ביתי היה  נכנס לתוכי לעיתים בלילה, פושט צורה ולובש צורה. בית
חם בארץ קרה. אני תוהה האם היה שם גן נסתר בחצר, או שמא רק
נדמה לי. כשעמדתי על המרפסת הקטנה, נשען על סורגי הברזל
המעוצבים ומביט למטה, ראיתי את השוערת עודרת את האדמה שאך החלה
להפשיר. אהבתי לשבת במטבח, להתבונן במשרתת הזקנה מריניה,שדאגה
לי. אהבתי את רצפת העץ הגסה העשויה לוחות, שולחן העץ הגדול
והכבד, והתנור שניצב בפינה. מריניה הייתה מנדנדת אותי בנדנדה
הקטנה שהשתלשלה על חבלים מהתקרה בעודה עוסקת בעבודתה.
בחופשת הקיץ, הייתי אז בן ארבע או חמש, הלכנו ליער, אחותי
ואני, ללקט תותים שחורים.טעמם היה מתוק חמצמץ. תותים שחורים
בשמנת. טעם של חורף.קור צלול ובהיר.מהקיר בבית הראשון ניבטה
אלי התמונה: אמא מאכילה אותי מצלחת פירות היער וחיוך רך על
פניה. שנים אחר כך הייתי פותח את אלבום הצילומים הישן ומביט
בתמונה. מעולם לא זכרתי את אמא מאכילה אותי או מחייכת אלי, אך
יש לי תמונה, הזכרון אבד מזמן.
הזכרון הראשון שלי מהארץ הרעה הוא החום. חום קשה, חום מעיק,
מהביל, וזיעה. זיעה דביקה.תחילה הייתה הזיעה החמה, ואחר כך
הזיעה הקרה והאימה. הייתי בן שמונה, בימים הראשונים בארץ. אמא
שלחה אותי להביא לחם מהמכולת. לחם שיפון. הלחם היה טרי וחם,
ומעורר תאבון.נגסתי בתחתיתו נגיסה קלה, היה טעים להפליא, אחר
כך עוד נגיסה, ועוד אחת ועוד אחת, עד שהלחם היה מכוסה נגיסות
קטנות סביב סביב...באתי הביתה עם הלחם, אמא הביטה בזעף:"זה לא
הלחם שרציתי, אמרתי שיפון, והבאת לי אחיד, לך תחליף אותו".
"איני יכול", אמרתי לאמא מבוייש,והראיתי לה את הנגיסות...אמא
הביטה בי ופניה האדימו מזעם..צעקותיה מהדהדות בתוכי, צעקות של
חרון אין אונים,צעקות של אשה שנעקרה מביתה.
מהבית השני, מחלון החדר הגדול נשקף הים. כשעמדתי בחלון  נפתח
אלי האופק.אמא במטבח הצר,בתחתונים וחזיה בלבד,גופה הגדול
רוטט,נוטפת זיעה מרה ופניה סמוקות מחום.חם היה,האויר עמד,ואמא
הביטה בי במשטמה.
הייתי באוהל הטירונות כשאבא התקשר ואמר:"אמא איננה".כשבא לאסוף
אותי קולו היה שבור.כשחזרתי בתום שבעה ימים הלכתי לראות סרט.
את הבית החדש בחרה אשתו השניה של אבי.מחלון החדר הגדול נשקף
הנמל.אהבתי להתבונן אל האוניות. בבית החדש היה לי חדר
משלי.בקפטריה של האוניברסיטה פגשתי את אשתי,רבע שעה לפני
הסגירה.כבר הרימו את הכסאות.הלכתי אחריה לקיבוץ.
בקיבוץ,מחלון פינת המטבח נשקף הדשא ובתי השכנים,החלון השני היה
סגור.כשיצאתי החוצה סגרו עלי ההרים סביב.הרמתי את עיני
לפסגות.בחורף עם שחר הייתי מחפש את עקבות השלג על ראשי
ההרים.בבוקר בבוקר כשכולם נמים את שנתם הייתי יוצא החוצה ונושם
את ריח השחר. קר בבוקר מאד,כמו בארץ הקרה שבה היה לי חם.אני
נכנס פנימה מדליק את התנור,לוקח את דפי הכתיבה והעט ונכנס
לבית
אבא היה מעל לכל איש צבא.באחת התמונות מאלבום ילדותי אבא עומד
במדי צבא ובכובע פרווה שעליו שלושת כוכבי הדרגה,ועל ידנו ניצב
דוב חום עצום מידות ופיו פעור באיום.רציתי להכנס בעור הדוב
במקום האיש הקטן שבפנים ולהתייצב לצידו של אבי.
אבא היה קצין ורופא.זכרתי אותו בחלוק לבן וגם במדים.על חליפת
מדיו היתה חגורת עור מצולבת,ועל מותניו אקדח שרות גדל
ממדים.בשובו הבייתה הייתי מתיצב בפניו ואמא מדווחת ...בפנים
חתומות ציווה עלי להכנס לחדר העבודה וסגר את הדלת.אחר פשט את
חגורת העור העבה שלמותניו, ואני הסרתי מכנסי וכרעתי על המיטה
בהכנעה.אבא הצליף בכוח על אחורי, ואני האזנתי לאבחת החגורה.
כשבאנו לארץ אבא פשט מדיו ועטה את החלוק הלבן.בעבודתו היה שר
ועיניו מחייכות.הכרתי את צעדיו במדרגות על פי קול השיעול היבש
שנילוה אליהם.אמא הייתה פותחת את הדלת כשהיא גוררת את רגלה
הנכה בכאב,ולא מביטה בי כלל.אבא טיפל בה באהבה.אבא אהב לספר לי
סיפורים. לסיפוריו היה תמיד מוסר השכל..."תשמע ותסיק
מסקנות",היה אומר בקול רציני."הכל אפשר להשיג בכוח הרצון".אבא
חזר על סיפור חייו שוב ושוב.
אחרי מלחמת הנצחון הצטרף אבא למשמר האזרחי.לאבא היה חשוב למלא
את חובתו..לשמירות היה יוצא חגור אקדח ברטה אותו קנה לרגל
תפקידו החדש. היה יוצא בגאווה למטוחים. מן הסתם היה נזכר בימיו
בצבא ההוא.
אבא סיים את חייו בבית החדש אותו בחרה רעייתו.בוקר אחד התקשרתי
לבית וקול זר ענה לי:"אבא שלך התאבד". בפתח בית החולים פגשתי
את אשתו."אבא איננו" אמרה, והגישה לי שקית ניילון בה היו
צרורים גופיה, תחתונים וזוג סנדלים.אבא היה אדם מסודר ונקי ולא
אהב ללכלך. בטרם הצמיד את האקדח לרקתו, נכנס לחדר האמבטיה ופשט
את בגדיו .במכתב שהשאיר אחריו כתב:"גזרתי על עצמי עונש שלא
נותנים אפילו למחבלים"
כל מה שביקשתי היה מעט שלווה,כמו עתה,כשכולם נמים את שנתם ואני
שומע רק את תקתוק השעון.בחוץ טיפטוף עדין ובלתי נשמע,כמו פתיתי
השלג בארץ ההיא.גם המרקע שקט,ורעייתי נמה את שנתה.קול טרונייתה
נדם,וכבר אינה צופה במסך באימה קשובה למניין המתים.
בארץ הקרה היה לי חם,אף שבלילה צפיתי בצללים על הקירות,שהתגנבו
דרך הדלת הפתוחה.בערב לפני השינה,אמא הייתה מקריאה סיפור ומבטה
רך.
בביתה של אהובתי השמש מאירה, היא פושטת אלי זרועותיה , אני
מקשיב לקולה שמתנגן אלי, וטומן ראשי ברכותה.






!