מאי שם צפו בתוכי שורות השיר:

גוש של אבן וצרור פרחים מעל קברה.
אני הולם את התיבות.
משעול מאובק מוליך אליה,
בין פרחים הלומי אביב.

מעולם לא נכתב המשך לשיר. האם הסתיים המשעול בדרך ללא מוצא?
שנים אני מנסה להשלים את השורות, אך הן נקטעו בדרכן. ההיה השיר
על אימי? איני יודע. מעולם לא פקדתי את קברה. מעולם לא סלחתי.
בן שמונה הייתי כשאיבדתי  את אימי. בן תשע עשרה הייתי כשנפטרה.
כשבאנו לארץ הרעה נהייתה לי לזרה. כשקר בחוץ  אני נזכר בארץ
הקרה, כשהיה לי חם וטוב. בחורף, אני מוציא את ראשי מבעד לחלון,
מחפש את פתיתי השלג, ואת חיוכה החם. בקיץ, כשחם, כשהאויר עומד,
כשהזיעה ניגרת, כשהאנשים נרגנים מהחום, אני רואה את אימי
כשפניה סמוקות מזיעה וכעס מביטה בי במשטמה.
כל חפצי לשטוף את האבק, הזיעה , והחום, להתכרבל בקרירות עוטפת
ונעימה, ולהפליג למחוזות אחרים.