
כסף שאמורה הייתה להניח על השידה, בתוך ערימה של סוכריות
כמובן, ואין אותה. היא צריכה לדעת שהגיע הזמן שלנו לחזור, לאן
התנדף בדיוק הדיוק הגרמני שלה? "גברת ברייכראט?". במרפסת מצאתי
אותה יושבת על הכורסה ומשקיפה על הנוף - שקט, שמש מבשלת לה את
פרצוף הגויבה, נירוונה, היא עצמה עירומה, סיגריה תחובה במרכז
פיה המצומק.

"מארלי, אני לא יודע איך להתחיל, בנאדם, אני לא יודע...", הוא
זירז אותי עם ה"נו, נו" העצבני שלו, נשמתי בעוצמה לשפופרת,
"הזקנה התפגרה". הוא פיהק באדישות ושאל מה זה צריך לעניין
אותו. "ת'לא קולט שרק לפני שעה דיברנו איתה וזה ופתאום...
פתאום...", קולי נשבר, קיללתי, מחיתי את הזיעה וגמגמתי, "אני
מגלה אותה בעירום מלא, מביך אותי כזה... הירידה הזאת שלה
מהפסים... אני אומר לה משהו מזוין, היא לא מגיבה... ומנער
אותה, היד על הכתף, והיא... מת... מתמוטטת לי ישר לרצפה".
בתחילה לא הבנתי מה הקטע שלו שהוא החליט פתאום להתעניין לגביה,
אם יש לה משפחה או מטפלת או מלאך המוות שאירחה כדרך קבע... לא
לעניין בכלל. ולא עכשיו, בנאדם, לא עכשיו. "רק הכלב. היא בודדה
כזה, המסכנה. הילדים המזדיינים שלה מבקרים... ביקרו'תה בערך
פעם בשנה...". "אני תכף אצטרף להספדים", הוא הבטיח וניתק, אני
אחריו, כעבור חמש דקות כשהצלילים הקצובים התחילו לעלות לי על
העצבים. למה דווקא מארלי? אני חושב שזה בגלל שקודם כל היה אחי,
אח אמיתי אני מתכוון, לא כמו שגיא המושתן שאימא הפליצה לעולם
אחרי שהזדיינה עם אבא. הכרנו מאז ומתמיד, הוא היה תמיד איש סוד
שלי ובנזונה שאפשר בכל הזדמנות לסמוך עליו. הזקנה לא יכולה
להישאר עירומה כמו נערת סטרפטיז שובבה, אמרתי לעצמי. גל של דם
מדולל היכה לי בראש, כבר לא היה איכפת לי לרחם על עצמי קצת, מה
יש. היא נראתה לי כל כך קטנה, כמו ילדה מזורגגת בת שמונה או
משהו, וכשהתכוונתי להלביש אותה ראיתי את הכלב מגפף את גבה
הכחוש בטלפיו, מלקק לה את האוזן המקומטת ומיילל באומללות שוברת
לב. "לך מפה", הדפתי אותו עם השמלה והוא נבח נביחה רפה והתסתלק
לאיזושהי פינה חשוכה. בידיים רועדות הוצאתי את הסיגריה משיניה
המוצמדות וניגשתי לעבודה.

"נו, נו, איך הולך?". הוא עמד בכניסה בטי האפורה ומכנס קצר עם
כתמי זיעה אזוריים. כשהיינו במרפסת הוא עיקם את אפו, "לא, לא,
אל תגיד לי שככה גם אנחנו ניראה כשנמות. לא רוצה ככה... הי
מוטי, לא אמרת במקרה שמצאת אותה עירומה?". "רצוי להלביש אותי
לפני שהשמוק בא, היא אמרה לי". הוא צחק בבהמיות דרומית מאובקת.
"חצי בחצי", זמזם. עד שהבנתי את הכוונה שלו הוא הספיק להפוך
חצי מהבית. "למשטרה התקשרת כבר?", הוא שאל אותי בעיניים
מצומצמות, כורע ברך מול ארון המטבח. אני נדתי בראשי. "יופי
טמבל, לפעמים ראש הציפור שלך עושה החלטות חכמות. תעזור לי פה
עם המדפים". לא מצאנו את מה שחיפשנו, כלומר את מה שהוא חיפש,
רק מטבע של עשר אגורות וכמה סוכריות בעטיפות כסופות. "הולכים",
נאנח מארלי, "אין לה שום דבר בעל ערך. זונה זקנה וקמצנית,
בדיוק כמו שלי. עכשיו אתה יכול להודיעה למשטרה, למד"א שישלחו
את משאית הבשר, מכבי אש, מוזיאון לפרהיסטוריה והכל".

בחדרי ישבתי כמו מומיה ובהיתי בשידורים החוזרים של משפחת
סימפסון, נדמה לי ששמעתי דפיקות על הדלת, לא הייתי בטוח וגם את
הכוח לקום ולבדוק לא ממש היה לי, אמרתי "יבוא" ואף אחד לא בא,
חפיף. הדפיקות נמשכו, נשארתי להיות מומיה סטטית, נעטף לי
בתחבושות של אדישות. ואולי זה בכלל השכל שדופק לי על עצם
הגולגולת, גם זה ייתכן, הכל ייתכן. טאק, טאק / טאק, טאק - הכל.
"תכף", סיננתי תוך כדי מציצת סוכריית מנטה והמשכתי לחמם את
התחת על המושב הרך של כורסת הטלוויזיה שלי. הידית של הדלת
התחילה לזוז. גנבים בטח, אמרתי לעצמי. "תזדיינו מפה", צעקתי,
מחקה את קולו של הומר, זה נראה לי פתאום משעשע נורא ובו זמנית
מפחיד כזה בערך, כי איזה מאונן ירצה לשדוד מטורף שאי אפשר לדעת
מה לצפות ממנו. אבל במחשבה שניה - נראה שזה לא כל כך הזיז להם.
חבל. העצמות שלי חרקו כשקמתי, פסעתי אל הדלת במרירות, חשבתי
שחבל שאין לי איזה רובה ביד לתקוע למאניקים בביצים ולהכין מהן
שקשוקה פולנית. ציפיתי לראות כל אחד, הכל, רק לא אותו, רק לא
את השטן! "עוף מהבית המזוין שלי, ז'וז'ו, קישתא!", או שככה
מבריחים חתולים? לא חושב, "אין לך מה לחפש אצלי, אין לי כלום,
אפילו הגראס של השכן ירוק יותר". חשבתי על השכן, זאת אומרת
השכנה, נזכרתי במבט הצח שלה, בעיניים הכחולות
שבפני-הלימון-המקומט שלה והתעצבתי. הכלב ניצל את ההזדמנות
והתגנב פנימה. "קישתא!". היה כבר מאוחר מדי, הוא תפס לו מחסה
מתחת למיטה, מגרגר משם את הסמוחטה בפיו המזוין, טיפסתי על
המיטה והורדתי את הראש למטה להחדיר מבט מרוכז ועמוק לתוך
החושך, הוא ישב והוריד מפיו נטיפים של רוק דייסתי. התחלתי
להשליך בו חפצים שונים והוא השחית לי אותם בלי בעיה. השעון,
הנעל, חבילת קונדומים, הסוכריות - הכל הלך לאבדון. מזל נאחס.
בעצם-העצם, קונדומים גם ככה לא אצטרך בשביל לנסות לתקוע את
הצולעת עם האדיש שלי.

את המזרון אפשר היה להסיר, אז כופפתי אותו ועם התופסן של
הרצועה לכדתי את הקולב שלו, בשבילו זאת הייתה הפתעה מזוינת.
ומה עכשיו? הברזלים של המיטה הפריעו לי, ולתפוס את הרצועה
ולנסות מלמטה זה לקחת חתיכת סיכון, עוד יתלוש לי את היד,
המזדיין. למארלי ללא ספק היה מה לומר על כך אילו היה רואה אותי
באותו מצב מביך; ראש ציפור! בינתיים כשנבח בהיסטריה קשרתי את
הרצועה לברזלים, העפתי את המזרון והתחלתי לגרור את המיטה לעבר
הדלת. אקח אותה מאוחר יותר, אמרתי לעצמי ודחפתי אותה החוצה, אל
חדר המדרגות, עם הכלב הקשור אליה, ופרפר בשיגעון. חזרתי אל
הכורסה ואל הסימפסונים, היה לי יום קשה רצח, התמתחתי, הייתי
חייב לתפוס לעצמי כמה שעות של מנוחה. ואיך אפשר להירדם
כשהבנזונה נובח מאחורי הדלת? הוספתי עוד ווליום... עוד קצת...
עד הסוף, והשכן העצבני חזר לצרוח לי מלמעלה, למעשה גם הוא לא
ממש חיבב אותי, כל פעם היו לו טענות מטונפות אלי. לא היה איכפת
לי. והנקישות בדלת, השתכנעתי שלא הזיתי אותן, וגם לא היו כאלה
של הבנזונה, יותר אנושיות. בפתח עמדה האמא של הפושר המחורפן
שלי, "לא יפה להתייחס ככה לחיית המחמד שהחלטת לקחת לך", היא
אמרה בהבעה חמורה. "אין לי שום חיית מחמד מזוינת", צעקתי. "ומה
עם הזאת שנכנסה כרגע אליך לדירה?". סגרתי לזנזונת את הדלת
בפרצוף, כאות הוקרה מחורבנת. היא דפקה שוב - לא עמדתי לפתוח לה
הפעם. "גם מיטה אין לך?".

גורלי נקשר בגורלו ושלו בשלי, כנראה שזה מה שזה. נשמע לי נורא
גורלי כל הסיפור הזה עם הטינופת, שנאלצנו להישאר יחד עם כל
השנאה שריקדה בינינו. גורלי עוד יותר היה לראות אותו מתפנק על
כורסת הטלוויזיה שלי ופוזל בי בעיניים מניפולטיביות, כאילו
מתגרה בי בנבזיות: רק תראה איך סידרתי אותך, האו האו, בנאדם.

מארלי התקשר אלי באותו ערב לספר לי על בנזונה מחוק אחד שסיפר
לו על מקומות המסתור של הזקנים, במיוחד זקנים אשכנזים, כי
הייתה תקופה שהבנזונה המחוק טיפל באחד כזה כדי לגרד לעצמו קצת
מזומנים בשביל החומר בזמן הגמילה שלו בבית המרפא של ד"ר
צינגלה. מניסיוני למדתי שזה כישלון, הבנאדם מאבד זמן שם עם
הקוקו. נפגשנו לקראת השעה עשר בגינה של גברת ברייכראט, השוטרים
חסמו את הדלת ובזכות הטירחה המיותרת של הזבלים האלה נאלצנו
לטפס למעלה ולהיכנס דרך החלון, כמו גנבים. לא יפה. "ההגיון של
הזקנים האשכנזים פועל בדיוק כמו ההגיון שלנו, הג'אנקים
האשכנזים", אמר מארלי, מחפש את המתג להדליק את האור, "מה הזולה
שלך?". "סירי הבישול, האלה, הכפולים". והוא אמר, "מהם נתחיל,
ראש ציפור". עכבר מת זה כל מה שמצאנו שמה. ובום, הפסקת חשמל
פתאומית. "לא, לא, לא, רק לא זה", הוא צעק מאיפשהו וכשחזר אלי
עם הנר לי נר לי הדקיק ביד הציע לחכות לזריחה של מחר בבוקר ואז
להמשיך עם החיפושים. הוא סידר לי איזה מקום לישון ורק אחר כך
לעצמו, כעיקרון הוא היה נורא נחמד אלי, לא התאים לו האמת, הוא
נמרח ורץ להתחבק כל פעם כמו איזה מתרומם על אקסטה, ומה שהכי
מוזר זה שמאז הפסקת החשמל לא שמעתי אותו קורא לי ולו פעם ראש
ציפור. השמיים שמעבר לחלון היו מכוסים בשמיכה של אלפי כוכבים
זוהרים שטבעו בשמי הלילה השחורים משחור, התקפלתי על הצד
וכירבלתי את עצמי בשמיכה. זה לא שאני רגיל להשתפן בגלל המתים
וכל השטויות האלה, אבל באותו לילה כן פחדתי קצת, אפילו התחלתי
לשאול אותו כזה אם בא לו לישון אצלי ואז מוקדם בבוקר נחזור
לבית של הזקנה, בתגובה הוא רק ניער את הראסטות הבוב מארליות
שלו ואמר שבשום אופן לא. החלקתי את הראש אל מתחת לכרית, הייתה
לי תחושה מוזרה שהזקנה יושבת עדיין במרפסת על כורסת הקש שלה
ומוצצת בתאוותנות את הסיגריה התקועה במרכז הפה המצומק.

כשהתעוררתי קלטתי שאני נמצא לבדי בחדר, המשכתי להעמיד פנים
שאני ישן גם כשחזר, הליכה שלו נראתה לי קפיצית, הוא סחב תיק על
גבו, משולהב כולו. הוא התיישב על הריצפה ונשא עיניים לכוכבים,
הן נצצו בפנים המחוייכות שלו כמו זוג יהלומים. הוא התחיל
להוציא את הכלים ושוב יצא, הפעם לחמם לעצמו קצת לבן, ההכנה
לקחה לו כמה דקות מזוינות וכששב הוא שלח יד לתוך התיק ושולף
משם צינור הגומי, קשר אותו סביב הזרוע והתרכז במציאת הוריד. מה
איתי, חתיכת קמצן, גם אני רעב! פתאום קלטתי כמה שטרות שעפו לו
מהתיק. "בנזונה!", רעמתי, ולפני שיבין מה הולך פה התנפלתי עליו
בזריזות עצומה וישר קשרתי זרוע אחת בכוח סביב הצוואר המזוין
שלו וביד השניה משכתי לו בשיער. "חתיכת מניאק מחוכם ומזדיין,
חשבת לסדר אותי, בנזונה מטונף, אה?!". שנינו היינו עדים לצליל
של נפיצה, קפאנו במקומנו כשהבחנו במזרק השבור שבשלולית
ההרואין. הכאב בא אלי עם הצליל האחר, אחרי שהטיח לי את הראש
בבלטות. לא הייתי מסוגל לקום, בינתיים הוא חנק אותי עם הצינור
המטונף, וכבר לא הייתי מסוגל בכלל לזוז או לנשום. נדפקתי...
אני מלקק את הלבן ושורט את הפה עם הזכוכיות [...] זין הוא יקבל
משהו. הכסף שלי, שלי ורק שלי. ים של שטרות מזוינות, ים! אני
יכול לשחות בכל הכסף הזה. אני מיליונר! [...] תצטרכו ללקק לי
את התחת בשביל שאתחלק איתכם עם הסוכריות בעטיפות הכסופות. ויש
לי מספיק כסף בשביל לההפך לאזרח מן השורה ושכולם יכבדו אותי
כזה, ואלה שלא אני אשכור בשבילם אנשים שיזיינו להם את הצורה,
[...] אתרום קצת לחולי הסרטן המסכנים. איך זה נקרא שם, אהמ,
כן, להיות מזדיין מוסרי וכל זה. אגודות למען בעלי החיים, אהפוך
להיות האמא טרזה של כל הטינופות בעולם, למה לא, וגם אגודות נגד
האלימות במשפחה לא חסרות, מגיע להם האמת, מלחמה אחת צודקת לשם
שינוי, הם עובדים קשה למען זכויות הנשים המוכות והילדים שלהן
שבניזונות חסרי חיים דופקים להם את החיים. יש גם את הקבצנים
ואת עלה ירוק, אה, עלה ירוק זה חשוב. אולי בכלל אקים לי איזו
מפלגה לליגליזציה של הלבן בעטיפות הכסופות. קודם אשלם עבור
אגרת הטלוויזיה, עוד יחרימו לי את הסימפסונים, וחשבון החשמל,
אני שונא חושך, אהמ, אני [...].

"תדליקו לי ת'אור המזוין, אני לא רואה כלום!". החדר כולו
מסתובב. או שזה רק הראש שלי? לא יודע, משהו פה לא כשורה, צריך
להיות איזה מפסק שיעצור את התנועה המסחררת ואת גלי הבחילה
שמתנפצים לי בבטן. מחלת ים בטח. אהמ, איזה בלבול ביצים, אין
דבר כזה מחלת ים בלי ים. אולי זאת ביצה או משהו או אפילו
שלולית רקובה שאני מקיא כרגע. הזקנה יושבת מולי, בתוך הסירה
מקש ומסביב לה זוהרת הילה כלשהי ומעניקה לה מעמד של קדושה
מזוינת. "רוצה?" היא שואלת אותי אחרי ששחררה ענן של עשן מהפה
ומושיטה לעברי יד באוגרפת. אני יודע מה יש בפנים. תני לי, אני
רוצה את זה! היא מנידה בראשה, "דוקטור צינגלה אמר לי שהבטחת לו
שלא תגע יותר בלבן, אבל בסופו של דבר דפקת ברז, ילד רע". אני
מזיל ריר. בחיאת, גברת ברייכראט, הבעיה זה עם הדוק הקוקו, לא
איתי. "טוב, טוב", היא אומרת, "תפוס!". אני מגלה את הסוכרות
הדביקות בתוך עטיפות כסופות ומחורבנות שפיזרה על הרצפה. משחקת
איתי משחקים או מה? היא מועכת את בדל הסיגריה, "ככה נראית האמת
העירומה", וזורקת לי עוד ממתקים לערימה. מה אני צריך את הזבל
הזה? יללתי והסתכלתי עליה במבט אומלל כזה, שאמור לנגן לה על
מיתרי הרגש ולשבור בה את האדישות. איפה הכסף שמגיע לי? איפה
החבאת אותו? מה הזולה שלך? נכון שלא הבאת גרוש שחוק למארלי
הדפוק? היא חייכה במוזרות. איפה מארלי? מה עשית לו, זונה
זקנה?! את יודעת מה, יודעת.. הסוכריות שלך היו רק פיתיון,
עכשיו כבר לא, התבגרתי, זקנה מצ'וקמקת אחת, אכלתי אותה בעבר
כשהייתי ילד קטן ופתי והיום אני כבר לא אקנה את החירבון שלך,
לא תצליחי לפתות אותי, שומעת? את סכסכת ביני לבין חבר הילדות
הכי טוב שלי, קולטת?! והיער שלך הוא רק צעצוע, את יכולה לחלום
שאלך פה לאיבוד, מכשפה זקנה, שום עמי ותמי, כאן זה החיים
האמיתיים, ולא שום אגדה מזוינת! "אני יכולה להמתיק לך אותם,
חמודי". היא מעזה עוד לדבר איתי אחרי כל מה שעשתה. "סתמי ת'פה
המצומק שלך, דמגוגית מזוינת!". פתאום גיליתי שאני בוכה כמו
נקבה. "מארלי, איפה אתה, אחי?". האור, אל תקחי ממני את האור,
לא! לאן ההילה שלך מתפוגגת עכשיו? בבקשה לא... או-קיי, חכי
רגע, טוב? אל תעזבי, רגע, אהמ, לפני שאת הולכת... לא, לא, רק
רגע מזוין אחד, חכי, לא, [...].

          [מתקתק. מת. תק. תק. תיקתוק. תיק תק, תיק תק].

השעון המעורר צלצל. כנראה שהוא מתבכיין כבר הרבה זמן, השעה
7:06 והזקנה תמיד מתעוררת בשש ורבע. מספיק מואר עכשיו בשביל
לתפוס היכן אני נמצא. הלבן המוחלט עם הנברשת בצורת קונכייה
וכורי העכביש בצדדים זה התיקרה, אה, פה זה החדר שלה, אני שוכב
על משהו... המיטה לידי, מה שאומר שאני נמצא על הריצפה...
הבלטות והמזרק השבור. מוזר, למה שהזקנה תזריק, אין סיכוי
שבגילה תהיה ג'אנקית - אהמ, היא מתה בכלל, אתמול או שלשום,
בדיוק, המסכנה נפטרה... לא, בלוויה שלה לא נראה לי שהייתי,
ובכלל אני לא אוהב להתחסד, מספיק שאני זוכר אותה איך היא הייתה
בחיים וכל זה. הבלטות, המזרק, כאב הראש שלי, מארלי. אחי שדפק
לי את הראש בבלטות בגלל המזרק. נכון מאוד, אני מתקדם יפה. קודם
כל אני חייב לקום ולעשות משהו על הצלצולים האלה, מטריפים אותי.
לכל הרוחות, למה אני לא מרגיש את הגוף שלי? פרצוף שעיר ומלוכלך
מתבונן בי, עיניים עכבריות, שפם נוסח מרסל דושאן עם הקצף והדם
עליו. "עוף לי מהעיניים, טינופת", אני צועק אבל שומע רק לחישה
של הקול הדקיק שבכלל לא מתאים לו להיות שלי. אפשרי שהוא עשה
משהו עם מארלי, אני ארצח אותו אם המזדיין נגע באחי. מה זה הריח
הזה? הסרחתי או שהכלב חירבן עלי? כופפתי את עצמי טיפה, הורדתי
את הראש להיסתכל למטה, על עצמי, ולפתע אני מתחיל להבין שהדם בא
ממני. הבטן שלי פתוחה והחור במרכז נראה כמו תעלת ניקוז מזוהמת.
ד"ר צינגלה סיפר לי באחד המפגשים המיותרים שלנו על שבמקרים
קיצוניים של כאב הגוף מייצר בעצמו מעין תחליף למורפין, שמדכא
את הכאבים. העניין הזה מפחיד אותי עוד יותר. הטינופת מושך אליו
את הרצועה, בעצם, זה נראה יותר כמו חבל ארוך או אפילו... "עזוב
ת'מעיים שלי, זבל! טינופת מזדיינת, עזוב לי אותם מייד!", צורח
באימה. אף אחד לא שומע אותי, אף אחד מלבדי ומלבדו... ומלבדה.